שיר בשחור-לבן

גַּם אוֹתִי מַאטִיס צִיֵּר.

הָיִיתִי לוֹ דֶּגֶם גִּדֵּם,

אָמוֹרְפִי,

שֶׁל עֵירֹם אִלֵּם.

שָׁם, בַּרִיבְיֶרָה,

אִידֵאָל נָבַל אֶל תּוֹךְ תְּהוֹם –

הוּא לֹא נִסָּה לְפַצּוֹת עָלָיו בְּצֶבַע.

 

מַאטִיס צִיֵּר אוֹתִי גַּם.

בַּרִיבְיֶרָה, שָׁם –

לָקַח אוֹתִי בְּיָדוֹ,

עָשָׂה לִי בְּיָדוֹ,

נִקָּה אוֹתִי מִדְּיוֹ

וְנִפֵּץ אֶת הַקֶּסֶת עַל סֶלַע.

לֹא כָּתַבְתִּי עוֹד שִׁירִים.

 

הוּא לֹא נִסָּה לְפַצּוֹת עָלַי בְּצֶבַע.

 

Henri Matisse, Bonheur de Vivre (Joy of Life), 1905-06

נחת

זה מכבר פורסמו שירים שלי וכתבות עלי בפלטפורמות שונות, הן באתרי אינטרנט והן בפרינט, אך נדמה שמעולם לא אתרגל לאקסטזה הקלה הזו של החשיפה. התרגשתי במיוחד היום לגלות דווקא את השיר הספציפי הזה במוסף הספרות של עיתון הארץ. אני זוכרת את הרגע המדויק שכתבתי אותו וגם את התגובות שקיבלתי עליו אז, בבלוג, לפני בערך כשנה, ומי העז לחשוב לעצמו שלא רחוק היום והשיר הנ"ל יקבל את מלוא הבמה.

נפשי מתחשבנת בכל עת, ללא תלות במועדי ישראל ולוחות השנה. אפיזודות קלות של הכרה והוקרה, מילה טובה או ביקורת מחממת, הן לא פחות מהזדמנות לנשום לרווחה. הגר שלי קיבלה היום רגע קט של נחת שהרגיש כמו טפיחה קלה וידידותית על השכם. אולי, אחרי הכל, אני עושה משהו נכון.

 

All hooked up

בשעת ערב עישנתי סיגריה על הגשר והתבוננתי בגופה שלי מוטלת על גדות הסון. הייתי עייפה ומרירה, אך גם מדושנת עונג מהעובדה שהארוחה האחרונה שלי הייתה מרק בצל ובגט. צורת המים קרצה לי ברמיזה. הגורל לבש צורה של בחור שחור וגבוה עם חזה מוצק. האנגלית נשברה בפיו, אבל לגוף שפה בינלאומית. אמר לי, בואי. שאל, איך אומרים תחתונים בעברית. עניתי, 'עול'.

בנקודה הכיפית של הסטלה טיילתי נמרצת ברחובות כשדי אנטוורד באזניות. היה לי חם ועלו בי תיאוריי קיץ דביקים של מופסאן. רציתי לרקוד ונכנסתי לבר מקומי עם תאורת ניאון ועשן, שם לסבית איטלקייה הזמינה לי קוקטייל. לא שתיתי, אבל אכלתי את הקרח. ביקשתי מהברמן לשים שיר. נזכרתי שיש לי דופק והלכתי הביתה.

התעוררתי אחרי ארבע שעות של שינה טרופה, מורעבת. כאב חד הלם בצד הימני של הראש שלי. השעה קצת לפני חמש בבוקר, עדיין חשוך. על יד המיטה שלי היה מונח בקבוק מים קטן של חצי ליטר, שתיתי את כולו בלגימה אחת והלכתי להשתין. לא היה לי פיפי. הרגשתי בחילה מטפסת במעלה הגרון שלי, אך לא הייתי בטוחה אם זה הרעב או הצורך להקיא. אכלתי חתיכת גבינה קשה שהייתה במקרר וחזרתי לחדר. פתחתי חלון, הסתכלתי על הרחוב ישן תחתיי, דימיתי עצמי לרוח רפאים. פחדתי. נשמתי אוויר קר וזה היה נעים. בבניין ממול, איש אחד הסתובב בחדר השינה שלו. דקות אחדות התבוננתי בו, מנסה להבין מה הוא עושה. לבסוף הוא קלט אותי. הסטתי את הוילון ונכנסתי למיטה. הייתי ערנית לחלוטין והיה לי משעמם. אוננתי. הראש היה חלול וכאוב, שום מחשבה לא באה, הפנטזיות מיצו את עצמן ואני מיציתי את עצמי. לא גמרתי. נרדמתי.

חלמתי שהאיש מהחלון ממול יורה עלי. התעוררתי בבהלה. רעש המכוניות מהרחוב היה מצמרר וקרוב. הראש לא כאב יותר. הרעב החל לנקר. בווצאפ הודעה מהבלונדיני: "ירדתי לקנות קפה."

מלו