זו הכותרת הכי טובה שמצאתי.

אפשר להבין מהפוסט הקודם (שאני עוד חייבת לו פוסט המשך) שלאחרונה אני מתעסקת הרבה בעבר שלי ובמיוחד באנשים שלקחו חלק בשנות הילדות וההתבגרות שלי. יום הולדתי ה25 יחול בחודש הבא ופתאום אני מרגישה שכל החיים שלי עוברים מהר מדי ואני לא מספיקה כלום. נדמה שכולם מסביבי מאוד מקורקעים, מיושבים ויציבים, רוכשים בתים, מתחתנים, מביאים לעולם ילדים. אחת מבנות כיתתי כבר גרושה עם ילד. אני מעולם לא הייתי בזוגיות רצינית, עדיין נתמכת כלכלית על ידי ההורים שלי וצופה בסדרות שכבר ראיתי כי אני לא רוצה להתחייב לסדרות חדשות. אני מרגישה שכולם מתבגרים ואני מתבגרת איתם, אבל הם הספיקו לטרוף את העולם ואני לא עומדת בקצב.

אולי אני עוד אכתוב על כך בהרחבה בהמשך, כשאני אצליח לעבד את כל הרגשות הללו שמבעיתים אותי. התחלתי להבין שזה קצת קיצוני כשהתחילו לי סיוטים על זיקנה. כלומר, אני חולמת על עצמי זקנה וזה מפחיד אותי. אני מרגישה דיי מטופשת על עצם החרדות האלה, ויש בי גם את קול ההיגיון שמצליח לאזן ולהרגיע אותי. ברור שאני צעירה ויפה ושהתקיעוּת שאני מרגישה היא זמנית והיא מכורח נסיבות מסוימות, אבל רוב הזמן אני מרגישה שעברתי את השיא שלי.

בכל מקרה, קצת סטיתי מהנושא שלשמו טרחתי להיכנס למסמך העריכה הזה. כשהייתי ביסודי, בימים הרבה יותר צעירים שלי, לא הייתי ילדה מקובלת בכלל. היה לי מאוד קשה להשתלב מבחינה חברתית – קושי שמלווה אותי עד היום, אבל למדתי how to fake it (הפתרון, למתעניינים: לחרבן על כולם. במובן של להתנהג כאילו לא אכפת לך מה חושבים עליך. אנשים מתים על זה). בכיתה שלנו היו שתי חבורות של בנות: החבורה של המקובלות והחבורה של הלא־מקובלות. אני לא התקבלתי לאף אחת מהן באופן רשמי מעולם, אבל במקרה הצורך ובסיטואציות מסוימות, החבורה של הלא־מקובלות נהגו "לאמץ" אותי באופן זמני כדי שלא אהיה לבד, במיוחד בטיולים שנתיים ובשיעורי ספורט. עם הזמן, התחלתי להתחבר עם ילדה אחת מהחבורה, שהיא אומנם התקבלה לחבורת הלא־מקובלות אבל הייתה הכי אאוטסיידרית בתוך החבורה עצמה.

במבט לאחור אני יודעת להגיד שפשוט הייתה לה דיסלקציה ודיסגרפיה קשה, אבל בזמנו כולם החשיבו אותה למטומטמת כי היא לא הצליחה לקרוא ולכתוב. אני זיהיתי בה נפש עדינה ומעניינת ומאוד רציתי בחברתה, ולשמחתי מצאנו שפה משותפת. במיוחד אהבתי ללכת אליה הביתה, כי היא גרה בוילה גדולה עם חצר והייתה לה כלבת גולדן רטריבר ענקית ויפיפייה ואיזה שלושים חתולים שפיצו לי על חסך עמוק וכואב (ההורים שלי לא הסכימו להכניס הביתה בעל חיים). היה לה בית מעניין ומבולגן שתמיד מצאנו מה לעשות בו, ומאוד אהבתי את אמא שלה שנראתה קצת כמו ילדה בעצמה. הפכנו לחברות דיי טובות, עד כמה שחברות יכולה להיות עמוקה בגילים כאלה.

עם סיום כיתה וי"ו התפצלנו לחטיבות ומאז לא שמעתי ממנה יותר. התברר לי אחר כך שההורים שלה התגרשו והיא עברה לתל אביב. המשכתי בחיי, ולפני כמה שנים קיבלתי הודעה מחברה אחרת באינסטגרם: "שמעת שXXX התחתנה???" (זה היה עוד בגיל כזה שהיה מוזר להתחתן). אני מודה שעד אותו רגע שכחתי ממנה לגמרי וכל הקיום שלה הכה בי שוב בבת אחת. אז נכנסתי אליה לפייסבוק ובמשך שעה גללתי את הפרופיל שלה המון זמן אחורה. מאז ועד היום, אחת לזמן מה אני חוזרת על הפעולה הזאת, ונצבטת כל פעם מחדש על שלא שמרתי איתה על קשר. עוד כילדה היה בה משהו ששבה אותי וריתק אותי אליה ולכל מה שקשור בה, ועוד יותר עכשיו, כשאני רואה איזו אישה היא הפכה להיות. אני אהיה זהירה ולא אכתוב יותר מדי על פועלה אבל היא אחת האומניות הגדולות שיש היום בארץ לדעתי. היא עצמאית, מתנדבת במלא עמותות, נראית מצוין וממש עכשיו ראיתי שהיא הפכה לאימא.

בהמשך ישיר למשבר שאני חווה בימים אלה, אני חשה חרטה רבה על דברים שלא עשיתי ועל דברים שבדיעבד אולי הייתי צריכה לעשות אחרת. חלק ניכר מכל זה הוא אשמה וחרטה על שלא שמרתי על קשרים עם כל מיני אנשים. אני רוצה לנסות חדש איתה קשר, אבל תוהה עד כמה מוזר זה יהיה. אנחנו כבר לא ילדות בנות 8-11 וכפי שאני השתניתי, גם היא וודאי השתנתה. אני מכירה תקופת חיים מאוד מסוימת שלה, והיא, מי יודע מה היא זוכרת ממני בכלל. אני גם מהרהרת ביני לבין עצמי האם הרצון הזה באמת טהור או שמא נובע מהסקרנות להבין את כל חתיכות הפאזל של החיים שלה, שהם כלל וכלל לא ענייני וגובלים ברכילות נחותה. אבל כמו שהיא עשויה לדחות אותי, קיימת האופציה שארוויח חברה בחזרה.

עשיתי לה פולו באינסטגרם. נמאס לי לחכות לרגע שאתקל בה ברחוב, זה הרי לא סביר כשאנחנו לא גרות באותה עיר.

מלו