כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע, הדלקתי את הפלאפון והוא מיד פצח ברטט אינסופי כתוצאה ממסכת התראות בלתי נגמרת, ביניהן מייל מחנות ספרי יד-שניה אליה אני רשומה, אשר הואילה לעדכן אותי בהימצאו של ספר אותו אני מחפשת זה זמן רב. המטוס עוד לא עצר מסיבוב הדאווין על האספלט ומסביבי ישראלים תזזיתיים החלו לפתוח חגורות ותאי אחסון, למורת רוחן של הדיילות האיטלקיות. מתוך המהומה התכנסתי בכסאי ופתחתי את הקישור במייל, במטרה מובהקת לרכוש את הספר באופן מיידי, אך הודעה מצערת חיכתה לי בדף: הספר המבוקש כבר הוזמן על ידי אדם אחר. לעזאזל, חשבתי לעצמי. ארבע שעות בלי אינטרנט וחיים שלמים מתפספסים לי.
למרות הטרגדיה, מצאתי נחמה בספר שסיימתי לקרוא דקות לפני הנחיתה. אני לא אקרא כל ספר, אבל גם אין לי ז'אנר מועדף. אני אוהבת ספרים שמעוררים בי חוסר נוחות ומותרים בי זעזוע. הם לרוב עוסקים בילדות, בהתבגרות, בהתעללות על כלל סוגיה, בזנות, במיניות, במחלות נפשיות, בגילוי עריות. 'אהובה קטנה', הספר שקראתי בטיסה, מגולל את סיפורה של ילדה בת חמש שעוברת התעללות מינית קבועה לאורך שנים ע"י אביה החורג, תוך התעלמות מוחלטת של האם ושל שאר המשפחה מהמצב. התיאורים בו גרפיים עד כאב של ממש, אם כי קראתי גרועים יותר, אבל יש משהו בספרים שגיבוריהם הם ילדים אשר גורם לי לתהות לגורלם ולאילו מבוגרים הם גדלים להיות.
חברה טובה שלי חוותה התעללות פיזית ומילולית מצד אביה עד אמצע גיל העשרה. למעשה, הוריה לא השכילו להבין שדרכם לקויה ומצלקת עד שהבת התאשפזה כתוצאה מאנורקסיה, ולאחר מכן העבירה שנה וחצי בשלוותה בהתמודדות עם דיכאון. מדובר בבחורה החכמה ביותר שאני מכירה. היא חיונית, מלאת הומור, נעימה ורגישה מאד. עם זאת, את ההתמודדות היומיומית שלה אל מול עצמה, אל מול הוריה ומול הסביבה בכלל, זו השיקומית וזו החברתית, לא אצליח להבין אף פעם, גם אם אקרא את כל הספרים בעולם. אני יודעת מי היא עכשיו, אבל מה הייתי חושבת עליה לפני חמש, שש שנים? ואילו תוצאות ארוכות טווח יניב השיקום שלה, שעוד רחוק מלהסתיים? אולי – וייתכן שזה דבר נורא להגיד – אם הייתה אותה חברה חווה ילדות נורמלית, בכלל לא הייתי מוצאת בה עניין.
הוריי המגוננים והאוהבים והילדות היחסית טובה שהוענקה לי, בהחלט גרמו לי לחפש את הגועל של הנפש אשר מסתובב לו אי שם. בספרים, בקולנוע, בחברים. אני חושבת שמשם הגיעה המשיכה לעולם המשחק – הרצון, שלא לומר הצורך, להכיר וללמוד את נפש האדם גם על צדדיה המטונפים ביותר, לנבור בה ולהתהלך בה, גם אם הדבר לא נוגע בי ישירות. להיות לרגעים דמות בספר של מקיואן או בטרגדיה של שייקספיר, או אפילו החברה הכי טובה שלי, ולשכוח ככל האפשר את העובדה שבניגוד לדמויות הללו, לי ישנה הפריוילגיה לפרוץ את קירות העלילה ולחזור לשגרת חיי הכה בנאלית, שבה הטרגיות הכי גדולה היא חוסר מזל במציאת ספרים נדירים.
משדה התעופה עליתי על רכבת לתל אביב. בתחנת האוניברסיטה החלפתי לכיוון רעננה-דרום. זו שעת אחר צהריים מוקדמת, אך כבר התחיל להחשיך. היה לי חם ולא נוח, כי התיק היה כבד מהמעיל שדחסתי לתוכו וטרם התאוששתי מהבדלי הטמפרטורות.
כשיצאתי מתחנת הרכבת תפסתי מונית. אחרי שעליתי קלטתי שאין עלי מזומן בכלל חוץ מכמה יורו אחרונים, אז ירדתי והזמנתי גט טקסי. בכניסה לרחוב ביקשתי מהמונית לעצור, כי קלטתי ערימת ספרים זרוקים על המדרכה ואני הרי תמיד מוצאת מה לקחת. העפתי מבט קל, היו שם בעיקר ספרי תזונה ומדריכי שיחור ישנים, ספרי מקור של עם עובד ועוד כמה שטויות. לרגע, אני מודה, חלפה בי המחשבה שהספר שרציתי כל כך מחכה לי שם, כפיצוי של היקום על עוגמת הנפש ההיא, אבל במחשבה שניה, אולי עדיף שאלו יישארו הצרות שלי.
*ציטוט משיר שכתבתי לא מזמן ואולי מתישהו אטרח לנקד ולפרסם כאן.
מלו
קיר חמישי 