כמעט אפילוג

אש ומים. נהר הפסולת של חיינו זורם באין מפריע ואנחנו שולחים בו ידיים צמאות. אין גבול לחזירות. זו הייתה הכתף המוצקה שלך נגד שלי, סוג מגע המאפשר לי להבין שהיגיון ומשמעת עצמית צריכים היו להתמזג עם קצת מזל, אבל היקום לא הסתדר לטובתי הפעם. אני חושבת שאני אוהבת את המסכה הכמעט נורמטיבית שלך, אבל הלוואי שלא היית מנופף בדיכאון שלך כמו חרב. אולי זה טוב שלא הספקת לראות ששלי גדולה יותר.

בלילה האחרון שלנו ביחד רציתי לומר לך לא ללכת.

היין גרם לך למעוד אז הנחתי יד מטפורית כדי לייצב אותך. לרוב זה מצליח. אני מזמן כבר לא נוגעת באיברים שלא רוצים בי. כשצריך, אני נושכת את היד במקום, מרגישה כדורי אש מתפוצצים לי בתוך הגוף. קוראים לזה געגוע, אבל זו מילה שמכערת לי את השירים. אמא שלי תמיד אמרה לי לבטוח ביכולת שלי לחשיבה שכלתנית. רוב הזמן דעתי משתוקקת לניקוטין או לאלכוהול ובמקום אני מוצאת את עצמי מלטפת את עורם של חוזים עתידיים שאין איש חתום עליהם. אני מהדקת שפתיים בסיגריה ומחממת את ידי בלהבה. אין גבול לחזירות. בסופו של יום אני זוכרת שתמיד עדיף להידפק לבד, במיוחד אם את בתולה קדושה שנגועה בחלומות על אהבה. בתוך בדידות אין מול מי לחוש כזו בושה, וזוהי נחמתי היחידה.

מלו

*אֵיטִיב עִם עַצְמִי

חוטיי העשן של הקטורת רוקדים את המוזיקה כאילו אין צרות בעולם. מסתלסלים אל תוך עצמם בהרמוניה מושלמת עם הקצב. אם אני מתבוננת בהם יותר מדי זמן, הם מתחילים להיראות לי כמו בני אדם. הבלונדיני היה אומר שאלו הזיות של חוסר שינה, ויש סיכוי סביר שזה נכון.

לפני כמה לילות חיפשתי משהו ומצאתי בתיק ישן גלויה עם תמונה של ג'ורג' אליוט, שנתנה לי אמבר ליום הולדתי האחרון. מאחוריה ברכה ארוכה, כתובה באותיות קטנטנות וצפופות אך קריאות; "…ואני גאה לצפות בך מיילדת מעצמך את הזיקוק ההגרי שלך לכדי אומנות מפעימה". המשפט הזה עורר בי חתיכת מבוכה פתאום, ובד בבד הציף אותי געגוע אדיר.

אני מתגעגעת – אליה, אל הבלונדיני, וגם קצת לכפר סבא. לערבים השבורים של 'הבאביטי' ולרחוב ויצמן בימי שישי בצהריים. לאקלרים של הקפה בסוקולוב ולישיבות חסרות פואנטה אחרי משמרת על המדשאה במדרחוב. למסעות מזדמנים בתל אביב שהסתיימו בקו האחרון של 149, לנסיעות הקצרות לים בכל פעם שרצינו להרגיש פואטיים. אבל בעיקר לאמבר. הבלונדיני ואני רגילים למרחק, אבל אני ואמבר היינו אינטנסיביות, נפגשנו על בסיס יומי למשך שנתיים וחצי והיא לחלוטין חלק מהוויה שלי כיום.

אמבר לימדה אותי שזה בסדר שהרגשות שלי יהיו בשקיפות מלאה. לא לפחד להיות ישירה, לדבר פתוח ולהגיד בדיוק מה חושבת ומה אני מרגישה, ומה מפריע לי ומה נעים לי. אני מיישמת זאת יום אחר יום אחר יום, והשיטה הזו היא הסנן האולטימטיבי לאנשים שראויים או לא ראויים להוות חלק מחיי. ואני מוציאה. אני לא אגיד שזה לא כואב, כי זה כן, אבל עדיף לכאוב ולשחרר מלכאוב ולהיתקע. אמבר לימדה אותי להיות טובה אל עצמי. מאז שעברתי לדרום, אני מבינה את החשיבות של להיות נאמן לעצמך פי שלושה מבעבר.

ביום ראשון המבחן האחרון שלי, ולאחריו החלטתי שאני חוזרת לכפר סבא. אני צריכה לאתחל בתוכי משהו, וזה בדיוק הזמן.

מלו

*מתוך שיר של אווה קילפי:

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אֵיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.

עדיף כך

מִיתַת הַמִּיתוֹלוֹגְיָה נִטְרֶפֶת וַאֲנִי מִינֵרְוָה
מִין רְעֵבָה מִין רְווּיַת כְּשָׁפִים שְׂבֵעַת־שָׁנִים
נֶאֱכֶלֶת מִבִּפְנִים
נִים אַחַר נִים
תָּא אַחַר תָּא
מָה חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה

חֹד הַמַּאֲכֶלֶת נִטְרָף בִּי כְּחִידַת שְׁתִיקָתְךָ
(יֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּי מִלִּים שֶׁאֵינִי מְבִינָה)
וְתִקְרַת הֲוָיָתִי מִתְמוֹטֶטֶת לְמוּל מִין רָעָב
רָווּי רְשָׁפִים שְׂבַע־נָשִׁים

חֹרֵךְ לִי אֶת כָּל הַשִּׁירִים
מָה חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה
מָה כָּאַבְתָּ שֶׁאַתָּה

אֵין פֹּה אֶתִיקָה
וְקֵבַת הַמִּיתוֹלוֹגְיָה רֵיקָה מִכָּל תֹּכֶן
אוּלַי עָדִיף כָּךְ.