התחלתי עם חברת ילדות באינסטגרם בזמן שאני סובלת ממשבר חצי היובל

זו הכותרת הכי טובה שמצאתי.

אפשר להבין מהפוסט הקודם (שאני עוד חייבת לו פוסט המשך) שלאחרונה אני מתעסקת הרבה בעבר שלי ובמיוחד באנשים שלקחו חלק בשנות הילדות וההתבגרות שלי. יום הולדתי ה25 יחול בחודש הבא ופתאום אני מרגישה שכל החיים שלי עוברים מהר מדי ואני לא מספיקה כלום. נדמה שכולם מסביבי מאוד מקורקעים, מיושבים ויציבים, רוכשים בתים, מתחתנים, מביאים לעולם ילדים. אחת מבנות כיתתי כבר גרושה עם ילד. אני מעולם לא הייתי בזוגיות רצינית, עדיין נתמכת כלכלית על ידי ההורים שלי וצופה בסדרות שכבר ראיתי כי אני לא רוצה להתחייב לסדרות חדשות. אני מרגישה שכולם מתבגרים ואני מתבגרת איתם, אבל הם הספיקו לטרוף את העולם ואני לא עומדת בקצב.

אולי אני עוד אכתוב על כך בהרחבה בהמשך, כשאני אצליח לעבד את כל הרגשות הללו שמבעיתים אותי. התחלתי להבין שזה קצת קיצוני כשהתחילו לי סיוטים על זיקנה. כלומר, אני חולמת על עצמי זקנה וזה מפחיד אותי. אני מרגישה דיי מטופשת על עצם החרדות האלה, ויש בי גם את קול ההיגיון שמצליח לאזן ולהרגיע אותי. ברור שאני צעירה ויפה ושהתקיעוּת שאני מרגישה היא זמנית והיא מכורח נסיבות מסוימות, אבל רוב הזמן אני מרגישה שעברתי את השיא שלי.

בכל מקרה, קצת סטיתי מהנושא שלשמו טרחתי להיכנס למסמך העריכה הזה. כשהייתי ביסודי, בימים הרבה יותר צעירים שלי, לא הייתי ילדה מקובלת בכלל. היה לי מאוד קשה להשתלב מבחינה חברתית – קושי שמלווה אותי עד היום, אבל למדתי how to fake it (הפתרון, למתעניינים: לחרבן על כולם. במובן של להתנהג כאילו לא אכפת לך מה חושבים עליך. אנשים מתים על זה). בכיתה שלנו היו שתי חבורות של בנות: החבורה של המקובלות והחבורה של הלא־מקובלות. אני לא התקבלתי לאף אחת מהן באופן רשמי מעולם, אבל במקרה הצורך ובסיטואציות מסוימות, החבורה של הלא־מקובלות נהגו "לאמץ" אותי באופן זמני כדי שלא אהיה לבד, במיוחד בטיולים שנתיים ובשיעורי ספורט. עם הזמן, התחלתי להתחבר עם ילדה אחת מהחבורה, שהיא אומנם התקבלה לחבורת הלא־מקובלות אבל הייתה הכי אאוטסיידרית בתוך החבורה עצמה.

במבט לאחור אני יודעת להגיד שפשוט הייתה לה דיסלקציה ודיסגרפיה קשה, אבל בזמנו כולם החשיבו אותה למטומטמת כי היא לא הצליחה לקרוא ולכתוב. אני זיהיתי בה נפש עדינה ומעניינת ומאוד רציתי בחברתה, ולשמחתי מצאנו שפה משותפת. במיוחד אהבתי ללכת אליה הביתה, כי היא גרה בוילה גדולה עם חצר והייתה לה כלבת גולדן רטריבר ענקית ויפיפייה ואיזה שלושים חתולים שפיצו לי על חסך עמוק וכואב (ההורים שלי לא הסכימו להכניס הביתה בעל חיים). היה לה בית מעניין ומבולגן שתמיד מצאנו מה לעשות בו, ומאוד אהבתי את אמא שלה שנראתה קצת כמו ילדה בעצמה. הפכנו לחברות דיי טובות, עד כמה שחברות יכולה להיות עמוקה בגילים כאלה.

עם סיום כיתה וי"ו התפצלנו לחטיבות ומאז לא שמעתי ממנה יותר. התברר לי אחר כך שההורים שלה התגרשו והיא עברה לתל אביב. המשכתי בחיי, ולפני כמה שנים קיבלתי הודעה מחברה אחרת באינסטגרם: "שמעת שXXX התחתנה???" (זה היה עוד בגיל כזה שהיה מוזר להתחתן). אני מודה שעד אותו רגע שכחתי ממנה לגמרי וכל הקיום שלה הכה בי שוב בבת אחת. אז נכנסתי אליה לפייסבוק ובמשך שעה גללתי את הפרופיל שלה המון זמן אחורה. מאז ועד היום, אחת לזמן מה אני חוזרת על הפעולה הזאת, ונצבטת כל פעם מחדש על שלא שמרתי איתה על קשר. עוד כילדה היה בה משהו ששבה אותי וריתק אותי אליה ולכל מה שקשור בה, ועוד יותר עכשיו, כשאני רואה איזו אישה היא הפכה להיות. אני אהיה זהירה ולא אכתוב יותר מדי על פועלה אבל היא אחת האומניות הגדולות שיש היום בארץ לדעתי. היא עצמאית, מתנדבת במלא עמותות, נראית מצוין וממש עכשיו ראיתי שהיא הפכה לאימא.

בהמשך ישיר למשבר שאני חווה בימים אלה, אני חשה חרטה רבה על דברים שלא עשיתי ועל דברים שבדיעבד אולי הייתי צריכה לעשות אחרת. חלק ניכר מכל זה הוא אשמה וחרטה על שלא שמרתי על קשרים עם כל מיני אנשים. אני רוצה לנסות חדש איתה קשר, אבל תוהה עד כמה מוזר זה יהיה. אנחנו כבר לא ילדות בנות 8-11 וכפי שאני השתניתי, גם היא וודאי השתנתה. אני מכירה תקופת חיים מאוד מסוימת שלה, והיא, מי יודע מה היא זוכרת ממני בכלל. אני גם מהרהרת ביני לבין עצמי האם הרצון הזה באמת טהור או שמא נובע מהסקרנות להבין את כל חתיכות הפאזל של החיים שלה, שהם כלל וכלל לא ענייני וגובלים ברכילות נחותה. אבל כמו שהיא עשויה לדחות אותי, קיימת האופציה שארוויח חברה בחזרה.

עשיתי לה פולו באינסטגרם. נמאס לי לחכות לרגע שאתקל בה ברחוב, זה הרי לא סביר כשאנחנו לא גרות באותה עיר.

מלו

"הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת…"

"X מתחתן" שלח לי לפני שעה קלה הבלונדיני. פתחתי את ההודעה במהירות בזק ובהיתי על הצג. מה? כמה רגעים אחר כך הוא צירף קישור לסרטון הצעת הנישואין שעלה בפייסבוק של X, שלצורך הפוסט אכנה אותו אלכס. למה אלכס? כי מאז שאני מכירה אותו קיים קונצנזוס לגבי הדמיון הכמעט מפחיד בינו לבין אלכס מסרט הקאלט המעולה והחד־פעמי, 'אלכס חולה אהבה'.

איתן סנה: "ההצלחה של 'אלכס חולה אהבה' הייתה טראומטית"

(איתן אנשל בתפקיד אלכס. הוא גם התבגר יפה)

אין לי באמת יותר מדי לספר על אלכס. אני גם לא בטוחה מאיזה גיל אני מכירה אותו, זה קצת נדמה שאני מכירה אותו כל החיים. אולי כי גדלנו באותה שכונה, ותמיד הוא היה ברקע, אבל המעגלים החברתיים היו שונים (לא שהיו לי מי יודע מה מעגלים חברתיים…) ולמדנו בבתי ספר נפרדים. אבל אז הגיע היום הראשון של כיתה יו"ד, תיכון חדש, אני והבלונדיני עושים עיניים אחד לשנייה, הוא עודנו גיי בהכחשה ואני ילדת ישראבלוג פריקית שבזה לכל העולם. כל השבוע הראשון ללימודים – וגם בשלוש השנים שאחר כך – מה שעשינו היה ללכת רכיל בשכבתנו, ולא פסחנו או ריחמנו על אף אחד. תוך יומיים שלושה הבלונדיני העביר לי בריף מפורט על תלמידי הכיתה שלנו, מי יתום ומי ספורטאי ומי עבריין ומי דוש ומי חרשנית ומי שומע מוזיקה טובה ומי לסבית ומי רקדנית ומי למד איפה וממי כדאי להעתיק במבחנים. לא ידעתי כלום על כמעט על אף אחד, אבל ידעתי מי זה אלכס, והוא ואני שובצנו באותה כיתה.

Mean Girls' Cool and Interesting Facts You Didn't Know
(אני והבלונדיני בתיכון, אילוסטרציה)

אני זוכרת איך בשלב מאוד מוקדם התחיל עליו דיבור בקרב הבנות בכיתה. כשהבלונדיני לא היה בסביבה, הייתי מסתודדת עם הבנות ובעיקר מקשיבה לשיחות שלהן בלי להשמיע את עצמי יותר מדי. הן כולן הסכימו שאלכס חתיך, חמוד, מנומס, כובש ומקסים וגם חכם. הוא באמת גילה עניין וידע רב בשיעורי היסטוריה ואזרחות, ואפילו המורים העריכו אותו. הוא אף זכה למידת מה של חיבה מצדו של הבלונדיני, והבלונדיני הוא מיזנתרופ אמיתי. מבחינתי הוא היה עדיין הילד המגושם הזה בגן שתמיד יש לו חיוך שוקולד על הפרצוף, אבל גם אני ראיתי בו אחד מהטובים, אם כי לא הצטרפתי לעדר המריירות אחריו.

קצת פאסט פורוורד, לקראת אמצע השנה התחלתי להתנדב במד"א. בניגוד לשאר התיכונים בעיר, אצלנו בתיכון דווקא לא הכריחו לקחת חלק בתכנית מחויבות אישית כתנאי לקבלת תעודת בגרות, אבל כצופה אדוקה בזמנו של סדרות רפואה חלמתי להיות לכל הפחות ד"ר האוס, אז נרשמתי לקורס מגישי עזרה ראשונה של הארגון. היום הראשון של הקורס היה אחה"צ גשום ורטוב, וכשהגעתי למקום היו שם בעיקר סרוגים מהיישובים הסמוכים, תלמידות אולפנה וחנונים כמוני שמחפשים ריגושים חוקיים בחיים. ובין כל אלה היה אלכס. הנוכחות שלו שם הפתיעה אותי מאוד וגם הצחיקה אותי – הוא היה נראה כל כך תלוש ולא קשור לסיטואציה בשום צורה. זה אולי הזמן לציין שאלכס, נוכח הופעתו החיצונית המרשימה, היה מהמאגניבים. אבל לא מהמאגניבים הרגילים, מהמקובלים פלוס פלוס פלוס. כל הבנים העריצו אותו וכל הבנות רצו שהוא יהיה חבר שלהן (והוא היה אדיש לזה לחלוטין, לדעתי מתוך חוסר מודעות, מה שעוד יותר גרם לאנשים לרצות בחברתו ובאהדתו). לכן זה לגמרי בלבל אותי ברגע ההוא, לראות אותו שם, הוא כאילו אמור להיות שייך לחוגים אחרים. לא לזה.

אבל – וזו הנקודה שאני חושבת שהתחלתי לחבב אותו בעצמי – הוא סחף שם את כולם. השתלב בצורה כל כך אותנטית בתוך כל קבוצת האנשים הזו שרחוקה כל כך מהעולמות שלו. תמיד ידעתי שהוא מנומס ומכבד ונטול אגו, אבל ההתעניינות הכנה שלו באחרים והכריזמה הפסיכית שנטפה ממנו באותו יום שבתה את ליבי. לי ולאלכס מעולם לא הייתה יותר מדי אינטרקציה פרט ל"היי" מחויך בהיתקלות בשכונה, וכמעט אף פעם לא דיברנו בביה"ס. אבל הוא קלט אותי וניגש ואמר לי שלום, ואני לא זוכרת על מה דיברנו אבל זו הייתה השיחה הכי ארוכה שלנו עד לאותה נקודה. למוחרת הוא גם אמר לי שלום בביה"ס, ואף הגדיל לשאול לשלומי. זה עוד קרה בנוכחות הבלונדיני שכמעט פלט את הכריך שכרסם באותו רגע.

ערב אחד, הלימודים של הקורס נגמרו קצת מאוחר מהרגיל והבנתי שאין לי אוטובוס בחצי השעה הקרובה ואני צריכה ללכת ברגל כשאני גרה בקצה השני של העיר. שתי דקות אחרי שהתחלתי ללכת אני שומעת פעמון של אופניים, מסתובבת ורואה את אלכס נעצר לידי. "רוצה ליווי?" הוא שאל. עניתי שמה פתאום, ושאני לא רוצה לעכב אותו, אבל הוא התעקש. האמת, יותר משלא היה לי נעים שהוא יתעכב בגללי, לא רציתי ללכת איתו כי ידעתי שאין לנו באמת על מה לדבר ויהיה מביך. וכשאני יודעת אני יודעת. היה מביך ברמות (הייתי גוש מהלך של חוסר בטחון. היום אני בטוחה שזה היה נראה אחרת). בהתחלה דיברנו קצת על הקורס ואז קצת על בית הספר, וזהו. הלכנו על רחוב ראשי, ועל כל חנות שעברנו על ידה בשתיקה הרגשתי עוד נים דם מתרחב לי על הפנים. הוא דווקא היה בנונשלנט. לא היה נראה שזה מפריע לו לשתוק ככה. הוא פשוט גרר את האופניים שלו והביט קדימה, עם הזיק השובבי הזה בעיניים, לא מנסה כמוני לשבור את השתיקות בכוח. בסוף הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ועצרתי ליד תחנת אוטובוס ואמרתי לו שאני כבר אעלה על אוטובוס הביתה משם. שאל אם אני בטוחה, אמרתי כן.

ואז הוא נישק אותי על הלחי ונסע משם.

אני לא יודעת באילו מילים להסביר עד כמה הנשיקת-לחי הזאת הייתה אירוע מכונן ומשמעותי בגיל העשרה ההורמונלי, המביך והמכוער שלי. עד לאותה נקודה, הייתי בתולת נשיקות-לחי. מה זה בתולה, אף בן מעולם לא נגע בי, ואם בן נגע בי זה היה מהסיבות הפחות טובות. כששיחקנו נשיקה סטירה, אני תמיד חטפתי את הסטירה. ובחטיבה היה איזה מין קטע כזה שכל בוקר הבנים והבנות מתנשקים על הלחי, ואני גם תמיד רציתי נשיקה ואפילו לא היה אכפת לי מאיזה בן, העיקר שיהיה בן. והינה באיחור אופנתי, פתאום קיבלתי, ועוד מחתיכת בן.

יש את הציטוט המפורסם ההוא של סבתי הרוחנית סימון דה בובאר – "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה". אני נעשיתי אישה ברגע ההוא של מנח השפתיים העדין של אלכס על הלחי הימנית שלי. בבת אחת הרגשתי אישה. אקט קל של ספק חיזור מהוסס ספק נימוס גרם לי להרגיש, לראשונה, הכי נשית שאפשר. סכר נפרץ והתודעה שלי שינתה צורה. התחלתי להזדהות, בצורה העמוקה ביותר, עם הזהות שלי כאישה, להתחבר לצד הנשי שלי על כל המשתמע מכך. זה התבטא במידת מה במודעות לחיצוניות שלי – התחלתי לחשוב מה יפה בי, מה מושך בי, ולנסות להקצין את זה. אבל העיקר היה פנימי, והפנים הקרין אל החוץ. הרגשתי חכמה יותר, כמו התבגרתי בכמה שנים טובות, וההסתכלות שלי על בנים הפכה להסתכלות על גברים. אלכס לא היה עוד ילד עם שוקולד חיוך שוקולד ונזלת, הוא היה הגבר הכי מושך שראיתי בחיי. חשקתי בו, רציתי ממנו עוד. הוא נתן לי בקושי אצבע, ואחר כך אני רציתי את כל האצבעות, משתי הידיים, עליי ובתוכי.

לונג סטורי שורט, לא קרה בינינו כלום. הוא גם פרש ממד"א זמן לא ארוך מאותו ערב, והתקשורת בינינו המשיכה להיות ממלכתית, מרוחקת ונדירה. בכל זאת, יש לי עוד מה לספר עליו, סיפורים שאולי ישפכו אור על האישיות הבאמת מיוחדת שלו, לפחות מהמעט שיצא לי להכיר ולחוות ממנו, אבל זו לא הפואנטה של הפוסט. לא הייתי מאוהבת בו, הוא לא היה חבר קרוב שלי או דמות דומיננטית או משמעותית בחיי. הוא היה פנטזיה. זה לא שלא היו לי פנטזיות מיניות על אנשים עד אותה נשיקת לחי, אלא שהוא היה הפנטזיה הראשונה שהייתה לה אחיזה אמיתית במציאות. במידה מסוימת, ואפילו במידה רבה, הוא הפגיש אותי עם עולם הבינו לבינה. הוא העניק לי את הטעימה הראשונה, שהייתה עוצמתית עבורי גם אם הכוונות שלו היו תמימות לחלוטין, וסביר להניח שכך היה.

בכל מקרה, בתחילת י"א הוא התחיל לצאת עם שישיסטית, אותה אחת שקיבלה ממנו היום טבעת קבל עם ומשפחה במקום מפונפן עם נוף ירושלמי כשברקע שיר שנדבק בו ניחוח גלגל"צ. סחי פיצוצים, אני יודעת. אבל צפיתי בסרטון הזה, שלאחרונה אני רואה לפחות שניים כאלה בשבוע ומגלגלת עיניים, והוא נגע בי. אולי אפילו, ואני כותבת בזהירות, הייתה שם צביטה קטנה. אומנם לא חשבתי עליו בכלל בשנים האחרונות, ודאי שלא ראיתי אותו או דיברתי איתו ואלוהים יודע מה הולך איתו והאמת, אני לא בטוחה שמעניין אותי. אבל לקבל את פיסת המידע הזו עליו עכשיו, במרחק של עשור, כאילו גמר סופית על הפנטזיה ההיא. אבל היה שם יותר מזה – ההבנה שהם חיים את הפנטזיה, כי אצלם היא החיים עצמם. גם אם לא הייתי מאוהבת באלכס, התאהבתי בתדמית שהוא ייצג. החכם, המקסים, יפה הבלורית והתואר, כל הקלישאות של מלח הארץ. בסופו של יום אני עדיין רוצה את מלך הכיתה. אני רואה את זה בבחירות שלי בגברים, המשיכה התמידים לבלתי מושגים, לבלתי אפשריים – כל אחד מסיבותיו. אלו בטח תחושות שמלוות כל רווקה בת 25 שמתקשה להיכנס למערכת זוגית ארוכה ואני סתם מכבסת תירוצים, משליכה את השריטות האלה על בחור נהדר שבסך הכול חי את חייו. אולי זו פשוט קנאה טהורה שמטרתה לתזכר אותי שאני לא חיה בסרט נעורים והגיע הזמן להתעורר על החיים שלי.

כל הפוסט הזה הוא מעין הקדמה מאוד לא הכרחית לפוסט אחר שאני מאוד רוצה וצריכה לכתוב כבר, אבל הוא יחכה לעוד כמה ימים. אחתום בשיר של לאה גולדברג, שסיימתי לכתוב עליה עבודה היום ובכך גמרתי עם שנה ב'. מסקנותיי על גולדברג, בתמצות: היא הייתה אישה מתישה ומוכשרת מאוד.

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי

בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת

וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים

עַד יָפִיתִי מְאֹד.

בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים

הַנּוֹפִים.

וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי

יִשְּׁרוּ צְעָדַי –עֲיֵפִים וְיָפִים.

אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו

לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –

אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.



מלו

משנה כיוון

גמלה בלבי ההחלטה להמשיך לתואר שני. למען האמת, המחשבה הזו התבשלה בראשי עוד בסמסטר הראשון של השנה הראשונה, טרום עידן הזום, המסיכות והבידוד החברתי, כשבעוונותיי התאהבתי במרצָה של הקורס "מבוא לשירה". דמיינתי את עצמי לבושה בבגדים מסוגננים כשלה, עומדת מול כיתה של סטודנטים שרק מחכים שאשאל לדעתם על "רק קו שמש אחד" של ביאליק ומסבירה על הקשר בין סיפור פילגש בגבעה ל"סקס אחר" של וולך. אבל לקראת סוף השנה ירד לי ממנה. קרו יותר מדי מקרים שבהם היא ביטלה דברים שאמרתי בכיתה, ואין יותר טרן אוף מזה לסטודנט. בכלל, סמסטר הזום הראשון היה מזעזע. דווקא קיבלתי ציונים מעולים (בעיקר הודות להקלות מסוימות שניתנו מתוך ההבנה שהכול היה מזעזע), אבל איבדתי כל חדוות למידה ו"עליתי כיתה" ברגשות מאוד מעורבים לגבי המשך התואר.

בתחילת השנה הנוכחית נפל דבר. אני לא זוכרת אם שיתפתי כאן בבלוג מה בדיוק אני לומדת, אבל מדובר בתואר משולב של ספרות ולשון עברית. בחרתי ללמוד באב"ג כי רציתי ללמוד ספרות, אך מכיוון שמדובר בתואר דו־חוגי, נאלצתי להירשם למחלקה נוספת, ואיכשהו החלטתי בצורה מאוד אינטואיבית ונטולת כל מחשבה שלשון זה אחלה. דווקא לא הייתי מדהימה בזה בתיכון. אני אומנם חושבת שאני מצליחה להתבטא לא רע בכתב, אבל דקדוק ותחביר לא היה בדיוק הקטע שלי (זה עדיין לא). אני פשוט, באמת ובתמים, מאוד אוהבת עברית. בשנה הראשונה, שמתמקדת לרוב במבואות למיניהם, מלמדים בדיוק את כל היובש הזה שאני לא מחבבת – דקדוק, תחביר, ניקוד, תולדות הלשון, ועוד נקודת אור בצורת קורס סמנטיקה שהיה הכי מעניין ומהנה מכל מה שלמדתי. בדיעבד אני מבינה שהיה זה תחילתו של העיקול במסלול האקדמי שלי, והפלרטוט הראשון עם עולם הבלשנות.

והעיקול הזה התחדד יותר ויותר בשנה הנוכחית. בעוד שהקורסים בספרות הפכו די מייגעים, והמרצים, איך לומר, עפים על עצמם ב200 קמ"ש (כמעט כולם אנשי רוח ומשוררים, בכל זאת) – הקורסים שלקחתי בלשון העיפו לי את המוח לתקרה. חוץ מההיסטוריה המרתקת והמרשימה של העברית (שאם ילמדו אותה בבתי הספר, אולי תתעורר בתלמידים חדווה ללמוד גם גזרות ובניינים), זכיתי ללמוד גם על ההיבטים הבלשניים של השפה, כמו תורת ההגה, חקר השיח, פרגמטיקה וסוציו־בלשנות. המשותף לכל אלה, בגדול, זה שנותנים את הדעת על כל מה שהוא הכי אינטואיטיבי וטבעי בשפה הכתובה והמדוברת עבור דוברים ילידיים. טירוף שאין כדוגמתו.

אז כשראשת החוג שאלה אותי לפני שבוע וקצת מה דעתי על תואר שני, פתאום זה נפל לי. באותו רגע שיחקתי קצת קשה להשגה, אבל מבפנים צרחתי "כעעעעעעע". יש לי עוד שנה לתואר וזה נשמע מאוד רחוק, הרי כבר למדנו שאי אפשר לדעת מה יוליד יום, אבל השנתיים האלה חלפו כמו בִן־לילה ומכיוון שמלכתחילה התכווננתי לתואר שני, הפעם אני מרגישה הרבה יותר מדויקת בהחלטה שלי. זה אפילו, רחמנא לצלן, קצת פרקטי. כמובן שמי שבוחר לרכוש לעצמו השכלה בדיסציפלינות האלה עושה את זה מתוך עניין ופחות כדי להתפרנס, אבל בניגוד למקצועות רוח אחרים, מתואר שני בלשון אפשר אשכרה לעשות כסף, ואני לא מדברת על הוראה. זה מנחם ומרגיע (בעיקר את ההורים שלי).

חוץ מזה אני עובדת על כל מיני פרויקטים שאולי יראו אור בעתיד, בעיקר ענייני כתיבה וספרות. חשוב להגיד שאני אולי קצת מאוכזבת מלימודי הספרות, אבל עדיין מדובר באחת מתשוקותיי הגדולות. אני כמובן כותבת שירה, אבל פחות מתחשק לי לפרסם כרגע, ואני מתעסקת יותר בכתיבת תסריטים וסיפורים. באחד הסגרים התחלתי לכתוב תסריט לסדרה על באר שבע, שכרגע אין לי זמן להמשיך בגלל העומס בלימודים, אבל ברגע שאתפנה אני אשב על זה חזק. בנוסף, קיבלתי הצעת עבודה ממכר לשעבר, תפקיד מפתה בהוצאת ספרים קטנה שעשוי להוסיף נופך של יוקרה לרזומה שלי, אלא שכרגע זו מחויבות שקצת גדולה עלי ולצערי עדיין יש רק 24 שעות ביממה. אני גם קצת מתעסקת בפיננסים לאחרונה (בחיים לא חשבתי שאכתוב משפט כזה), אבל זה אולי לפוסט אחר.

גילוי נאות: כתבתי פוסט ארוך על המלחמה האחרונה, שהותירה אותי די המומה. המגורים בעיר דרומית הכניסו לחיי חוויות מעניינות מאוד ואחת מהן היא מתקפת טילים. אלו היו עשרה ימים מאוד אינטנסיביים שנחתמו בהפסקת אש, ונדמה שישר כולם חזרו לעניינם ואף אחד לא מדבר על זה. זאת אומרת, כן מדברים על זה, אבל בעיקר בהיקשרים הפוליטיים. אותי זה לא ממש מעניין (אני בכנות לא יודעת מי ראש הממשלה עכשיו, מסתובבת איזו שמועה שבנט ולפיד הולכים לעשות שבוע־שבוע. סלאמתק). אני עדיין נבהלת מכל רעש רחוק שנשמע כאזעקה ומתקשה מאוד לישון, כמו עכשיו. בכל מקרה, אני מרגישה שהפוסט הזה כבר לא ממש רלוונטי, וכרגע אני בעיקר מתלהבת מהתפניות החדשות בחיי.

לסיום הינה תמונה של רסיס שנפל, ליטרלי, מטר וחצי מביתי:

מלו

סבא חיים

סבא חיים, או חיימון, כבר כמעט בן 90, ומגיע מדי בוקר לבית הקפה בשכונה. למרחקים אפשר להריח את האפטר שייב החריף שלו, וכשאני מזהה אותו מתקרב בהליכתו השפופה על מקל המתכת, אני רצה להחליף את הפלייליסט הקבוע בפרנק סינטרה. במבטא צרפוקאי כבד הוא מברך אותי שהשם ישמור עלי, ושואל בן כמה הוא נראה, ואני עונה "28-29 ככה" והוא צוחק ואני צוחקת איתו. בחורף אני מכינה לו קפה הפוך גדול ובקיץ – שייק פירות יער. ליד השתייה הוא מעשן סיגריית פרלמנט והטיפים שלו תמיד באים בשטרות.

סבא חיים בא לבד, אבל סוחף את כולם אליו. כל העובדים כבר מכירים אותו, אוהבים אותו, יושבים לדבר איתו. לפעמים גם לקוחות אחרים מצטרפים אליו לשולחן, מקשיבים לסיפוריו על האצ"ל ועל העלייה ועל תל אביב של שנות ה50, אבל הכי הוא אוהב להתרברב בנכד הצעיר שבחיל הים. יש לו שמחת חיים כנה, ותשוקה אמיתית לחיים, לאנשים ולמוזיקה שהוא אוהב. הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה, והוא כבר הצמיד לכולנו כינויים מדויקים, שאיכשהו אין בהם שמץ של עוקצנות או לגלוג, רק אהבה.

סבא חיים הוא איש של כבוד. גר בבלוק של אחד הרחובות המוזנחים בבאר שבע, אבל לוקח את כולנו בסטייל של כמו מתוך ז'ורנל. הוא אומר שהבגד הוא כבודו של האדם, וכולם צריכים להתלבש כפי שהם מעריכים את עצמם. אם תשאלו אותו, גם את השקל האחרון בכיס עדיף להוציא על בגד טוב, כי אוכל יש היום יותר מזבל ואנשים מסתכלים על איך שאתה נראה ולא על מה שיש לך במקרר. אבל שמץ של גאווה או יוהרה אין בו. הוא תמיד ידבר עם אנשים בגובה העיניים, ויהיה ישיר בדעותיו אבל גם רגיש ורך וקשוב.

לסבא חיים יש לב צעיר שגם מלאך המוות לא יצליח לעצור. הוא עלה לבד מקזבלנקה כשהיה נער והשתתף בכל המלחמות. הוא טייל בכל העולם, ואומר שיש לנו את הארץ הכי יפה, אבל גם יותר מדי אנשים מלוכלכים וצרי עין שמטנפים אותה. לכן הבן שלו, כך סיפר לי היום, לקח עצמו יום אחד ועזב. הקים אימפריה במנהטן, אחרי שפה כולם הסתכלו עליו עקום. "ואוו, זה מדהים," אמרתי וחיים החליף הבעה והחוויר באחת. "35 שנה לא ראיתי אותו", אמר בקול רועד והוסיף "סלחי לי". הוא סובב אלי את גבו ויצא מבית הקפה במהירות. אני הלכתי לבכות בשירותים. לאחר מכן קרא לי אליו והביט בי לתוך הנשמה ושוב ביקש סליחה ושתקתי כי לא היה לי מה להגיד. גם עכשיו אין לי.

מלו

להיות לעצמי

לא כתבתי כאן כבר מספר חודשים, וזה לא שאין על מה. בשנה וחצי שחלפו, שמתי לב, דברים יותר ויותר חולפים על ידי ואני מטשטשת את זכרונם כלא היה. יש לזה מחיר. אני פחות נוברת ברגש, פחות מתבוננת, כמעט ולא כותבת שירה, יותר אסקפיסטית. לצערי צדק מרקס וההוויה אכן קובעת את התודעה. אבל זה גם נוח, כן, המקום הזה נוח לי מאוד. אני רגישה לאחרים, בוכה בקלות מכל כתבת מגזין וסרטון של כלבלבים, אבל כשדברים נוגעים אלי, במישרין או בעקיפין, אני כולי מודחקת, מנותקת.

לפני שבוע בערך, היה לי הבזק תחושתי מופלא ומפתיע. ישבתי עם חברה על ספסל באוניברסיטה, בין שיעורים, והקראתי לה שיר שכתבתי לילה לפני. לא משהו מוגמר, בקושי טיוטה, סתם מילים של זרם תודעה שהקלדתי לנוטס בטלפון כדי שהשריר לא יתנוון. הקראתי לה אותו בקול, והטקסט היה לי זר, כאילו לא נכתב על ידי מעולם. הגעתי לשורות האחרונות וקולי החל לרעוד, המחנק התקבע בגרון וניסיתי מאוד, ללא הצלחה, למנוע מהדמעות לפרוץ מול כולם. חברתי זיהתה את המצוקה וחיבקה אותי, והתחלתי לבכות עוד יותר כי התרגשתי מההתרגשות של עצמי, על עצמי.

אני חושבת שהנתק הרגשי הוא משהו שהגעתי איתו לבאר שבע, אבל הוא נוכח יותר בחודשים האחרונים בגלל הסביבה שלי. נדמה שיש עכשיו איזה ענן אנרגטי שחור מעל כולם והוא טיפטף על האנשים הקרובים לי ביותר. כך קרה שכמעט כל חבריי מתמודדים כרגע עם טראומות ומשברים מורכבים שאני נאלצת להכיל. לא תמיד יש לי את היכולת או את הסבלנות, ולאחרונה אני קצת תופסת מרחק, כי אני רואה איך זה משפיע עליי. הצורך להיות חזקה בעבור מישהו שמצוי בתקופה חלשה הוא בלתי נמנע, וזה רק למראית עין – תעצומות הנפש האלה לא קיימות בי באמת.

זה הביא אותי לחשוב, כל הסופ"ש האחרון, על כך שאני רוצה להשקיע את החודשיים הקרובים בלימודים ולוותר כמעט לגמרי על חיי חברה. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שזה יעלה לי באנשים, אבל כנראה שמקומם לא בחיי ממילא. הייתי מאוד רוצה להגדיל את המעגלים שלי, להקיף את עצמי באנרגיות אחרות, אבל זה ייאלץ לחכות לחופשת הקיץ כי אני חנונית ופוחדת מוות מהסמסטר הזה. חשבתי שאני גיבורה עם כל הקורסים שלקחתי, ועכשיו אני משלמת את המחיר.

מלו

כמוסכם

יובל אומר שהוא מקנא ביכולת שלי להתרגש מאומנות, ובליבי אני עונה לו, ואולי גם קצת בקול, שכרגע אני בעיקר מתרגשת ממנו, מרוחב כתפיו שכמעט וקורע את הסוודר מבפנים ומעיניו שמשחירות בחוריהן כמו הלילה של באר שבע. מה זו, אם לא יצירת אומנות. היוונים אולי יעיזו להתווכח, אבל הם לא רלוונטיים, כפי שלא רלוונטיות כל הנשים החגות סביבו עכשיו, בערב המחתרתי שהרמנו כאן, קוטעות את רצף השיח בינינו ומושכות אותו לחיבוק כל אחת בתורה, בדרך לשירותים ובחזרה. הרבה נוזלים נשפכים כאן, גם ממני, אבל המגע שלי קנאי, שמור לקירות סגורים מעיניים. אני מתעלמת מהפזילות שלו לכיווני, מערבבת לי ג'ין עם חמוציות וספרייט ויוצאת לעשן בידיעה גמורה שיבוא אחריי, תוך דקה או עשר, תלוי כמה ידיים ידרשו אותו בדרך, ובין דקה לשתיים זה אכן קורה, יצאתי בזול הפעם. אנחנו מעשנים לאט, ממשיכים לדבר על רגשות ובעיקר על היעדרם, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שלא בכה מאז שהיה ילד, ומבינה שהוא בדיוק כמו אבא שלי, מחפה על משקעים מודחקים בסרקזם ונהנתנות, אלא שלעומתו, אולי יובל הוא בר תיקון, כי אני גם מאמינה לו כשהוא מצהיר על רצון להשתנות. לי אין את היומרה לנסות לשנות או להציל אותו מעצמו, אם כי אני נהנית לחשוב על עצמי כבעלת השפעה, אבל מכל היפהפיות שדרשו את תשומת ליבו הערב זו אני שיושבת איתו כאן, ואולי זה לא סתם. אני מזכירה לו שרגשות זה לא רק בכי, אלא גם צחוק ואכזבה ופחד ואהבה, ואולי בכי זה למתקדמים אבל אהבה היא לכולם.

למוחרת אני חוזרת לכפר סבא, ובדרך הרדיו מבשר על מותו של נתן זך. אחרי שחניתי נשארתי קצת באוטו, מעכלת לרגע את הבשורה, נתן זך איננו. צחוק אחיינים מרחוק מחזיר אותי למציאות ולפני שירדתי מהאוטו שלחתי ליובל את נתן זך מקריא את "כמוסכם". אחרי חצי שעה הוא מתקשר: "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו". אני משיבה: "לא עשיתי שום דבר. זה הכול אתה."

מלו

מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

תאגיד השידור 'כאן' הנחית השבוע פצצה חדשה, ואני דווקא לא מדברת על פרק הבכורה המטלטל של הסדרה "שעת נעילה". ליתר דיוק, הפצצה הזאת הונחתה כבר לפני חודש-חודש וחצי, כשהחלו בשידור הפרומואים לסדרה, אותם מלווה קולה השברירי של רות דולורס וייס, זמרת־יוצרת די חריגה בנוף ולא מאוד מוכרת, בקלאסיקה ישראלית המוכרת לכולנו – "משירי ארץ אהבתי" – שכתבה לאה גולדברג. במקביל לתשבוחות הרבות על הפרק, ולשיח החשוב שהוא הצית על מקומם של החיילים הפשוטים ועל הלם־קרב, החל ברשתות החברתיות שיח נוסף והוא המחלוקת הנוגעת בביצועה של וייס ל"משירי ארץ אהבתי" שהושמע גם בפרומואים וגם בתום שידור הפרק.

המתדיינים מתחלקים לשני מחנות מאוד ברורים: אלה שהשתגעו על הביצוע וטענו שהוא טוב בהרבה מהביצוע המקורי (של חוה אלברשטיין), ואלה שטענו שוייס דרסה את השיר לחלוטין ואין בכלל מקום להשוואה. המעניין בויכוח הזה, עבורי לפחות, הוא שהמחלוקת לא באמת מוזיקלית או נוגעת לטעם אישי אלא מדובר במחלוקת פרשנית(-פואטית) ותרבותית. העמדות והטיעונים בכל צד, אם קוראים דברים לעומקם, עוסקים בשאלה "האם זה ראוי" או "למה בכלל לגעת", או כמו שנדב איל צייץ אתמול: "אם הלוחמים במלחמת יום הכיפורים לא נשברו, למה צריך לשבור את משירי ארץ אהבתי".

אני אגיד דבר כזה – כמו להרבה אנשים בעולם, אין לי מושג קלוש במוזיקה. אני לא יודעת לשיר, לא למדתי לנגן על שום כלי־נגינה בחיי, אין לי שמיעה מוזיקלית והלחנה היא ממני והלאה. וגם ההנאה ממוזיקה, כמו אצל הרבה אנשים בעולם, בין אם הם מוזיקאים בעצמם ובין אם לאו, היא אינטואיטיבית; אני נהנית גם מנועה קירל וגם ממאיר אריאל, אני אוהבת את ראמשטיין ואת אפיקה באותה מידה שאני אוהבת את ליל דיקי ואת לנה דל ריי. האינטואיטיביות הזו היא הקושי הגדול של המלחין (ואחר כך גם של המבצע), והקושי נעוץ בקשר ההרמוני בין הטקסט לבין המנגינה שמלווה אותו.

דרך מרכזית אחת להלחנת שירים היא התייחסות אל שיר כאל מקשה אחת, כלומר, להשתמש בטקסט כיחידה שלמה ולהכניס אותו אל תוך תבנית מסוימת, שהיא לרוב רפטטיבית ואין בה התפתחות. דרך מרכזית שנייה להלחנת שירים היא הלחנה "נמשכת" המתייחסת אל השיר כאל סיפור, בה הלחן מלווה ומחבק את השיר, מתאים את עצמו אל השיר לפי ההתפתחות והלך הרוח של הטקסט עצמו או של המשמעות העולה מתוכו. ישנם מלחינים ישראלים דגולים ומוכרים, דוגמת סשה ארגוב ונעמי שמר, שנופלים פעם אחר פעם למלכודת המכאניות של דרך ההלחנה הראשונה, ואז השיר עלול להפוך לחד מימדי, אך לעתים קורה גם שהמבצעים "מצילים" את השיר ומעניקים לו קצת בשר, כמו שקרה בוידוי של אלכסנדר פן. וידוי הוא אחד השירים הקשים בעברית, שיר כל כך קשה שהשיא הטראגי שלו הושמט ע"י מלחינים ברוב הביצועים הפופולריים, ולמרות שניכרת בלחנו של סשה ארגוב דרמה מסוימת, היא לא הייתה מספקת לולא קולה המעושן והאפלולי של יהודית רביץ. בסוף, חרף ההתפתחות הדרמטית העזה של השיר, כולו נותר די מונוטוני, חסר מעוף, למרות שרביץ השכילה לתת בו כמה רעידות.

חשוב לומר כי יש גם מקרים שההלחנה התבניתית עובדת מצוין, והדוגמה הכי טובה שעולה לי לראש כרגע היא הלחן של דניאל סמבורסקי לשיר העמק של נתן אלתרמן. בשיר העמק אין התפתחות מובהקת או דרמה שמצדיקה הלחנה נמשכת ולכן מה שסמבורסקי עשה עובד מצוין. לעומת זאת, אין לי מושג מה חשבה לעצמה נעמי שמר כשכיווצה את אחד השירים הכי מורבידיים ואלימים של אלתרמן ללחן דביק ומתוק עד עוית, ואני כמובן מדברת על פגישה לאין קץ. חטא על פשע, קולו הצלול והנעים אריק איינשטיין – כבודו במקומו מונח – לא עושה חסד עם השיר וגם לא חוה אלברשטיין ואפילו לא עמיר בניון או זמרים טובים אחרים שניסו לבצע את השיר במרוצת השנים. אולם יש את העיבוד הפחות מוכר בהרבה של עודד מנשרי, ולמרות שאף הוא לא ממש "שם", אפשר לזהות בו איזה "קיק" שנעמי שמר העדיפה לוותר עליו.

אבל מה הבעיה? אנחנו מתים על זה. תקראו לזה סנטימנטים מיוחדים ללהקות הצבאיות, פטיש לרי"ש המתגלגלת של חוה אלברשטיין או סתם געגועים לארץ ישראל הישנה והטובה שהומתקה לנו בשירים שהפכו לקלאסיקות מנחמות ואהובות, מה שמחזיר אותי שוב ל"משירי ארץ אהבתי". אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל נדמה שהוא תמיד היה שם, יחד עם "את תלכי בשדה" ו"עוד חוזר הניגון" שלא צריך להיות חובב שירה או לעשות תואר בספרות כדי לאהוב אותם, או לכל הפחות כדי להכיר אותם. דווקא משום שלא הושקעה מחשבה אמיתית לאינטרפרטציה כנה ואישית, בין אם מהמלחנים ובין אם מהמבצעים, השירה העברית הונגשה לכולנו, החל מ"נד נד" של ביאליק וכלה ב"לכל איש יש שם" של זלדה ששרנו כל שנה בטקסי יום השואה בבית הספר. אז נכון, הכול נעים ואין פה מורכבות גדולה, רק הרבה דבש וצימוקים כדי שיירד לנו היטב בגרון, והנה, זה עבד וזה עובד והעיבודים הקאנוניים האלה יקברו את כולנו.

ואז צצה רות דולורס וייס והורידה לנו פטיש חמישה קילו על האוזן. הלחן התבניתי אומנם נשאר, אבל העיבוד לא הניח לו להישאר בתוך הקווים הממלכתיים אליהם אנחנו רגילים. וייס, בקול צרוד, מעושן ורועד, שלא דומה בכלל לקול הפעמונים של חוה אלברשטיין, בנתה את הדרמה בשאגות כאב חייתיות ומצמררות שמגיעות לשיא שנותן לנו אגרוף מדויק לבטן, מה שעורר את חמתם של רבים שטענו כי העיבוד מתאמץ, מיותר, גרוע וכהנה וכהנה. אך אולי קצת קשה להודות שוייס עשתה עבודה הרבה יותר טובה מאלברשטיין בשיר הזה – היא נתנה לו פרשנות, נגיעה אישית, קילפה ממנו כל טיפת ענווה.

אם אלברשטיין פורטת לנו את מיתר הנוסטלגיה בלב, וייס דואגת לקרוע אותו, וזה קיצוני, מטלטל, ולכן החיבור שלו ל"שעת הנעילה" הוא כל כך מדויק. יקומו חכמי הדור ויגידו "אבל השיר הזה בכלל על ליטא, מה הוא קשור למלחמת יום כיפור?" והיא כמו עונה להם: מה, מסתכלים בערגה על ארץ ישראל הישנה? אתם באמת חושבים שהיה פה שמח? הדחקתם עד כדי כך את טראומת המלחמה? הא לכם. וייס לא מרשה לנו לעשות רומנטיזציה לעבר, אלא לוקחת את הנוסטלגיה הממלכתית והכה רכה הזו, שכולנו כל כך סנטימנטליים אליה – ובחייכם, כולנו סנטימנטליים לעבר במידה זו או אחרת – ושוברת לנו אותה בפנים. העיבוד החדש, בשונה מהישן, הוא לא סמל לתור הזהב הישראלי, אלא סמל לראייה מפוכחת, מציאותית יותר ופצועה, פשוטה אך ממש לא פשטנית, שכל כך הייתה חסרה כאן באותם ימים ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

מלו

לידת תאומים

חלמתי שאני בהיריון מתקדם עם תאומים. לא יודעת ממי. קיבלתי צורה עגולה מאוד וההליכה שלי הייתה כבדה ומגושמת. נכנסתי לבניין הישן שגרתי בו בילדותי, ועליתי במדרגות לאט, מדרגה מדרגה, אל הקומה השלישית, כשאני מרגישה שבורח לי פיפי. זה היה אתגר לא קטן, העלייה הזו הרגישה כמו נצח, ולא ברור למה לא לקחתי פשוט מעלית; בפירוש הייתה שם מעלית. כשהגעתי לבסוף לדירה, היא נראתה גדולה מכפי שהיא באמת, כמעט אינסופית. התקשרתי לאבא שלי שיקח אותי לבית חולים והלכתי אל מה שהיה פעם יחידת ההורים. נכנסתי לשירותים שהיו צמודים ליחידה. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי להתקלח שם, היה שם מקלחון במקום אמבטיה וחשבתי שככה הגדולים מתקלחים, ואהבתי להרגיש גדולה. הרגשתי שהגוף שלי הוא טורסו אחד גדול מלא בחורים שכולם דולפים נוזלים, משהו לא אנושי, בלי רגליים וידיים, רק בטן ענקית וכואבת. התיישבתי על האסלה ולחצתי, תוך כדי שאני בוהה ברצפה ומבינה שהותרתי אחריי שובל דם ארוך. המשכתי ללחוץ. זה הרגיש כמו לחרבן מחזור. הכאבים היו אמיתיים, הגוף התחיל לרעוד והתקשיתי לנשום. התעלפתי. כשהתעוררתי, הייתי במטבח של הדירה ההיא, אמא מבשלת משהו ואני יושבת ומסתכלת עליה. שאלתי מה קרה. היא חייכה, אמרה שהתאומים מתו והציעה פרוסת עוגה.

מלו

לצאת עם אנרכיסט

החדש הוא חצי סלב, מקועקע וגבוה ממני בכמעט שני ראשים. יש לו שיער ארוך, הרבה חברים בפייסבוק וכישרון בישול פנומנלי. הוא פעיל חברתי, אבל פרובלמטי הארדקור, מהסוג שמבלה לילות במעצרים וישן במאהל בגן העצמאות. עוד לא הבנתי אם זה מדליק או מרתיע אותי. כשאנחנו יחד אני מבקשת שלא נדבר על פוליטיקה, ורוב הזמן זה מצליח ואז אנחנו מדברים על ספרות ועל ביולוגיה ומשחקים בפלייסטיישן. כשבכל זאת נפלט איזה משהו על ביבי או על המשטרה, נדלקות לו העיניים כמו מכור שמשיג מנה. אני מזהה שהוא אוהב את הישירות שלי, שמאפשרת לו לחשוף אותי אל דארק־סייד קיצוני, אפילו כשמדובר בפרמטרים שלי. אני מבולבלת נורא. מצד אחד בא לי שהממשלה תיפול רק כדי שיהיה לי אותו ליותר, מצד שני הוא מרגיש לי טיפולי כמו כל הקודמים ובשלב זה, אני די גבולית עם יכולת ההכלה שלי. האינטואיציות שלי אומרות שזה קשר שייקח אותי לאקסטרים: או שזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם או שאני אוכל אותה חזק. לכן הגדרתי שהקשר יתקדם בצעדי תינוק, אבל תינוק עצלן, כזה שעדיין מנסה מדי פעם לזחול ומבין מאוד מהר שהכי כיף על הידיים של אמא. ככה לאט. ככה זהיר. נראה שהוא בסדר עם זה כי גם ככה הוא מעסיק את עצמו עם השיט בבלפור כל היום.

יש לא מעט ימים שאני חושבת שאני הולכת לסיים את זה, אבל אז בלילות תמיד מתגנב לו איזה געגוע טורדני. כמה אופייני.

מלו

בעליית־הגג שבראשון לציון

ליואב ג.

רַבִּים הַפַּרְצוּפִים שֶׁהָיוּ לָנוּ,

וַאֲנִי רָאִיתִי רַק אֶחָד. הָיָה לוֹ זָקָן שָׁחֹר

וְשָׂפָה תַּחְתּוֹנָה גַּרְגְּרָנִית שֶׁל זְאֵב צָחוֹר

הַמַּגְמִירָה סִיגַרְיוֹת חֲשִׁישׁ מֵעָלֶיהָ,

בַּעֲלִיַּת הַגַּג הַהִיא שֶׁבְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן,

וְאֵיךְ רָצִיתִי לְרֶגַע לִהְיוֹת אַחַת מֵאוֹתָן מְגֻלְגָּלוֹת

דְּקִיקוֹת שֶׁכָּל כָּךְ אָהַבְתָּ,

כְּשֶׁשִּׂכַּלְנוּ רַגְלַיִם עַל מִזְרָן

שֶׁהִכִּיר אֶת גּוּפְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁאֵי־פַּעַם

אַכִּיר אוֹתְךָ אֲנִי,

וּבְפַרְצוּפְךָ הֶעָנִי שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשֵׁי אֲגוֹרוֹת

בּוֹדְדוֹת שֶׁרָעֲבוּ לִקְצִיפַת שֵׁדִים וְלִמְחֻלּוֹת

מִלִּים הַמְּאַתְגְּרוֹת לִבְלִיעָה,

וּבְכָל פַּעַם שֶׁזָּרַקְתִּי מַטְבֵּעַ,

קְטֹרֶת־הַסַּמִּים הִזִּיעָה סָפֵק בֵּינֵינוּ

שֶׁהִשְׁתַּמֵּעַ לְאֶלֶף פָּנִים,

אֲבָל אֲנִי רָאִיתִי

רַק אֶת הָאֶלֶף וְאֶחָד.