סבא חיים

סבא חיים, או חיימון, כבר כמעט בן 90, ומגיע מדי בוקר לבית הקפה בשכונה. למרחקים אפשר להריח את האפטר שייב החריף שלו, וכשאני מזהה אותו מתקרב בהליכתו השפופה על מקל המתכת, אני רצה להחליף את הפלייליסט הקבוע בפרנק סינטרה. במבטא צרפוקאי כבד הוא מברך אותי שהשם ישמור עלי, ושואל בן כמה הוא נראה, ואני עונה "28-29 ככה" והוא צוחק ואני צוחקת איתו. בחורף אני מכינה לו קפה הפוך גדול ובקיץ – שייק פירות יער. ליד השתייה הוא מעשן סיגריית פרלמנט והטיפים שלו תמיד באים בשטרות.

סבא חיים בא לבד, אבל סוחף את כולם אליו. כל העובדים כבר מכירים אותו, אוהבים אותו, יושבים לדבר איתו. לפעמים גם לקוחות אחרים מצטרפים אליו לשולחן, מקשיבים לסיפוריו על האצ"ל ועל העלייה ועל תל אביב של שנות ה50, אבל הכי הוא אוהב להתרברב בנכד הצעיר שבחיל הים. יש לו שמחת חיים כנה, ותשוקה אמיתית לחיים, לאנשים ולמוזיקה שהוא אוהב. הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה, והוא כבר הצמיד לכולנו כינויים מדויקים, שאיכשהו אין בהם שמץ של עוקצנות או לגלוג, רק אהבה.

סבא חיים הוא איש של כבוד. גר בבלוק של אחד הרחובות המוזנחים בבאר שבע, אבל לוקח את כולנו בסטייל של כמו מתוך ז'ורנל. הוא אומר שהבגד הוא כבודו של האדם, וכולם צריכים להתלבש כפי שהם מעריכים את עצמם. אם תשאלו אותו, גם את השקל האחרון בכיס עדיף להוציא על בגד טוב, כי אוכל יש היום יותר מזבל ואנשים מסתכלים על איך שאתה נראה ולא על מה שיש לך במקרר. אבל שמץ של גאווה או יוהרה אין בו. הוא תמיד ידבר עם אנשים בגובה העיניים, ויהיה ישיר בדעותיו אבל גם רגיש ורך וקשוב.

לסבא חיים יש לב צעיר שגם מלאך המוות לא יצליח לעצור. הוא עלה לבד מקזבלנקה כשהיה נער והשתתף בכל המלחמות. הוא טייל בכל העולם, ואומר שיש לנו את הארץ הכי יפה, אבל גם יותר מדי אנשים מלוכלכים וצרי עין שמטנפים אותה. לכן הבן שלו, כך סיפר לי היום, לקח עצמו יום אחד ועזב. הקים אימפריה במנהטן, אחרי שפה כולם הסתכלו עליו עקום. "ואוו, זה מדהים," אמרתי וחיים החליף הבעה והחוויר באחת. "35 שנה לא ראיתי אותו", אמר בקול רועד והוסיף "סלחי לי". הוא סובב אלי את גבו ויצא מבית הקפה במהירות. אני הלכתי לבכות בשירותים. לאחר מכן קרא לי אליו והביט בי לתוך הנשמה ושוב ביקש סליחה ושתקתי כי לא היה לי מה להגיד. גם עכשיו אין לי.

מלו

להיות לעצמי

לא כתבתי כאן כבר מספר חודשים, וזה לא שאין על מה. בשנה וחצי שחלפו, שמתי לב, דברים יותר ויותר חולפים על ידי ואני מטשטשת את זכרונם כלא היה. יש לזה מחיר. אני פחות נוברת ברגש, פחות מתבוננת, כמעט ולא כותבת שירה, יותר אסקפיסטית. לצערי צדק מרקס וההוויה אכן קובעת את התודעה. אבל זה גם נוח, כן, המקום הזה נוח לי מאוד. אני רגישה לאחרים, בוכה בקלות מכל כתבת מגזין וסרטון של כלבלבים, אבל כשדברים נוגעים אלי, במישרין או בעקיפין, אני כולי מודחקת, מנותקת.

לפני שבוע בערך, היה לי הבזק תחושתי מופלא ומפתיע. ישבתי עם חברה על ספסל באוניברסיטה, בין שיעורים, והקראתי לה שיר שכתבתי לילה לפני. לא משהו מוגמר, בקושי טיוטה, סתם מילים של זרם תודעה שהקלדתי לנוטס בטלפון כדי שהשריר לא יתנוון. הקראתי לה אותו בקול, והטקסט היה לי זר, כאילו לא נכתב על ידי מעולם. הגעתי לשורות האחרונות וקולי החל לרעוד, המחנק התקבע בגרון וניסיתי מאוד, ללא הצלחה, למנוע מהדמעות לפרוץ מול כולם. חברתי זיהתה את המצוקה וחיבקה אותי, והתחלתי לבכות עוד יותר כי התרגשתי מההתרגשות של עצמי, על עצמי.

אני חושבת שהנתק הרגשי הוא משהו שהגעתי איתו לבאר שבע, אבל הוא נוכח יותר בחודשים האחרונים בגלל הסביבה שלי. נדמה שיש עכשיו איזה ענן אנרגטי שחור מעל כולם והוא טיפטף על האנשים הקרובים לי ביותר. כך קרה שכמעט כל חבריי מתמודדים כרגע עם טראומות ומשברים מורכבים שאני נאלצת להכיל. לא תמיד יש לי את היכולת או את הסבלנות, ולאחרונה אני קצת תופסת מרחק, כי אני רואה איך זה משפיע עליי. הצורך להיות חזקה בעבור מישהו שמצוי בתקופה חלשה הוא בלתי נמנע, וזה רק למראית עין – תעצומות הנפש האלה לא קיימות בי באמת.

זה הביא אותי לחשוב, כל הסופ"ש האחרון, על כך שאני רוצה להשקיע את החודשיים הקרובים בלימודים ולוותר כמעט לגמרי על חיי חברה. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שזה יעלה לי באנשים, אבל כנראה שמקומם לא בחיי ממילא. הייתי מאוד רוצה להגדיל את המעגלים שלי, להקיף את עצמי באנרגיות אחרות, אבל זה ייאלץ לחכות לחופשת הקיץ כי אני חנונית ופוחדת מוות מהסמסטר הזה. חשבתי שאני גיבורה עם כל הקורסים שלקחתי, ועכשיו אני משלמת את המחיר.

מלו