מלכת הגביעים – א'

אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת
לָגַעַת
בַּגֹּעַל שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
לְחַפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּיוֹת בְּמֻגְלָה הַמַּפְרִישָׁה פֶּצַע,
לְהַצְנִיעַ אֶת כְּאֵב הַהִתְאַפְּקוּת, לִשְׁרֹק בִּתְמִימוּת
כְּשֶׁבּוֹרֵחַ קְצָת הַחוּצָה. לְהַקְצִיף רַעַל מִבֵּין הַשְּׂפָתַיִם,
לְקַרְצֵף אֶת גּוּפוֹ הַחַם בַּיָּדַיִם, לִבְלֹעַ אֶת אֶרֶס הַחֹמֶר
מִבְּלִי לָמוּת, מִבְּלִי לְהִתְעַבֵּר, רַק לִצְפּוֹת בּוֹ גּוֹמֵר
וְרֶגַע אַחֲרֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ אוֹמֵר
שֶׁאִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר
נִגְמַר

(אֲבָל מֵאָז, אַתְּ יוֹדַעַת,
בְּכָל מִקְלַחַת הוּא נִזְכָּר)

חלום ושברו

החודש האחרון היה לבן כולו. המציאות עומדת במקומה, זקופה והזויה כהרגלה, כל המתחדש תחתיה כבר צפוי מראש. עוד חוזר אליי המפגש המאוד רנדומלי עם מיר בצוהריי יום חם בתל אביב לפני חודשים אחדים, כשהסתובבתי אל הכביש כדי לתפוס מונית לדרום העיר ומצאתי אותו עומד מאחוריי, עם כובע מצחייה ושיער ארוך והחיוך האווילי הזה שלו. שברון הלב הראשון שידעתי. נתפסתי לא מוכנה, לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אראה אותו שוב. החיבוק שהוא נתן לי היה סוריאליסטי עד כאב ואני הסנפתי את סיביי החולצה המיוזעת שלו כאילו חיי תלויים בפרומונים ארורים. התפישות הרומנטיות שלי תמיד נשענות על כוכבים, על הקוסמיות הנשגבת של היקום. טעה אלכסנדר פן, אין פגישה מקרית. צדק בפריחת התכלת. זה היה אופורי כמו חלום טוב. כשישבנו לקפה מאוחר יותר, הבנתי שהבחור שאני מתגעגעת אליו לא קיים עוד. באחת הבנתי כמה מיר השתנה, וכמה הגר התבגרה. מאז אותו יום לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. לראשונה, ראיתי את עצמי בטוב.

זו הייתה סגירת מעגל אידיאלית שפוגשת אותי מאז בכל סיטואציה אחרת. לא באמת התבגרתי, אחרת איך קורה שאני עדיין מתכחשת לדינמיות של העולם. אני מסרבת לקבל את שנגזר עליי, משוכנעת בממשיותו של העולם הפנימי שלי, שאינו מתכתב עם המציאות בלפחות תשעים אחוז מהזמן. זה שורש החולי. הבטן כאובה, המתחים סוחטים לי את המעיים, אין נכנס ואין יוצא. ככה זה כשנשענים על הדברים המוכרים. השירים של אלג'יר, כתבי אפלטון, הרטט של הסיליקון, הפרעות האכילה. כפי שחיי נתקעו על הרעיון שייצג עבורי מיר בזמנו, כך אני הולכת פעם אחר פעם באותן דרכים חסומות, נתלית על חסדם של אחרים, מרכיבה מחדש חלומות שנשברים, מנוהלת על ידי אידיאות שאינן אפשריות אלא בראשי. זוהי דרך מעוותת להתמודד עם שינויי מציאות ואני יודעת בדיוק לאן היא תוביל. הנוחות שלה היא אשליה שאני בולעת ברצון, וזה מה שנורא בעצם.

מלו

*

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַבְרִיא אֶת הַסֶּדֶק שֶׁבְּעֵינֶיךָ הַחוֹלוֹת.
יֵשׁ דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים מִקּוֹנְוֶנְצִיָּה. זָרִים לְהִגָּיוֹן.
יֵשׁ חַיִּים רְווּיִים צִמָּאוֹן. עִוָּרוֹן מַתְּנָתוֹ
לְשַׁלְהֵב אֶת הַדִּמְיוֹן. שֵׁנָה
לֹא מְרַפֵּאת עֲיֵפוּת. מַחְשָׁבָה
לֹא מַזְקִיפָה אֶת הַדַּעַת.
אֲנִי יוֹדַעַת
כִּי בְּצַלְמוֹ נִבְרֵאתִי וּבִשְׁבִילִי הָעוֹלָם.
סִמְּנוּ סְבִיבִי טֵרִיטוֹרְיָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ. חוּט
קוֹשֵׁר בֵּינִי לְבֵין הִיפֶּרְיוֹן. רָצִיתִי
לָלֶדֶת לְךָ אוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ,
וְכוֹחִי עָקָר.

דצמבר

יְרֵכַיִם כְּחֻלּוֹת נָשְׂאוּ אוֹתְךָ אֵלַי בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים.
קִפַּלְתִּי אֶת הָרֶגַע הַהוּא כְּדַף סוֹדִי בַּהִיסְטוֹרְיָה. הָיָה לְךָ גּוּף מָהוּהַּ
שֶׁבִּקֵּשׁ לְצַיֵּר אֶת בְּעֵרַת הָאֵשׁ. לָעַסְתִּי תַּפּוּזִים וְעוֹרִי הִתְרַכֵּךְ
עָלַי כְּדוֹנַג, הִגִּיר אוֹתִי אֶל הַחוּץ. זֶה הָיָה הַחֹרֶף הַגָּרוּעַ בְּחַיַּי.

הִבְהַבְתָּ נֶחָמָה כְּמוֹ אוֹר הַמַּצְהִיב מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת.
תִּעְתַּעְתָּ אַהֲבָה. מֶתֶק נָדִיר עָגַן בִּשְׁתִיקָתְךָ
כְּשֶׁפּוֹרַרְתָּ לִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְתוֹךְ צַלַּחַת, וְלֹא הֵבַנְתִּי אָז
אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁגֶּבֶר הוּא זֶה הַמַּחֲזִיר אוֹתָךְ אֶל רֶחֶם.

הֶחֱשִׁיךְ מְאֹד וְאִפַרְתָּ חֲטָאִים עַל הָרִצְפָּה. אֲנִי חִפַּשְׂתִּי
תְּשׁוּבוֹת בִּסְפָרִים כְּשֶׁהַלַּיְלָה צִנֵּן בְּךָ רַעְיוֹנוֹת רוּחַ
וְהָזִיתָ אֶת אִמְּךָ נוֹשֶׁרֶת מִן הַשָּׁמַיִם. הִתְחַנַּנְתִּי לָדַעַת
כֵּיצַד לְכַוֵּן אֶת מְחוֹגָיו שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַפְּנִימִי לִפְנֵי

שֶׁיָּמוּת בְּתוֹכִי מַשֶּׁהוּ בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד.
אַף כְּשֶׁנּוֹתַרְתִּי לְבַד, שַׂמְתִּי לִבִּי אַל יְרֵכֶיךָ הַמַּכְחִילוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה,
כְּמוֹ לֹא לָמְדוּ דָּבָר. מִדֵּי פַּעַם אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּכָל מָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי לוֹמַר,
רוֹחֶצֶת אוֹתְךָ בְּדִמְיוֹנִי. הַחֹרֶף הַהוּא לֹא הוֹתִיר אוֹתְךָ נָקִי.