…נכנסתי איתך למיטה. כל מה שקדם לכך לא רלוונטי, אלא רק שעוד בשלבים מוקדמים בהרבה הבהרתי שכל החוקים נקבעים על ידי. הראשון הוא שאתה לא נוגע בי. רק לי מותר לגעת בך. השני: אני לא מורידה בגדים. אתה – עירום ועריה. משאבת האינסולין שמחוברת לך לגב התחתון כמו מחסנית נשק רק מוסיפה לך לסקס אפיל. אני אוהבת אנשים עם בעיות, אמרתי לך בפגישתנו הראשונה ובליבי קיוויתי שאינך מתורגל במשחקי שליטה; רציתי להיות החוויה הראשונה שלך.
גמרת עוד לפני שהלשון שלי הגיעה אל המפשעה.
אמרת לי שאני הזויה, ואני עניתי לך שאתה מתוק. בתגובה, משכת אותי לנשיקה נוספת, רכה. ביקשת שניפגש שוב ואני חלקתי איתך חצאי-אמת, למודת ניסיון כי כנות גמורה איננה בריאה לרוב האנשים.
*
והאמת בשלמותה היא שאני כבר לא מצליחה לדבר במונחים של אהבה, קל וחומר להרגיש, או להימשך. ימים ארוכים של הכחשת המצב הגיעו לשיאם, וכעת אני מרגישה רק הקלה. סוף סוף מגיעים הלילות כשאין חדש תחת הירח ואין נחש בין ירכיי. את הפורקן אני מוצאת בעודי נרכבת על אצבעותיי ומגששת דרכי בלבד שאבד לי לפני יותר מדי הרבה שנים. הוא נעים. אני מתגעגעת לסקס שמעולם לא היה לי ובאידיאל לא מעורב בו שום אדם מלבדי; עיקר העוררות שלי בוקע מתוך העצמי. לא שיש לי שאיפה לגמור לבד, אבל לפחות אני מגלה שזה לא כל כך נורא. גם בהיעדר פנטזיה, ישנו האגו – זה לא רק מספיק, זה הכל. תשאלו את החכם דמוקריטוס. אני לא הראשונה בהיסטוריה שנהנית מתוצרי לוואי של שגעון גדלות.
מלו
קיר חמישי 