היום בבוקר קיבלתי מייל ממערכת עיתון 77, בו התבשרתי כי שני שירים שלי הולכים להתפרסם בגיליון הקרוב. זה היה קצת מצחיק, כי את השירים הללו שלחתי לפני יותר משנה לדעתי, והקריאה בהם ממרחק הזמן הותירה אותי לגמרי אמביוולנטית. מצד אחד – אני זונת תשומי ואיזה כיף. מצד שני – מה חשבתי לעצמי ששלחתי את השירים האלה.
כשאני מסיימת לכתוב שיר, קורה אחד משני מצבים: או שהוא נגנז אל תיקייה אפלה במחשב, או שאני עפה עליו, מנקדת, מפרסמת אותו בבלוג ושולחת אותו לכל העולם ואחותו – כלומר, לעיתונים ולכתבי עת. הגניזה קורית לעתים קרובות, כי לא תמיד אני מוצאת את המילים, את ההרכב הנכון שלהן, ושום שיר לא נוצר (או לפחות לא כזה שמספק אותי). העניין הוא, שלפעמים שיר כן קורה, ומשום שהשיר כל כך מדייק את האני של אותו זמן, הקירבה הרגשית אליו גדולה יותר, מה שגורם לי לטעות לחשוב שהבאתי פה חתיכת יצירת מופת, כשבפועל זה כנראה עוד שיר בינוני – רק שאין לי את העין האובייקטיבית שתכיר בכך. אבל זה לא ממש העניין. כתבתי הרבה שירים בינוניים שאני אוהבת מאוד כי הם קרובים לליבי וממש לא אכפת לי שהם בינוניים. מה שמפריע לי, הוא הריחוק הרגשי. אני חושבת שהשירים שעתידים להתפרסם דווקא לא רעים, אבל אני לא מרגישה עוד שהם רלוונטיים אלי, בכלל, או מייצגים אותי, את הכתיבה העכשווית שלי. איך אפשר לשלוח יצירה לעשות את דרכה בעולם כשלא אוהבים אותה יותר? איך אני אמורה לאשר פרסום של שירים שלי, שכבר לא מעוררים בי דבר, אחרי שאני בעצמי שלחתי אותם למטרת פרסום?
אתן דוגמה. באחד השירים יש טעות ניקוד מכוונת שמעניקה למילה כפל משמעות. העורך שאל אם לתקן את הניקוד או להשאיר כך. חשבתי על זה כל היום ולבסוף, הגעתי למסקנה שלא כל כך אכפת לי. אני בטוחה שאם הוא שואל את זה לפני שנה, כששלחתי את השירים, הייתי כותבת לו "ברור שלהשאיר!!! DUDE, זו הגאונות של השיר". אבל פתאום זו נראתה לי התחכמות מיותרת שמאפיינת את הסגנון הישן שלי והיא לא מוסיפה הרבה. כתבתי לו שאני משאירה את זה לשיקול דעתו המקצועי. אני מאמינה גדולה בעריכה של צד חיצוני.
אז כן, הם באמת שירים חמודים. אולי "חמודים" זו לא המילה הכי מתאימה, כי הם מורבידיים למדי אבל בהחלט מתאימים לתקופה השחורה הזאת. הלוואי שלא היה לי מוזר לי לקרוא אותם שוב אחרי כל כך הרבה זמן ולהרגיש שהם כמעט לא שלי. זו הזדמנות להגיד שאני מאוד אוהבת את עיתון 77, וחושבת שמכל כתבי העת הספרותיים הם הכי הוגנים: גם משיבים על מיילים וגם מעדכנים כשיצירות מתפרסמות, משתפים בתהליך העריכה (אם נדרשת עריכה) ושולחים גיליון הביתה. זו התנהלות מקסימה וראויה להערכה, כי אני לא מכירה שום כתב עת או מערכת עיתון שפועלים בצורה דומה.
הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשפוך חצי בקבוק אקונומיקה על הארבעים ומשהו מטר דירה שלי. לא תכננתי להקדיש את היום לניקיונות, אלא שקמתי מהמיטה והרגשתי שהבלגן כבר חונק עלי. אחרי מי-יודע-כמה שבועות של הזנחה, נכנסתי לאמוק ניקיון וסדר שמאוד לא אופייני לי. אף פעם לא הייתי מסודרת במיוחד, ומאז שיצאתי מבית ההורים אני כן מנסה ומצליחה לשמור על סדר וניקיון לפחות ברמה סבירה, אבל אני מודה שבשבועות האחרונים זרקתי אלף קילו זין, גם בגלל המבחנים אבל בעיקר בגלל אי אלו טלטלות רגשיות שלא עשו עמי חסד. אמרתי לעצמי שאני רק ארים את הבגדים מהריצפה, אבל אז גם קיפלתי אותם והחזרתי לארון, החלפתי מצעים, סידרתי את המטבח, את המדפים, ניקיתי את המקרר, קרצפתי את השיש ואת הגז, את הכיורים, את האסלה, העברתי מגב שלוש פעמים על כל הדירה. אפילו טרחתי לשים על עצמי משהו ולהוריד את הזבל.
במעלית פגשתי את השכן שלי, עם הפינצ'ר הצווחני שלו שקצת מזכיר לי את מיקה שלי שנפטרה לפני שנה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהדירה הנקייה והריחנית שלי, שכל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה עד לחריצות הנדירה שלי – אז הזמנתי אותו לקפה. מיד חשבתי שזה היה קצת אאוט אוף דה בלו, ולפי המבט שהוא נתן בי הרגשתי שגם אותו זה תפס לא מוכן, כי אף פעם לא החלפנו יותר מעשר מילים בכל מפגש אקראי בחדר המדרגות או במעלית, אבל להפתעתי הגמורה הוא נענה בחיוב. יש לציין שבשלב זה עוד לא ידעתי אפילו את השם שלו, אם כי אני די בטוחה שהוא סיפר לי מתישהו ושכחתי, כי הוא מכיר אותי בשמי. הוא שם את הפינצ'ר הצווחני בדירה שלו ונכנסנו אליי. הוא מיד שאל אם ניקיתי, כי באמת היה ריח מאוד חזק של ניקיון, ועניתי ש"כן, בקטנה". הוא לא צריך לדעת שלפני כמה שעות המקום הזה נראה כמו עזה אחרי מבצע של צה"ל והריח בטח גרוע יותר.
הכנתי תה קר. מאז שאני גם בריסטה יוצא שאני שותה המון קפה במהלך העבודה, וקצת נמאס לי, אז בבית אני בעיקר שותה שוקו או תה. זה גם התאים, כי הסלון היה שטוף שמש מבחוץ והאוויר היה חמים, כמעט קיצי. השכן ישב בסלון ושאל אם מותר לעשן, עניתי שכן. עישנו סיגריה והוא התרשם מאוד מהעיצוב המינימליסטי של הדירה, ועם זאת ציין שיש בה הרבה אופי, הרבה ממני. כמו כולם, גם הוא לא הבין את הקטע של המכשפות. יש לי אוסף מכשפות וכמה מהן תלויות בכל מיני מקומות ברחבי הבית. אנשים טוענים שהן מפחידות, אני חושבת שהן דווקא ממש מתוקות. אני בעיקר אוהבת לאסוף אותן כי כיף להשיג אותן; זה תמיד באקראי, מוצאת אותן ליד פחים ברחוב או בדוכנים של היפים בקצה השני של העולם או בחנויות יד-שניה מוזרות.
דיברנו קצת על השכונה, על העיר, על פוליטיקה ועל, איך לא, הקורונה. הוא בן 31, חי כל חייו בבאר שבע ועובד כטבח באחת המסעדות בעיר. זה מסביר את המפגשים האקראיים שלנו בשעות-לא שעות בלובי של הבניין, כשאני מסיימת משמרת בבר הוא מסיים את העבודה במסעדה ושנינו חוזרים הביתה בערך באותו הזמן. חיכיתי שהוא יספר על הבלונדינית שחוזרת איתו לפעמים, כי הרגשתי שלא מתאים לשאול, אבל הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. כשרק עברתי הנה חשבתי שהוא נראה די טוב, אבל עם כל מפגש קצרצר שלנו הבנתי שהוא לא ממש לטעמי, אומנם יש לו צ'ארם שאי אפשר לפספס ודיבור החלטי, ישיר, שאני מאוד אוהבת. לצערי זה לא דיגדג לי, אבל אני חושבת שהוא איש מאוד נחמד ולא יזיק לי איזה חבר בבניין המנוכר הזה. אני אוהבת לפגוש אנשים בעיר שהם לא סטודנטים, זה מרענן ומאפשר אופק שיחה אחר. החלפנו מספרים ונפרדנו כידידים.
התיישבתי על הספה ושמחתי על הסלון המצוחצח שלי ועל הידיד החדש. בתקופה האחרונה הייתי במעין בידוד מטעם עצמי, פשוט כי לא היה לי כוח לאנשים, ושכחתי שאני יודעת גם ליהנות מחֶבְרָה ושזה לא תמיד עול שצריך לתחזק כדי שאנשים ימשיכו לאהוב אותך.
קיר חמישי 