קיר חמישי

אֵין פֹּה אֶתִיקָה

סקסינסולין

…נכנסתי איתך למיטה. כל מה שקדם לכך לא רלוונטי, אלא רק שעוד בשלבים מוקדמים בהרבה הבהרתי שכל החוקים נקבעים על ידי. הראשון הוא שאתה לא נוגע בי. רק לי מותר לגעת בך. השני: אני לא מורידה בגדים. אתה – עירום ועריה. משאבת האינסולין שמחוברת לך לגב התחתון כמו מחסנית נשק רק מוסיפה לך לסקס אפיל. אני אוהבת אנשים עם בעיות, אמרתי לך בפגישתנו הראשונה ובליבי קיוויתי שאינך מתורגל במשחקי שליטה; רציתי להיות החוויה הראשונה שלך.
גמרת עוד לפני שהלשון שלי הגיעה אל המפשעה.

אמרת לי שאני הזויה, ואני עניתי לך שאתה מתוק. בתגובה, משכת אותי לנשיקה נוספת, רכה. ביקשת שניפגש שוב ואני חלקתי איתך חצאי-אמת, למודת ניסיון כי כנות גמורה איננה בריאה לרוב האנשים.

*

והאמת בשלמותה היא שאני כבר לא מצליחה לדבר במונחים של אהבה, קל וחומר להרגיש, או להימשך. ימים ארוכים של הכחשת המצב הגיעו לשיאם, וכעת אני מרגישה רק הקלה. סוף סוף מגיעים הלילות כשאין חדש תחת הירח ואין נחש בין ירכיי. את הפורקן אני מוצאת בעודי נרכבת על אצבעותיי ומגששת דרכי בלבד שאבד לי לפני יותר מדי הרבה שנים. הוא נעים. אני מתגעגעת לסקס שמעולם לא היה לי ובאידיאל לא מעורב בו שום אדם מלבדי; עיקר העוררות שלי בוקע מתוך העצמי. לא שיש לי שאיפה לגמור לבד, אבל לפחות אני מגלה שזה לא כל כך נורא. גם בהיעדר פנטזיה, ישנו האגו – זה לא רק מספיק, זה הכל. תשאלו את החכם דמוקריטוס. אני לא הראשונה בהיסטוריה שנהנית מתוצרי לוואי של שגעון גדלות.

 

מלו

מודעות פרסומת

ישמעאל

 

'דָּם נִקְרַשׁ בִּמְהֵרָה

עַל רִצְפָּה קָרָה' –

הוּא אָמַר לִי וְקָרַע

אֶת הַבְּגָדִים. בְּבַת אַחַת

נֶאֶלְמוּ לִי כָּל הַמִּילִים

אֲבָל כְּבָר אָז יָדַעְתִּי

לִקְרֹא לַיֶּלֶד בִּשְׁמוֹ.

מור"ק לרגישים

שירתי כחובשת בבסיס הכשרות בצריפין. את הטירונות וההכשרה עצמה עברתי בבה"ד 10 הישן והטוב, בחודשיו האחרונים לפני שנחרב לחלוטין ועבר לבסיס המפלצתי ההוא בדרום – אז הוא היה יותר בית זונות עם אווירת אס"ק היסטרית מאשר בסיס צבאי. אלו היו שלושת החודשים הראשונים שלי בצבא ובדיעבד – גם המהנים ביותר.

הסדיר שלי עבר בסדר. השירות הצבאי אינו חף מתסכולים, לכל חייל וחיילת בכל תפקיד שהוא, וגם אני קיבלתי כמה כאפות מהמערכת (ופעם אחת אף הגדלתי ללכת מולה ראש בראש, אבל זה כבר לפוסט אחר). אני חושבת שרק בצבא גיליתי עד כמה חברותית אני יכולה להיות – תכונה שלא הכרתי בעצמי לפני – ועד כמה ההסתגלות שלי מהירה. עם כניסתי לפלוגות עצמן, נכנסתי גם לרוטינת מסדרי חובש-ביקורי רופא-חובש תורן-פינויים-חיפוקי שטח-שבתות וזה היה סדר יום מלא של עונג צרוף, בלי שום נימת ציניות. אהבתי את התפקיד שלי, וגם את החיילים ואת הרופאים ואת החובשים האחרים.

עם הסגלים לא הסתדרתי. המ"כים דווקא היו בסדר, בדרך כלל, עם המ"מים השתדלתי שלא לחתור ליותר מדי מגע, ומול המ"פים הרגשתי שאני בשטח אש כשכיתת יורים סוגרת עלי מכל זווית אפשרית. אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק לא עבד שם, בעבודה מול המ"פים, אבל בשורה התחתונה – לא משנה כמה השקעתי, הם אף פעם לא היו מסופקים. תמיד, איכשהו, היה איזה חייל אחד, שכמו שהם אהבו לומר, "לא קיבל מענה רפואי", אז לעזאזל עם כל שאר הפלוגה שמעבירה עלייך חוות דעת מצוינות. מה שניסיתי להסביר להם, לא אחת עם גב מפקדת המרפאה בכבודה ובעצמה, הוא שסמכות החובש מוגבלת מאד וכמו כן התורים לרופאים עצמם, ולכן לגיטימי שחיילים דחופים פחות ימתינו יום-יומיים עד קבלת המענה. אבל המ"פים, כמו מ"פים, העדיפו ללכת עם הראש בתוך הקיר. בסוף למדתי שהשיטה היא להנהן, להעמיד פני רושמת שמות במחברת בזמן שהם מדברים, להגיד "אני אשתדל" וללכת.

עברתי ארבעה כאלה, ועוד כמה שלא באמת הייתי תחת פיקודם באופן רשמי, אבל כן יצא לי לעבוד איתם בסיטואציות כאלו ואחרות.
האחרונה הייתה הכי נורמלית. היא הייתה קשוחה ועם זאת מבינה ואדיבה, שמרה על רמת דיסטנס הגיונית ובאופן כללי עשתה רושם של הכי פחות פוסטמה מכל שאר המ"פיות והמ"פים ששרצו בסביבה.

זה היה קורס השלמה לקצונה. הייתי כבר סוג של פז"ם, במונחים של חיילת סדירה לפחות, והיה לי ברור שזה הקורס האחרון שלי. בניגוד לשאר הקורסים שעברתי בבסיס, החיילים בקורסי השלמה הם, מה שנקרא, מאד מורעלים, ולא נהגו להגיע למסדרי חובש בתדירות גבוהה, כך שהעומס לא היה גדול עד כמעט-לא-היה.
יום אחד קמתי מוקדם בבוקר לאימון חשוב כלשהו שהיה להם, וע"פ הנוהל חובש צריך להיות נוכח באימון. הייתי רגילה לזה. כשהגעתי למגרש בבסיס, ראיתי את החיילים נאספים והאימון עמד להתחיל. רגע לפני, ניגש אלי חייל אחד והזכיר לי שהוא עוד סובל מכאב חזק ברגל, עליו סיפר לי כבר לפני יומיים. הבטחתי לו שמיד לאחר האימון ארשום לו תור לרופא ושבינתיים הוא יכול שלא להשתתף. חצי דקה, אם לא פחות, לאחר מכן, הגיעה אלי המ"פ והחלה שואגת את זעמה כלפיי, מול כל הפלוגה והסגל. אני לא זוכרת לפרטים מה נאמר שם, אני חושבת שהייתי המומה מכדי להקשיב באמת, אבל יפה זה לא היה. כמו תמיד, הטענה הייתה קשורה בחייל שלא קיבל את המענה בזמן ובגללי (!) הוא לא יכול להשתתף, רק שהפעם הטענה הזו הגיעה בדציבלים כאלה שכל הבסיס שמע עד כמה חובשת נוראית אני.
לא אמרתי כלום. ישבתי שם והתכנסתי אל תוך העלבון. התנהגתי כאילו הכל בסדר לאורך כל האימון, דיברתי ותקשרתי כרגיל עם החיילים ושאר הסגל, שהיו המומים אף הם מהתנהגותה של המ"פ.

המגורים שלנו היו למעשה בניין של ארבע קומות. בצד שמאלי של הבניין – הצד של הבנות – היו מדרגות חירום שהיציאה אליהן התאפשרה דרך דלת לא נעולה ממתחם המקלחות. החדר שלי היה בקומה השלישית. אחרי האימון עליתי לשם, התיישבתי על המדרגות והתבוננתי על הבסיס מלמעלה. תמיד ישבתי שם בלילה, עם הסיגריה האחרונה לפני השינה, הרגעים הכי שקטים ביממה שלי באותה תקופה. הפעם השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והנוף היה מוזר פתאום כשאור שמש שטף אותו, והבסיס נראה היה לי שונה פתאום, זר. התחלתי לבכות. עישנתי בשרשרת ובכיתי בכי של ילדה, עם יבבות אמיתיות וקולניות, כמו רוצה שמישהו יעבור למטה וישמע וירים את הראש. הייתי צריכה שמישהו יראה עד כמה נעלבתי. לא ראו. הרגשתי והייתי בודדה מאד באותם רגעים, ואני זוכרת שלקח לי הרבה מאד זמן להרגיע את עצמי. היא לא התנצלה מעולם.

באותו סופ"ש שברתי את עצם המסרק בכף הרגל כשנפלתי בתרגיל אקרובאלנס (ספורט נחמד, אני סתם מגושמת). הפעם הבאה שחזרתי לבסיס הייתה חודשיים לאחר מכן, כדי לגזור חוגר.

*

היום ניגשתי לבחינה פסיכומטרית באונ' תל אביב. נרשמתי, איך לומר, בטעות, אבל ה560 ש"ח כבר ירדו מהאשראי, אז נבחנתי סתם ככה, בלי ללמוד או להתכונן (זה הרי לא משנה, אני לא באמת אשתמש בציון). המבחן לא היה כל כך נורא, משאלות מסוימות אפילו נהניתי, אבל אני לא מצפה להישג מרשים, כמובן. כשסיימתי, התהלכתי ברחבי האוניברסיטה על מנת למצוא את השער ממנו אני צריכה לצאת (מישהו כבר המציא אפליקציה לניווט בתוך אונ' תל אביב או שרק אני חושבת שזה הכרחי?), לא לפני שמצאתי את אותה מ"פ עלובה, הפעם כאזרחית מן השורה, בג'ינס וסוודר, סטודנטית למדעי הדפוקים במוח או שקר כלשהו בסגנון. היא עמדה מחוץ לאחת הקפיטריות ונראתה מחכה למישהו. פתאום מגירת ההדחקה נפתחה ושבו אלי קורות אותו בוקר משפיל בצריפין, והעלבון צרב שוב בגרון, והחימה גירדה לי בעור, ותחושת נקם אדירה החלה מבעבעת בתוכי.

יש משהו בזיכרון ההוא שגורם לי להיכנס ללופ של רחמים עצמיים. הוא מראה בוגרת ומפוכחת לדיכוי חברתי עמוק שחוויתי כילדה, במיוחד בשנים הראשונות של ביה"ס היסודי ולאחר מכן בחטיבה. תמיד התסבכתי בצרות, לא כי חיפשתי, לרוב פשוט באתי למישהו לא טוב בעין בזמן מסוים. מורים, שבמקום להיות ערים למצוקות החברתיות שלי, העדיפו לתייג אותי כילדה בעייתית, שמגישה מבחנים עם ציורים במקום תשובות. אם לא אותה מ"פ, זה יכול להיות בריון מהשכבה הגבוהה, אקס מאותגר רגשית או מורה אטומה ואפילו מי שאני מחשיבה לחבר קרוב. התפאורה שונה, הפרטנר מתחלף, הסיפור הוא אותו סיפור, הסאבטקסט זהה תמיד: את לא טובה מספיק.
בשנה האחרונה, שהייתה קריטית מאד בחיי, עברתי תהליך, סוג של מטמורפוזה אישיותית. התקשחתי מאד. כשאני באה במגע עם אנשים חדשים, לא משנה לאיזו מטרה, אני קודם כל מרוחקת וקרירה, חשדנית, אפילו דרוכה. כבר מצאתי את עצמי בסיטואציות מסוימות, שלאחריהן ביצעתי בן ניתוח מחשבתי, ולא זיהיתי את עצמי בתוכן. לוקח לי הרבה יותר זמן להיפתח, בטח להגיע לאינטימיות או להפגין חולשה. אני יודעת, בוודאות, שמקרה כלשהו של הפגנת כוח מולי, לשם הפגנת כוח גרידא ולא משנה באיזו צורה, לא יחזור על עצמו היום.

הסתובבתי והלכתי משם.

 

מלו

זה לא הגשם

*

אֲנִי מְנַפֶּצֶת פָּנָסֵי רְחוֹב בְּכֹחַ הַמַּבָּט.
כְּשֶׁיֵּשׁ מַסְפִּיק זַעַם וּבוּשָׁה,
אֶפְשָׁר לְהַחְשִׁיךְ גַּם שְׁכוּנָה נְטוּשָׁה,
גַּם עִיר, לְעִתִּים
עוֹלָם.

מְחָרֶבֶת תַּשְׁתִּיּוֹת וּמְחַבֶּרֶת מֵחָדָשׁ.

הַצֵּל שֶׁל עַצְמִי נִדְמֶה מַמָּשׁ
בּוֹר.
אֲלֻמַּת אוֹר
נוֹתֶרֶת מְרַצֶּדֶת
כְּשֶׁאֲנִי סוֹגֶרֶת עֵינַיִם.

 

20181126_223939
סן לורנצו, שם בן דוד אחד מכר לי ירוק בכמה גרושים, וזה הרבה יותר ממה שהחומר היה שווה באמת.

 

מלו

איך את יודעת לגעת בגועל של הנפש*

כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע, הדלקתי את הפלאפון והוא מיד פצח ברטט אינסופי כתוצאה ממסכת התראות בלתי נגמרת, ביניהן מייל מחנות ספרי יד-שניה אליה אני רשומה, אשר הואילה לעדכן אותי בהימצאו של ספר אותו אני מחפשת זה זמן רב. המטוס עוד לא עצר מסיבוב הדאווין על האספלט ומסביבי ישראלים תזזיתיים החלו לפתוח חגורות ותאי אחסון, למורת רוחן של הדיילות האיטלקיות. מתוך המהומה התכנסתי בכסאי ופתחתי את הקישור במייל, במטרה מובהקת לרכוש את הספר באופן מיידי, אך הודעה מצערת חיכתה לי בדף: הספר המבוקש כבר הוזמן על ידי אדם אחר. לעזאזל, חשבתי לעצמי. ארבע שעות בלי אינטרנט וחיים שלמים מתפספסים לי.

למרות הטרגדיה, מצאתי נחמה בספר שסיימתי לקרוא דקות לפני הנחיתה. אני לא אקרא כל ספר, אבל גם אין לי ז'אנר מועדף. אני אוהבת ספרים שמעוררים בי חוסר נוחות ומותרים בי זעזוע. הם לרוב עוסקים בילדות, בהתבגרות, בהתעללות על כלל סוגיה, בזנות, במיניות, במחלות נפשיות, בגילוי עריות. 'אהובה קטנה', הספר שקראתי בטיסה, מגולל את סיפורה של ילדה בת חמש שעוברת התעללות מינית קבועה לאורך שנים ע"י אביה החורג, תוך התעלמות מוחלטת של האם ושל שאר המשפחה מהמצב. התיאורים בו גרפיים עד כאב של ממש, אם כי קראתי גרועים יותר, אבל יש משהו בספרים שגיבוריהם הם ילדים אשר גורם לי לתהות לגורלם ולאילו מבוגרים הם גדלים להיות.

חברה טובה שלי חוותה התעללות פיזית ומילולית מצד אביה עד אמצע גיל העשרה. למעשה, הוריה לא השכילו להבין שדרכם לקויה ומצלקת עד שהבת התאשפזה כתוצאה מאנורקסיה, ולאחר מכן העבירה שנה וחצי בשלוותה בהתמודדות עם דיכאון. מדובר בבחורה החכמה ביותר שאני מכירה. היא חיונית, מלאת הומור, נעימה ורגישה מאד. עם זאת, את ההתמודדות היומיומית שלה אל מול עצמה, אל מול הוריה ומול הסביבה בכלל, זו השיקומית וזו החברתית, לא אצליח להבין אף פעם, גם אם אקרא את כל הספרים בעולם. אני יודעת מי היא עכשיו, אבל מה הייתי חושבת עליה לפני חמש, שש שנים? ואילו תוצאות ארוכות טווח יניב השיקום שלה, שעוד רחוק מלהסתיים? אולי – וייתכן שזה דבר נורא להגיד – אם הייתה אותה חברה חווה ילדות נורמלית, בכלל לא הייתי מוצאת בה עניין.

הוריי המגוננים והאוהבים והילדות היחסית טובה שהוענקה לי, בהחלט גרמו לי לחפש את הגועל של הנפש אשר מסתובב לו אי שם. בספרים, בקולנוע, בחברים. אני חושבת שמשם הגיעה המשיכה לעולם המשחק – הרצון, שלא לומר הצורך, להכיר וללמוד את נפש האדם גם על צדדיה המטונפים ביותר, לנבור בה ולהתהלך בה, גם אם הדבר לא נוגע בי ישירות. להיות לרגעים דמות בספר של מקיואן או בטרגדיה של שייקספיר, או אפילו החברה הכי טובה שלי, ולשכוח ככל האפשר את העובדה שבניגוד לדמויות הללו, לי ישנה הפריוילגיה לפרוץ את קירות העלילה ולחזור לשגרת חיי הכה בנאלית, שבה הטרגיות הכי גדולה היא חוסר מזל במציאת ספרים נדירים.

משדה התעופה עליתי על רכבת לתל אביב. בתחנת האוניברסיטה החלפתי לכיוון רעננה-דרום. זו שעת אחר צהריים מוקדמת, אך כבר התחיל להחשיך. היה לי חם ולא נוח, כי התיק היה כבד מהמעיל שדחסתי לתוכו וטרם התאוששתי מהבדלי הטמפרטורות.
כשיצאתי מתחנת הרכבת תפסתי מונית. אחרי שעליתי קלטתי שאין עלי מזומן בכלל חוץ מכמה יורו אחרונים, אז ירדתי והזמנתי גט טקסי. בכניסה לרחוב ביקשתי מהמונית לעצור, כי קלטתי ערימת ספרים זרוקים על המדרכה ואני הרי תמיד מוצאת מה לקחת. העפתי מבט קל, היו שם בעיקר ספרי תזונה ומדריכי שיחור ישנים, ספרי מקור של עם עובד ועוד כמה שטויות. לרגע, אני מודה, חלפה בי המחשבה שהספר שרציתי כל כך מחכה לי שם, כפיצוי של היקום על עוגמת הנפש ההיא, אבל במחשבה שניה, אולי עדיף שאלו יישארו הצרות שלי.

*ציטוט משיר שכתבתי לא מזמן ואולי מתישהו אטרח לנקד ולפרסם כאן.

מלו

שלוש

1.
עוד לפני הפניה לכביש 531, אני מזהה את אורו הכחול והמרצד של המחסום כמו היה הד דק של צעקה ממרחק. המכונית שמלפניי מתבקשת לעצור בצד. בראשי אני רואה את נתן זך יושב לשולחן קטן וכותב: הגיל להתאבדות הוא ארבעים ואחת. השעה כמעט חצות ואני כמעט בת עשרים ושתיים. אני פותחת את החלון של מושב הנוסע ופרצוף גנרי במדים שואל אם הכל בסדר. הכל בסדר, הכל בסדר. שתית? – מה פתאום. הוא ישתהה רגע לפני שישלח אותי לדרכי. בבקשה, הוא אומר ומתקדם לרכב שמאחוריי. אני עוקפת את המחסום ומחשבת: עוד 19 שנים.

2.
בפסאז' על הרחוב הראשי גרה מכשפה. יש לי שלוש מכשפות בחדר השינה, ואחת נוספת בתליון על הצוואר. תערבבי, היא מורה ומושיטה לי את החפיסה. הכוהנת, עשרה מטות, שטן. הדיבור שלה מהיר והמחשבה שלי קצרה. כל מה שתגידי יהיה נכון עכשיו.

3.
מודסלקטור באוזניות אבל אני קולטת התרחשות ומנמיכה. אישה מבוגרת נעמדת על יד הנהג וצועקת. הנהג צועק על האישה לשבת במקומה. אישה מבוגרת אחרת מנסה לגשר ביניהם. אישה נוספת, היושבת מלפניי, מתערבת בווליום מדי גבוה לטובת האישה הכעוסה. אני מתבוננת מוכת תדהמה בקקופוניה המביכה, אשר פרצה עקב תחנת עצירה שנוספה לקו והנשים המרוגזות מחו בטרוניה צורמת ומאשימה כלפי הנהג המסכן. כשהרוחות נרגעו מעט, קמתי ממקומי וניגשתי אליו. רציתי להגיד לו משהו נעים, להודות לו על הנסיעה, לשבח את התמודדות שלו אל מול הסיטואציה שנכפתה עליו. אבל כשאני מבחינה בדמעות שבעיניו כל מה שיוצא לי מהפה זה "סליחה".

 

מלו

הרגלים רעים

מעולם לא הייתי פעילה במיוחד בפייסבוק, או באינסטגרם, אך שמתי לב שככל שאני מעמיקה את הגילול בפיד, כך גם הולך וגדל בי הרצון למות. זו איננה הגזמה. הרשת החברתית פוגשת בחרדות הכי אפלות שלי ומעניקה כאפה מעוררת לכל אחת ואחת. אני נגעלת מהתוכן, זה הכתוב וזה החזותי, אך בעיקר מהאושיות האחראיות לפרסומו. בד בבד, אני ניזונה ממנו, מחפשת אותו, כמעט כמהה לו.

ההתמכרות מובנת לי. היא תמיד הייתה ברורה מאליה, שכן יש בי נטייה חזקה לתחזוק הרגלים רעים. גמילה, לעומת זאת, היא שטח זר שהייתי רוצה לחקור. לדוגמה, יש מי שיגדיר אותי כמעשנת כבדה, ואני טוענת שאני יכולה להפסיק ברגע זה – לצמיתות. לעומת זאת, אם תגידו לי להתנתק מהרשתות החברתיות למשך, נגיד, חצי שנה, אני בטוחה שאשבר מהר מאד.

כניסיון, מחקתי עכשיו את הפייסבוק. ברגעים אלו אני מעשנת את הסיגריה האחרונה שבחפיסה. בכוונתי להעביר חודשיים תמימים בלי שני אלו. לא בשביל "להתנקות" או להיגמל. רק להכיר גבולות. להחזיר לעצמי את השליטה לידיים. זה יהיה מעניין.

 

מלו

בשבילי נברא העולם

בבית הקפה בכיכר הוא מפלסף אותי בהיגיגיי שלום אוטופיים, צפויים וארכאיים. כל כך ג'ון לנון מצידך, אני עוקצת. "יש בזה משהו," הוא מחייך אלי ומספר על המעבר הקרוב להולנד. "האנשים שם טובים יותר," הוא מסביר בפשטנות ואני תוהה האם כדאי להעיר מילה על הגישה ה"חתרנית", אבל לבסוף רק זורקת שההתחסדות קלה כשאתה גדל בצהלה למשפחה לבנה. "למה את מתכוונת?" – מוסר אינו מונח מוחלט, כמו גם טבעו של האדם, ובאמסטרדם אולי הגראס נקי יותר, אבל אין זה מעיד דבר על ניקיון כפיו של האדם המגדל אותו.

אנחנו נפרדים כידידים.

*

אני מברכת את הכישלון כי הוא מוריד אותי לקרקע, ובעולם בו גירויים צצים מכל עבר, אדמת המציאות נדמית מדי רחוקה. אז אני מנמיכה את הווליום, כן, למרות הצורך הבלתי פוסק בנסיקה, בהוכחה, לא לעצמי – לעולם. אבל מי זה העולם הזה ולמה שהישגיי יעניינו לו את קצה הביצה. "את אליטיסטית," אמר לי המוכר בחנות הספרים הקבועה שלי, בהקשר אחר אומנם, אך יש בזה מן האמת. כל אחד, במידה כזו או אחרת, בטוח שיש בו איזושהי גדולה, חי בתחושה שבשבילו נברא העולם, ואצל משוררים וכותבים ה"אליטיזם" הזה מוצא ביטוי מילולי. לדוגמה, העורך שלי שאל אותי, בתום התהליך, מדוע אני לא מוכנה להקריא משיריי בערבי תרבות. זה כמו לאונן בפרהסיה, הסברתי לו. זה מה שחסר לי. שיראו עד כמה מדושנת עונג אני מהיצירה הפועמת שנכתבה בדיו האגו שלי.

אני כבר לא כותבת מהמקום הזה. אני מרחיבה את התודעה שלי למקורות השראה שאינם קשורים בי. אולי לכן אני מרגישה שמאז יצא הספר לא כתבתי שיר ראוי אחד – הם הרי אינם עוסקים בי באופן ישיר ותמיד משהו מרגיש חסר. זה מחסום והוא חדש, מעניין, מאתגר, כמו משוואה מסובכת עם הרבה מאד נעלמים. לא שאני מבינה משהו במדעים מדויקים, אבל אני יודעת להתבונן ולהכיל. אוהו, כמה שאני יודעת.

 

מלו

שיר בשחור-לבן

גַּם אוֹתִי מַאטִיס צִיֵּר.

הָיִיתִי לוֹ דֶּגֶם גִּדֵּם,

אָמוֹרְפִי,

שֶׁל עֵירֹם אִלֵּם.

שָׁם, בַּרִיבְיֶרָה,

אִידֵאָל נָבַל אֶל תּוֹךְ תְּהוֹם –

הוּא לֹא נִסָּה לְפַצּוֹת עָלָיו בְּצֶבַע.

 

מַאטִיס צִיֵּר אוֹתִי גַּם.

בַּרִיבְיֶרָה, שָׁם –

לָקַח אוֹתִי בְּיָדוֹ,

עָשָׂה לִי בְּיָדוֹ,

נִקָּה אוֹתִי מִדְּיוֹ

וְנִפֵּץ אֶת הַקֶּסֶת עַל סֶלַע.

לֹא כָּתַבְתִּי עוֹד שִׁירִים.

 

הוּא לֹא נִסָּה לְפַצּוֹת עָלַי בְּצֶבַע.

 

6fe678d5486b1e43994ed73e95409d973dfe3600
Henri Matisse, Bonheur de Vivre (Joy of Life), 1905-06

נחת

זה מכבר פורסמו שירים שלי וכתבות עלי בפלטפורמות שונות, הן באתרי אינטרנט והן בפרינט, אך נדמה שמעולם לא אתרגל לאקסטזה הקלה הזו של החשיפה. התרגשתי במיוחד היום לגלות דווקא את השיר הספציפי הזה במוסף הספרות של עיתון הארץ. אני זוכרת את הרגע המדויק שכתבתי אותו וגם את התגובות שקיבלתי עליו אז, בבלוג, לפני בערך כשנה, ומי העז לחשוב לעצמו שלא רחוק היום והשיר הנ"ל יקבל את מלוא הבמה.

נפשי מתחשבנת בכל עת, ללא תלות במועדי ישראל ולוחות השנה. אפיזודות קלות של הכרה והוקרה, מילה טובה או ביקורת מחממת, הן לא פחות מהזדמנות לנשום לרווחה. הגר שלי קיבלה היום רגע קט של נחת שהרגיש כמו טפיחה קלה וידידותית על השכם. אולי, אחרי הכל, אני עושה משהו נכון.

 

IMG_20180918_125223_767