כמוסכם

יובל אומר שהוא מקנא ביכולת שלי להתרגש מאומנות, ובליבי אני עונה לו, ואולי גם קצת בקול, שכרגע אני בעיקר מתרגשת ממנו, מרוחב כתפיו שכמעט וקורע את הסוודר מבפנים ומעיניו שמשחירות בחוריהן כמו הלילה של באר שבע. מה זו, אם לא יצירת אומנות. היוונים אולי יעיזו להתווכח, אבל הם לא רלוונטיים, כפי שלא רלוונטיות כל הנשים החגות סביבו עכשיו, בערב המחתרתי שהרמנו כאן, קוטעות את רצף השיח בינינו ומושכות אותו לחיבוק כל אחת בתורה, בדרך לשירותים ובחזרה. הרבה נוזלים נשפכים כאן, גם ממני, אבל המגע שלי קנאי, שמור לקירות סגורים מעיניים. אני מתעלמת מהפזילות שלו לכיווני, מערבבת לי ג'ין עם חמוציות וספרייט ויוצאת לעשן בידיעה גמורה שיבוא אחריי, תוך דקה או עשר, תלוי כמה ידיים ידרשו אותו בדרך, ובין דקה לשתיים זה אכן קורה, יצאתי בזול הפעם. אנחנו מעשנים לאט, ממשיכים לדבר על רגשות ובעיקר על היעדרם, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שלא בכה מאז שהיה ילד, ומבינה שהוא בדיוק כמו אבא שלי, מחפה על משקעים מודחקים בסרקזם ונהנתנות, אלא שלעומתו, אולי יובל הוא בר תיקון, כי אני גם מאמינה לו כשהוא מצהיר על רצון להשתנות. לי אין את היומרה לנסות לשנות או להציל אותו מעצמו, אם כי אני נהנית לחשוב על עצמי כבעלת השפעה, אבל מכל היפהפיות שדרשו את תשומת ליבו הערב זו אני שיושבת איתו כאן, ואולי זה לא סתם. אני מזכירה לו שרגשות זה לא רק בכי, אלא גם צחוק ואכזבה ופחד ואהבה, ואולי בכי זה למתקדמים אבל אהבה היא לכולם.

למוחרת אני חוזרת לכפר סבא, ובדרך הרדיו מבשר על מותו של נתן זך. אחרי שחניתי נשארתי קצת באוטו, מעכלת לרגע את הבשורה, נתן זך איננו. צחוק אחיינים מרחוק מחזיר אותי למציאות ולפני שירדתי מהאוטו שלחתי ליובל את נתן זך מקריא את "כמוסכם". אחרי חצי שעה הוא מתקשר: "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו". אני משיבה: "לא עשיתי שום דבר. זה הכול אתה."

מלו

מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

תאגיד השידור 'כאן' הנחית השבוע פצצה חדשה, ואני דווקא לא מדברת על פרק הבכורה המטלטל של הסדרה "שעת נעילה". ליתר דיוק, הפצצה הזאת הונחתה כבר לפני חודש-חודש וחצי, כשהחלו בשידור הפרומואים לסדרה, אותם מלווה קולה השברירי של רות דולורס וייס, זמרת־יוצרת די חריגה בנוף ולא מאוד מוכרת, בקלאסיקה ישראלית המוכרת לכולנו – "משירי ארץ אהבתי" – שכתבה לאה גולדברג. במקביל לתשבוחות הרבות על הפרק, ולשיח החשוב שהוא הצית על מקומם של החיילים הפשוטים ועל הלם־קרב, החל ברשתות החברתיות שיח נוסף והוא המחלוקת הנוגעת בביצועה של וייס ל"משירי ארץ אהבתי" שהושמע גם בפרומואים וגם בתום שידור הפרק.

המתדיינים מתחלקים לשני מחנות מאוד ברורים: אלה שהשתגעו על הביצוע וטענו שהוא טוב בהרבה מהביצוע המקורי (של חוה אלברשטיין), ואלה שטענו שוייס דרסה את השיר לחלוטין ואין בכלל מקום להשוואה. המעניין בויכוח הזה, עבורי לפחות, הוא שהמחלוקת לא באמת מוזיקלית או נוגעת לטעם אישי אלא מדובר במחלוקת פרשנית(-פואטית) ותרבותית. העמדות והטיעונים בכל צד, אם קוראים דברים לעומקם, עוסקים בשאלה "האם זה ראוי" או "למה בכלל לגעת", או כמו שנדב איל צייץ אתמול: "אם הלוחמים במלחמת יום הכיפורים לא נשברו, למה צריך לשבור את משירי ארץ אהבתי".

אני אגיד דבר כזה – כמו להרבה אנשים בעולם, אין לי מושג קלוש במוזיקה. אני לא יודעת לשיר, לא למדתי לנגן על שום כלי־נגינה בחיי, אין לי שמיעה מוזיקלית והלחנה היא ממני והלאה. וגם ההנאה ממוזיקה, כמו אצל הרבה אנשים בעולם, בין אם הם מוזיקאים בעצמם ובין אם לאו, היא אינטואיטיבית; אני נהנית גם מנועה קירל וגם ממאיר אריאל, אני אוהבת את ראמשטיין ואת אפיקה באותה מידה שאני אוהבת את ליל דיקי ואת לנה דל ריי. האינטואיטיביות הזו היא הקושי הגדול של המלחין (ואחר כך גם של המבצע), והקושי נעוץ בקשר ההרמוני בין הטקסט לבין המנגינה שמלווה אותו.

דרך מרכזית אחת להלחנת שירים היא התייחסות אל שיר כאל מקשה אחת, כלומר, להשתמש בטקסט כיחידה שלמה ולהכניס אותו אל תוך תבנית מסוימת, שהיא לרוב רפטטיבית ואין בה התפתחות. דרך מרכזית שנייה להלחנת שירים היא הלחנה "נמשכת" המתייחסת אל השיר כאל סיפור, בה הלחן מלווה ומחבק את השיר, מתאים את עצמו אל השיר לפי ההתפתחות והלך הרוח של הטקסט עצמו או של המשמעות העולה מתוכו. ישנם מלחינים ישראלים דגולים ומוכרים, דוגמת סשה ארגוב ונעמי שמר, שנופלים פעם אחר פעם למלכודת המכאניות של דרך ההלחנה הראשונה, ואז השיר עלול להפוך לחד מימדי, אך לעתים קורה גם שהמבצעים "מצילים" את השיר ומעניקים לו קצת בשר, כמו שקרה בוידוי של אלכסנדר פן. וידוי הוא אחד השירים הקשים בעברית, שיר כל כך קשה שהשיא הטראגי שלו הושמט ע"י מלחינים ברוב הביצועים הפופולריים, ולמרות שניכרת בלחנו של סשה ארגוב דרמה מסוימת, היא לא הייתה מספקת לולא קולה המעושן והאפלולי של יהודית רביץ. בסוף, חרף ההתפתחות הדרמטית העזה של השיר, כולו נותר די מונוטוני, חסר מעוף, למרות שרביץ השכילה לתת בו כמה רעידות.

חשוב לומר כי יש גם מקרים שההלחנה התבניתית עובדת מצוין, והדוגמה הכי טובה שעולה לי לראש כרגע היא הלחן של דניאל סמבורסקי לשיר העמק של נתן אלתרמן. בשיר העמק אין התפתחות מובהקת או דרמה שמצדיקה הלחנה נמשכת ולכן מה שסמבורסקי עשה עובד מצוין. לעומת זאת, אין לי מושג מה חשבה לעצמה נעמי שמר כשכיווצה את אחד השירים הכי מורבידיים ואלימים של אלתרמן ללחן דביק ומתוק עד עוית, ואני כמובן מדברת על פגישה לאין קץ. חטא על פשע, קולו הצלול והנעים אריק איינשטיין – כבודו במקומו מונח – לא עושה חסד עם השיר וגם לא חוה אלברשטיין ואפילו לא עמיר בניון או זמרים טובים אחרים שניסו לבצע את השיר במרוצת השנים. אולם יש את העיבוד הפחות מוכר בהרבה של עודד מנשרי, ולמרות שאף הוא לא ממש "שם", אפשר לזהות בו איזה "קיק" שנעמי שמר העדיפה לוותר עליו.

אבל מה הבעיה? אנחנו מתים על זה. תקראו לזה סנטימנטים מיוחדים ללהקות הצבאיות, פטיש לרי"ש המתגלגלת של חוה אלברשטיין או סתם געגועים לארץ ישראל הישנה והטובה שהומתקה לנו בשירים שהפכו לקלאסיקות מנחמות ואהובות, מה שמחזיר אותי שוב ל"משירי ארץ אהבתי". אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל נדמה שהוא תמיד היה שם, יחד עם "את תלכי בשדה" ו"עוד חוזר הניגון" שלא צריך להיות חובב שירה או לעשות תואר בספרות כדי לאהוב אותם, או לכל הפחות כדי להכיר אותם. דווקא משום שלא הושקעה מחשבה אמיתית לאינטרפרטציה כנה ואישית, בין אם מהמלחנים ובין אם מהמבצעים, השירה העברית הונגשה לכולנו, החל מ"נד נד" של ביאליק וכלה ב"לכל איש יש שם" של זלדה ששרנו כל שנה בטקסי יום השואה בבית הספר. אז נכון, הכול נעים ואין פה מורכבות גדולה, רק הרבה דבש וצימוקים כדי שיירד לנו היטב בגרון, והנה, זה עבד וזה עובד והעיבודים הקאנוניים האלה יקברו את כולנו.

ואז צצה רות דולורס וייס והורידה לנו פטיש חמישה קילו על האוזן. הלחן התבניתי אומנם נשאר, אבל העיבוד לא הניח לו להישאר בתוך הקווים הממלכתיים אליהם אנחנו רגילים. וייס, בקול צרוד, מעושן ורועד, שלא דומה בכלל לקול הפעמונים של חוה אלברשטיין, בנתה את הדרמה בשאגות כאב חייתיות ומצמררות שמגיעות לשיא שנותן לנו אגרוף מדויק לבטן, מה שעורר את חמתם של רבים שטענו כי העיבוד מתאמץ, מיותר, גרוע וכהנה וכהנה. אך אולי קצת קשה להודות שוייס עשתה עבודה הרבה יותר טובה מאלברשטיין בשיר הזה – היא נתנה לו פרשנות, נגיעה אישית, קילפה ממנו כל טיפת ענווה.

אם אלברשטיין פורטת לנו את מיתר הנוסטלגיה בלב, וייס דואגת לקרוע אותו, וזה קיצוני, מטלטל, ולכן החיבור שלו ל"שעת הנעילה" הוא כל כך מדויק. יקומו חכמי הדור ויגידו "אבל השיר הזה בכלל על ליטא, מה הוא קשור למלחמת יום כיפור?" והיא כמו עונה להם: מה, מסתכלים בערגה על ארץ ישראל הישנה? אתם באמת חושבים שהיה פה שמח? הדחקתם עד כדי כך את טראומת המלחמה? הא לכם. וייס לא מרשה לנו לעשות רומנטיזציה לעבר, אלא לוקחת את הנוסטלגיה הממלכתית והכה רכה הזו, שכולנו כל כך סנטימנטליים אליה – ובחייכם, כולנו סנטימנטליים לעבר במידה זו או אחרת – ושוברת לנו אותה בפנים. העיבוד החדש, בשונה מהישן, הוא לא סמל לתור הזהב הישראלי, אלא סמל לראייה מפוכחת, מציאותית יותר ופצועה, פשוטה אך ממש לא פשטנית, שכל כך הייתה חסרה כאן באותם ימים ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

מלו

לידת תאומים

חלמתי שאני בהיריון מתקדם עם תאומים. לא יודעת ממי. קיבלתי צורה עגולה מאוד וההליכה שלי הייתה כבדה ומגושמת. נכנסתי לבניין הישן שגרתי בו בילדותי, ועליתי במדרגות לאט, מדרגה מדרגה, אל הקומה השלישית, כשאני מרגישה שבורח לי פיפי. זה היה אתגר לא קטן, העלייה הזו הרגישה כמו נצח, ולא ברור למה לא לקחתי פשוט מעלית; בפירוש הייתה שם מעלית. כשהגעתי לבסוף לדירה, היא נראתה גדולה מכפי שהיא באמת, כמעט אינסופית. התקשרתי לאבא שלי שיקח אותי לבית חולים והלכתי אל מה שהיה פעם יחידת ההורים. נכנסתי לשירותים שהיו צמודים ליחידה. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי להתקלח שם, היה שם מקלחון במקום אמבטיה וחשבתי שככה הגדולים מתקלחים, ואהבתי להרגיש גדולה. הרגשתי שהגוף שלי הוא טורסו אחד גדול מלא בחורים שכולם דולפים נוזלים, משהו לא אנושי, בלי רגליים וידיים, רק בטן ענקית וכואבת. התיישבתי על האסלה ולחצתי, תוך כדי שאני בוהה ברצפה ומבינה שהותרתי אחריי שובל דם ארוך. המשכתי ללחוץ. זה הרגיש כמו לחרבן מחזור. הכאבים היו אמיתיים, הגוף התחיל לרעוד והתקשיתי לנשום. התעלפתי. כשהתעוררתי, הייתי במטבח של הדירה ההיא, אמא מבשלת משהו ואני יושבת ומסתכלת עליה. שאלתי מה קרה. היא חייכה, אמרה שהתאומים מתו והציעה פרוסת עוגה.

מלו

לצאת עם אנרכיסט

החדש הוא חצי סלב, מקועקע וגבוה ממני בכמעט שני ראשים. יש לו שיער ארוך, הרבה חברים בפייסבוק וכישרון בישול פנומנלי. הוא פעיל חברתי, אבל פרובלמטי הארדקור, מהסוג שמבלה לילות במעצרים וישן במאהל בגן העצמאות. עוד לא הבנתי אם זה מדליק או מרתיע אותי. כשאנחנו יחד אני מבקשת שלא נדבר על פוליטיקה, ורוב הזמן זה מצליח ואז אנחנו מדברים על ספרות ועל ביולוגיה ומשחקים בפלייסטיישן. כשבכל זאת נפלט איזה משהו על ביבי או על המשטרה, נדלקות לו העיניים כמו מכור שמשיג מנה. אני מזהה שהוא אוהב את הישירות שלי, שמאפשרת לו לחשוף אותי אל דארק־סייד קיצוני, אפילו כשמדובר בפרמטרים שלי. אני מבולבלת נורא. מצד אחד בא לי שהממשלה תיפול רק כדי שיהיה לי אותו ליותר, מצד שני הוא מרגיש לי טיפולי כמו כל הקודמים ובשלב זה, אני די גבולית עם יכולת ההכלה שלי. האינטואיציות שלי אומרות שזה קשר שייקח אותי לאקסטרים: או שזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם או שאני אוכל אותה חזק. לכן הגדרתי שהקשר יתקדם בצעדי תינוק, אבל תינוק עצלן, כזה שעדיין מנסה מדי פעם לזחול ומבין מאוד מהר שהכי כיף על הידיים של אמא. ככה לאט. ככה זהיר. נראה שהוא בסדר עם זה כי גם ככה הוא מעסיק את עצמו עם השיט בבלפור כל היום.

יש לא מעט ימים שאני חושבת שאני הולכת לסיים את זה, אבל אז בלילות תמיד מתגנב לו איזה געגוע טורדני. כמה אופייני.

מלו

בעליית־הגג שבראשון לציון

ליואב ג.

רַבִּים הַפַּרְצוּפִים שֶׁהָיוּ לָנוּ,

וַאֲנִי רָאִיתִי רַק אֶחָד. הָיָה לוֹ זָקָן שָׁחֹר

וְשָׂפָה תַּחְתּוֹנָה גַּרְגְּרָנִית שֶׁל זְאֵב צָחוֹר

הַמַּגְמִירָה סִיגַרְיוֹת חֲשִׁישׁ מֵעָלֶיהָ,

בַּעֲלִיַּת הַגַּג הַהִיא שֶׁבְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן,

וְאֵיךְ רָצִיתִי לְרֶגַע לִהְיוֹת אַחַת מֵאוֹתָן מְגֻלְגָּלוֹת

דְּקִיקוֹת שֶׁכָּל כָּךְ אָהַבְתָּ,

כְּשֶׁשִּׂכַּלְנוּ רַגְלַיִם עַל מִזְרָן

שֶׁהִכִּיר אֶת גּוּפְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁאֵי־פַּעַם

אַכִּיר אוֹתְךָ אֲנִי,

וּבְפַרְצוּפְךָ הֶעָנִי שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשֵׁי אֲגוֹרוֹת

בּוֹדְדוֹת שֶׁרָעֲבוּ לִקְצִיפַת שֵׁדִים וְלִמְחֻלּוֹת

מִלִּים הַמְּאַתְגְּרוֹת לִבְלִיעָה,

וּבְכָל פַּעַם שֶׁזָּרַקְתִּי מַטְבֵּעַ,

קְטֹרֶת־הַסַּמִּים הִזִּיעָה סָפֵק בֵּינֵינוּ

שֶׁהִשְׁתַּמֵּעַ לְאֶלֶף פָּנִים,

אֲבָל אֲנִי רָאִיתִי

רַק אֶת הָאֶלֶף וְאֶחָד.

על הפרק האחרון של "המתחזים"

זה כנראה פוסט שאולי הייתי מפרסמת בפייסבוק, אך היות ואין לי אחד כזה, אכתוב אותו כאן (וגם נחמד יהיה לכתוב משהו חוץ מסיכומים של שיעורי זום מוקלטים).
היום אמא שלי התקשרה אלי והפצירה בי לצפות בפרק ששודר השבוע בתוכנית תחקירים כלשהי ששמה "המתחזים". לא יודעת בדיוק למה, בדרך כלל אני חשה אי־נוחות מסוימת בצפייה בתחקירים מהסוג הזה, בהן תופסים אנשים "על חם" בכל מיני מעשים או תגובות סותרות, וכשהסברתי לה את זה, היא ענתה שזו בדיוק הסיבה שבגינה אני מוכרחה לצפות בפרק הזה. צייתנית שכמותי, הערב עשיתי כדבריה.

נכון תוכניות הנטפליקס המטלטלות האלה שמותירות בך תחושת וואט דה פאק? אז ככה. בסוף הייתי צריכה לגרד את הלסת מהריצפה, כי זה נעשה הזוי יותר ויותר עם כל פרט חדש שצץ במהלך הפרק. בגדול, מדובר באישה שלכאורה ניהלה מערכות יחסים וירטואליות עם נשים, כשהיא מתחזה לגבר ומשנה את קולה בטלפון באופן טבעי לחלוטין ומדברת בלשון זכר. נשים רבות נפלו בפח שלה והתאהבו בדמותה המזויפת, לרמה שהרומנים האלה נמשכו שנים (!) מבלי שנרקמה אפילו פגישה אחת ביניהן לבין ה"גבר", שכנראה רק עצם הקשר עימו ענה להן על צורך מסוים. עכשיו, היינו מצפים שהונאה כזו תכלול, אולי, סחיטה של כספים, טובות הנאה או איזה מין רווח אישי כלשהו. אך למעשה, אותו "גבר" העניק להן המון תשומת לב חיובית, קנה להן מתנות, פינק אותן במשלוחים על חשבונו לביתן, דיבר איתן שעות על גבי שעות בטלפון, עזר להן כלכלית באלפי שקלים, וגרם להן להתאהב בו בצורה שניתקה את אותן נשים מסביבתן הקרובה. אז אם הגבר הזה הוא למעשה אישה, נשואה ובעלת משפחה, שעובדת ומגדלת שלושה ילדים, השאלה המתבקשת היא – מה לעזאזל יצא לה מזה?

גלשתי קצת בטוויטר (כן, מחקתי גם את האינסטגרם) כדי לבדוק מה אנשים חשבו על התחקיר, והייתי המומה מכמות הציוצים, הקונספירציות, הדיונים – ואם בטוויטר התחקיר הזה הרעיד לי את הפיד, אני לא רוצה לחשוב מה קורה ברשתות החברתיות הפופולריות יותר.
באופן לא מפתיע, תגובות רבות תקפו דווקא את הקורבנות בפרשה, בתואנה דוחה שהן פתיות וטיפשות, אך לדעתי זה לא יותר מניתוק והכחשה של האפשרות שזה עלול לקרות, לכל אחד – שהרי כולנו חווים זמנים שבהם אנו פגיעים יותר, רגישים יותר, ויש אנשים שבהחלט יודעים לזהות זאת ולנצל את זה. אבל לא האשמת הקורבן עניינה אותי במקרה הזה, אלא התגובות על החשודה המרכזית, גב' לורין מיכאלי.

הרבה קללות נקשרו לשמה בציוצים, איחולים רעים מאוד וקריאות נרגשות למצות עימה את הדין כמה שיותר מהר. אבל מה שמרתק בעיניי, זה שאת רוב הצייצנים הפרק הזה הותיר בתחושה זהה לשלי: בילבול גדול מאוד. האישה – משתפת פעולה, נינוחה. עונה על שאלות בקור רוח. בהתחלה אפילו מסכימה לפוליגרף. למראית עין, שום פרט באורח החיים שלה לא מסתדר עם ההאשמות שמוטחות בפניה, והיא מנמקת את דבריה בצורה בהירה. זה קצת מטריד לומר, שחרף כל הראיות (המשמעותיות מאוד) שקיימות נגדה, קשה מאוד להסתכל עליה, לשמוע אותה מדברת ולא להאמין לה. או שהיא ממש, ממש טובה, או שיש פה משהו מעבר.

תוכניות תחקירים מסוג "המתחזים" לרוב מציגות תמונה מאוד ברורה בסופו של דבר, שכמעט לא מותירות בצופה איזשהו ספק, להוציא מן הכלל חריגים כמו "צל של אמת" שדווקא רכבו על המוניטין הקונספרטיבי של הקייס של תאיר ראדה ז"ל ועשו ממנו מיני סדרת מתח מסתורית ומתוקשרת. ופה – לא שוכנעתי. כלומר, אין לי ספק שאותה לורין מיכאלי לא נקייה לגמרי, אבל כשחיים אתגר התפאר ש"יצאה האמת לאור" שוב פעם הרגשתי את אותה אי־נוחות שהזכרתי לעיל. הסיפור הזה קיצוני בכל קנה מידה ויש בו כל כך הרבה חורים שמבחינתי, רב הנסתר על הגלוי. הולדתי קונספירציות משלי.

אני מודה שטרם השלמתי את הדוקטורט, אבל כחובבת פשע אמיתי אני מודה שלא הצלחתי שלא להרהר במקרה הידוע של בילי מיליגן כשצפיתי בתחקיר. אני בספק אם תחקירניי "המתחזים" העלו את הכיוון או ההשערה המתבקשת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אבל אם זה אכן המקרה, התמונה כולה משתנה, במיוחד כלפי לורין מיכאלי – ואז כל האש שהיא חוטפת כרגע זה חתיכת עוול. מה אם שי בנבנישתי (האיש לו מיכאלי התחזתה לכאורה) באמת קיים וחי בתוכה? התיאוריה הזו אולי לא סותמת את כל החורים (ומי יודע איזה עוד מידע שמור במערכת), אבל עונה על מצגת האמינות של הבחורה הזאת (לפחות מול המצלמה) ומסבירה את המודעות הלא־קוהרנטית שלה כלפי אותו "גבר". טוב, יכול להיות גם שזה עוד אחד מהמקרים האלה שאנשים עושים דברים מטורפים בלי הרבה היגיון מאחוריהם, אבל תודו שזה פחות מעניין. בכל אופן, היות והיא כבר עמוק בתוך החרא, הייתי מייעצת לה לטעון לאי־שפיות וללכת עם זה עד הסוף. אולי איזו אבחנה מבדלת תעשה סדר בכל הסיפור, או לכל הפחות – ניתוח המניע הספציפי שלה, כי שוב, הכל יותר מדי הזוי ומורכב מכדי לקבל הסבר פשטני.

ליבי עם הקורבנות האמיצות שהעיזו להיחשף, ויחד עם זאת חשוב להגיד – הרצון להיות נאהבים עלול להביא אנשים לקצה, ובסוף – האנשים האלה הם העונש של עצמם. זה עונש שלא משתווה לשום גזר דין שהוא.

חומר קלאסי לסדרה בנטפליקס, כבר אמרתי?

מלו

עונש ושכר

פַּעַם בְּיוֹם אֲנִי רוֹאָה אֶת אֱלֹהִים
מִסְתּוֹבֵב בְּתַחְתִּית כּוֹס־הַתֵּה
בְּעוֹדְךָ בּוֹחֵשׁ בָּהּ סֻכָּר.
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר: אֵין טַעַם,
אֵין טַעַם לְדָבָר. אֱלֹהִים מִתְאַלֵּם מִכָּל מָה שֶׁמֻּכָּר.

אֱלֹהִים מִתְאַקְלֵם בְּסֻכַּת לִבִּי הֶעָקָר,
דָּן אוֹתִי אֶל גֹּב־הָעֲרָיוֹת, מוֹרֵט מִכְּנָפַי אֶת כָּל הַנּוֹצוֹת,
דּוֹחֵק בְּכֹבֶד גּוּפִי לְהַרְקִיב וְחוֹשֵׂף כִּי
שְׁנוֹתַי נוֹדְדוֹת, מַזְמִינוֹת
אֶת כָּל תַּלְיָנֵי־הָעִיר לִשְׁכַּב אִתִּי בְּתוֹרוֹת

וַאֲנִי מְזַיֶּפֶת וּמְזַיֶּפֶת
אֶת טֹהַר הַמִּדּוֹת
בְּקוֹל דַּק וְגָבוֹהַּ מְבַקֶּשֶׁת תּוֹסֶפֶת,
בִּגְלַל וְלֹא לַמְרוֹת
שֶׁשָּׁאַלְתָּ מַדּוּעַ אִשָּׁה אַתְּ מִצְטַנֶּפֶת,
קְדֵשָׁה לִי אַתְּ, אִשָּׁה – – – מִי אָתְּ?
וּמַדּוּעַ מִהַרְתְּ לָלֶכֶת

אִם הֲרֵי שָׁמַרְתִּי אוֹתָךְ לְעוֹלְמֵי־עַד בְּכַסֶּפֶת,
אִם הִינֵךְ יָפָה אֲהוּבָתִי וּמִסְתַּעֶפֶת
בְּעַלְוַת־הַטִּנֹּפֶת
וְנוֹשֶׁרֶת אַט־אַט אֶל הָאָתְּ, אֶל הַכִּמְעַט,
אֶל הָאֱלֹהִים הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתְּ,

שֶׁל לְבִיאַת
חֲבַלֵי־הַמְּצוּקָה, שֶׁל שִׂמְלַת־קְדֻשָּׁה מוּצָקָה
רְקוּעָת חֲטָאִים לְמַעַן יִרְאוּ כֻּלָּם וְאַתְּ
יָרֵאת מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא מִמֶּנּוּ. מֵי־אַגָּנֵךְ
יְחַמְּמוּ בּוֹ אֶת סַף הַבֶּכִי,
יְמוֹסְסוּ אֶת הַסֻּכָּר.

מִתַּחְתִּית הַכּוֹס יָצוּף הַשָּׂכָר.

מלכת הגביעים – א'

אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת
לָגַעַת
בַּגֹּעַל שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
לְחַפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּיוֹת בְּמֻגְלָה הַמַּפְרִישָׁה פֶּצַע,
לְהַצְנִיעַ אֶת כְּאֵב הַהִתְאַפְּקוּת, לִשְׁרֹק בִּתְמִימוּת
כְּשֶׁבּוֹרֵחַ קְצָת הַחוּצָה. לְהַקְצִיף רַעַל מִבֵּין הַשְּׂפָתַיִם,
לְקַרְצֵף אֶת גּוּפוֹ הַחַם בַּיָּדַיִם, לִבְלֹעַ אֶת אֶרֶס הַחֹמֶר
מִבְּלִי לָמוּת, מִבְּלִי לְהִתְעַבֵּר, רַק לִצְפּוֹת בּוֹ גּוֹמֵר
וְרֶגַע אַחֲרֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ אוֹמֵר
שֶׁאִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר
נִגְמַר

(אֲבָל מֵאָז, אַתְּ יוֹדַעַת,
בְּכָל מִקְלַחַת הוּא נִזְכָּר)

חלום ושברו

החודש האחרון היה לבן כולו. המציאות עומדת במקומה, זקופה והזויה כהרגלה, כל המתחדש תחתיה כבר צפוי מראש. עוד חוזר אליי המפגש המאוד רנדומלי עם מיר בצוהריי יום חם בתל אביב לפני חודשים אחדים, כשהסתובבתי אל הכביש כדי לתפוס מונית לדרום העיר ומצאתי אותו עומד מאחוריי, עם כובע מצחייה ושיער ארוך והחיוך האווילי הזה שלו. שברון הלב הראשון שידעתי. נתפסתי לא מוכנה, לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אראה אותו שוב. החיבוק שהוא נתן לי היה סוריאליסטי עד כאב ואני הסנפתי את סיביי החולצה המיוזעת שלו כאילו חיי תלויים בפרומונים ארורים. התפישות הרומנטיות שלי תמיד נשענות על כוכבים, על הקוסמיות הנשגבת של היקום. טעה אלכסנדר פן, אין פגישה מקרית. צדק בפריחת התכלת. זה היה אופורי כמו חלום טוב. כשישבנו לקפה מאוחר יותר, הבנתי שהבחור שאני מתגעגעת אליו לא קיים עוד. באחת הבנתי כמה מיר השתנה, וכמה הגר התבגרה. מאז אותו יום לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. לראשונה, ראיתי את עצמי בטוב.

זו הייתה סגירת מעגל אידיאלית שפוגשת אותי מאז בכל סיטואציה אחרת. לא באמת התבגרתי, אחרת איך קורה שאני עדיין מתכחשת לדינמיות של העולם. אני מסרבת לקבל את שנגזר עליי, משוכנעת בממשיותו של העולם הפנימי שלי, שאינו מתכתב עם המציאות בלפחות תשעים אחוז מהזמן. זה שורש החולי. הבטן כאובה, המתחים סוחטים לי את המעיים, אין נכנס ואין יוצא. ככה זה כשנשענים על הדברים המוכרים. השירים של אלג'יר, כתבי אפלטון, הרטט של הסיליקון, הפרעות האכילה. כפי שחיי נתקעו על הרעיון שייצג עבורי מיר בזמנו, כך אני הולכת פעם אחר פעם באותן דרכים חסומות, נתלית על חסדם של אחרים, מרכיבה מחדש חלומות שנשברים, מנוהלת על ידי אידיאות שאינן אפשריות אלא בראשי. זוהי דרך מעוותת להתמודד עם שינויי מציאות ואני יודעת בדיוק לאן היא תוביל. הנוחות שלה היא אשליה שאני בולעת ברצון, וזה מה שנורא בעצם.

מלו

*

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַבְרִיא אֶת הַסֶּדֶק שֶׁבְּעֵינֶיךָ הַחוֹלוֹת.
יֵשׁ דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים מִקּוֹנְוֶנְצִיָּה. זָרִים לְהִגָּיוֹן.
יֵשׁ חַיִּים רְווּיִים צִמָּאוֹן. עִוָּרוֹן מַתְּנָתוֹ
לְשַׁלְהֵב אֶת הַדִּמְיוֹן. שֵׁנָה
לֹא מְרַפֵּאת עֲיֵפוּת. מַחְשָׁבָה
לֹא מַזְקִיפָה אֶת הַדַּעַת.
אֲנִי יוֹדַעַת
כִּי בְּצַלְמוֹ נִבְרֵאתִי וּבִשְׁבִילִי הָעוֹלָם.
סִמְּנוּ סְבִיבִי טֵרִיטוֹרְיָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ. חוּט
קוֹשֵׁר בֵּינִי לְבֵין הִיפֶּרְיוֹן. רָצִיתִי
לָלֶדֶת לְךָ אוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ,
וְכוֹחִי עָקָר.