בעליית־הגג שבראשון לציון

ליואב ג.

רַבִּים הַפַּרְצוּפִים שֶׁהָיוּ לָנוּ,

וַאֲנִי רָאִיתִי רַק אֶחָד. הָיָה לוֹ זָקָן שָׁחֹר

וְשָׂפָה תַּחְתּוֹנָה גַּרְגְּרָנִית שֶׁל זְאֵב צָחוֹר

הַמַּגְמִירָה סִיגַרְיוֹת חֲשִׁישׁ מֵעָלֶיהָ,

בַּעֲלִיַּת הַגַּג הַהִיא שֶׁבְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן,

וְאֵיךְ רָצִיתִי לְרֶגַע לִהְיוֹת אַחַת מֵאוֹתָן מְגֻלְגָּלוֹת

דְּקִיקוֹת שֶׁכָּל כָּךְ אָהַבְתָּ,

כְּשֶׁשִּׂכַּלְנוּ רַגְלַיִם עַל מִזְרָן

שֶׁהִכִּיר אֶת גּוּפְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁאֵי־פַּעַם

אַכִּיר אוֹתְךָ אֲנִי,

וּבְפַרְצוּפְךָ הֶעָנִי שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשֵׁי אֲגוֹרוֹת

בּוֹדְדוֹת שֶׁרָעֲבוּ לִקְצִיפַת שֵׁדִים וְלִמְחֻלּוֹת

מִלִּים הַמְּאַתְגְּרוֹת לִבְלִיעָה,

וּבְכָל פַּעַם שֶׁזָּרַקְתִּי מַטְבֵּעַ,

קְטֹרֶת־הַסַּמִּים הִזִּיעָה סָפֵק בֵּינֵינוּ

שֶׁהִשְׁתַּמֵּעַ לְאֶלֶף פָּנִים,

אֲבָל אֲנִי רָאִיתִי

רַק אֶת הָאֶלֶף וְאֶחָד.

על הפרק האחרון של "המתחזים"

זה כנראה פוסט שאולי הייתי מפרסמת בפייסבוק, אך היות ואין לי אחד כזה, אכתוב אותו כאן (וגם נחמד יהיה לכתוב משהו חוץ מסיכומים של שיעורי זום מוקלטים).
היום אמא שלי התקשרה אלי והפצירה בי לצפות בפרק ששודר השבוע בתוכנית תחקירים כלשהי ששמה "המתחזים". לא יודעת בדיוק למה, בדרך כלל אני חשה אי־נוחות מסוימת בצפייה בתחקירים מהסוג הזה, בהן תופסים אנשים "על חם" בכל מיני מעשים או תגובות סותרות, וכשהסברתי לה את זה, היא ענתה שזו בדיוק הסיבה שבגינה אני מוכרחה לצפות בפרק הזה. צייתנית שכמותי, הערב עשיתי כדבריה.

נכון תוכניות הנטפליקס המטלטלות האלה שמותירות בך תחושת וואט דה פאק? אז ככה. בסוף הייתי צריכה לגרד את הלסת מהריצפה, כי זה נעשה הזוי יותר ויותר עם כל פרט חדש שצץ במהלך הפרק. בגדול, מדובר באישה שלכאורה ניהלה מערכות יחסים וירטואליות עם נשים, כשהיא מתחזה לגבר ומשנה את קולה בטלפון באופן טבעי לחלוטין ומדברת בלשון זכר. נשים רבות נפלו בפח שלה והתאהבו בדמותה המזויפת, לרמה שהרומנים האלה נמשכו שנים (!) מבלי שנרקמה אפילו פגישה אחת ביניהן לבין ה"גבר", שכנראה רק עצם הקשר עימו ענה להן על צורך מסוים. עכשיו, היינו מצפים שהונאה כזו תכלול, אולי, סחיטה של כספים, טובות הנאה או איזה מין רווח אישי כלשהו. אך למעשה, אותו "גבר" העניק להן המון תשומת לב חיובית, קנה להן מתנות, פינק אותן במשלוחים על חשבונו לביתן, דיבר איתן שעות על גבי שעות בטלפון, עזר להן כלכלית באלפי שקלים, וגרם להן להתאהב בו בצורה שניתקה את אותן נשים מסביבתן הקרובה. אז אם הגבר הזה הוא למעשה אישה, נשואה ובעלת משפחה, שעובדת ומגדלת שלושה ילדים, השאלה המתבקשת היא – מה לעזאזל יצא לה מזה?

גלשתי קצת בטוויטר (כן, מחקתי גם את האינסטגרם) כדי לבדוק מה אנשים חשבו על התחקיר, והייתי המומה מכמות הציוצים, הקונספירציות, הדיונים – ואם בטוויטר התחקיר הזה הרעיד לי את הפיד, אני לא רוצה לחשוב מה קורה ברשתות החברתיות הפופולריות יותר.
באופן לא מפתיע, תגובות רבות תקפו דווקא את הקורבנות בפרשה, בתואנה דוחה שהן פתיות וטיפשות, אך לדעתי זה לא יותר מניתוק והכחשה של האפשרות שזה עלול לקרות, לכל אחד – שהרי כולנו חווים זמנים שבהם אנו פגיעים יותר, רגישים יותר, ויש אנשים שבהחלט יודעים לזהות זאת ולנצל את זה. אבל לא האשמת הקורבן עניינה אותי במקרה הזה, אלא התגובות על החשודה המרכזית, גב' לורין מיכאלי.

הרבה קללות נקשרו לשמה בציוצים, איחולים רעים מאוד וקריאות נרגשות למצות עימה את הדין כמה שיותר מהר. אבל מה שמרתק בעיניי, זה שאת רוב הצייצנים הפרק הזה הותיר בתחושה זהה לשלי: בילבול גדול מאוד. האישה – משתפת פעולה, נינוחה. עונה על שאלות בקור רוח. בהתחלה אפילו מסכימה לפוליגרף. למראית עין, שום פרט באורח החיים שלה לא מסתדר עם ההאשמות שמוטחות בפניה, והיא מנמקת את דבריה בצורה בהירה. זה קצת מטריד לומר, שחרף כל הראיות (המשמעותיות מאוד) שקיימות נגדה, קשה מאוד להסתכל עליה, לשמוע אותה מדברת ולא להאמין לה. או שהיא ממש, ממש טובה, או שיש פה משהו מעבר.

תוכניות תחקירים מסוג "המתחזים" לרוב מציגות תמונה מאוד ברורה בסופו של דבר, שכמעט לא מותירות בצופה איזשהו ספק, להוציא מן הכלל חריגים כמו "צל של אמת" שדווקא רכבו על המוניטין הקונספרטיבי של הקייס של תאיר ראדה ז"ל ועשו ממנו מיני סדרת מתח מסתורית ומתוקשרת. ופה – לא שוכנעתי. כלומר, אין לי ספק שאותה לורין מיכאלי לא נקייה לגמרי, אבל כשחיים אתגר התפאר ש"יצאה האמת לאור" שוב פעם הרגשתי את אותה אי־נוחות שהזכרתי לעיל. הסיפור הזה קיצוני בכל קנה מידה ויש בו כל כך הרבה חורים שמבחינתי, רב הנסתר על הגלוי. הולדתי קונספירציות משלי.

אני מודה שטרם השלמתי את הדוקטורט, אבל כחובבת פשע אמיתי אני מודה שלא הצלחתי שלא להרהר במקרה הידוע של בילי מיליגן כשצפיתי בתחקיר. אני בספק אם תחקירניי "המתחזים" העלו את הכיוון או ההשערה המתבקשת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אבל אם זה אכן המקרה, התמונה כולה משתנה, במיוחד כלפי לורין מיכאלי – ואז כל האש שהיא חוטפת כרגע זה חתיכת עוול. מה אם שי בנבנישתי (האיש לו מיכאלי התחזתה לכאורה) באמת קיים וחי בתוכה? התיאוריה הזו אולי לא סותמת את כל החורים (ומי יודע איזה עוד מידע שמור במערכת), אבל עונה על מצגת האמינות של הבחורה הזאת (לפחות מול המצלמה) ומסבירה את המודעות הלא־קוהרנטית שלה כלפי אותו "גבר". טוב, יכול להיות גם שזה עוד אחד מהמקרים האלה שאנשים עושים דברים מטורפים בלי הרבה היגיון מאחוריהם, אבל תודו שזה פחות מעניין. בכל אופן, היות והיא כבר עמוק בתוך החרא, הייתי מייעצת לה לטעון לאי־שפיות וללכת עם זה עד הסוף. אולי איזו אבחנה מבדלת תעשה סדר בכל הסיפור, או לכל הפחות – ניתוח המניע הספציפי שלה, כי שוב, הכל יותר מדי הזוי ומורכב מכדי לקבל הסבר פשטני.

ליבי עם הקורבנות האמיצות שהעיזו להיחשף, ויחד עם זאת חשוב להגיד – הרצון להיות נאהבים עלול להביא אנשים לקצה, ובסוף – האנשים האלה הם העונש של עצמם. זה עונש שלא משתווה לשום גזר דין שהוא.

חומר קלאסי לסדרה בנטפליקס, כבר אמרתי?

מלו

עונש ושכר

פַּעַם בְּיוֹם אֲנִי רוֹאָה אֶת אֱלֹהִים
מִסְתּוֹבֵב בְּתַחְתִּית כּוֹס־הַתֵּה
בְּעוֹדְךָ בּוֹחֵשׁ בָּהּ סֻכָּר.
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר: אֵין טַעַם,
אֵין טַעַם לְדָבָר. אֱלֹהִים מִתְאַלֵּם מִכָּל מָה שֶׁמֻּכָּר.

אֱלֹהִים מִתְאַקְלֵם בְּסֻכַּת לִבִּי הֶעָקָר,
דָּן אוֹתִי אֶל גֹּב־הָעֲרָיוֹת, מוֹרֵט מִכְּנָפַי אֶת כָּל הַנּוֹצוֹת,
דּוֹחֵק בְּכֹבֶד גּוּפִי לְהַרְקִיב וְחוֹשֵׂף כִּי
שְׁנוֹתַי נוֹדְדוֹת, מַזְמִינוֹת
אֶת כָּל תַּלְיָנֵי־הָעִיר לִשְׁכַּב אִתִּי בְּתוֹרוֹת

וַאֲנִי מְזַיֶּפֶת וּמְזַיֶּפֶת
אֶת טֹהַר הַמִּדּוֹת
בְּקוֹל דַּק וְגָבוֹהַּ מְבַקֶּשֶׁת תּוֹסֶפֶת,
בִּגְלַל וְלֹא לַמְרוֹת
שֶׁשָּׁאַלְתָּ מַדּוּעַ אִשָּׁה אַתְּ מִצְטַנֶּפֶת,
קְדֵשָׁה לִי אַתְּ, אִשָּׁה – – – מִי אָתְּ?
וּמַדּוּעַ מִהַרְתְּ לָלֶכֶת

אִם הֲרֵי שָׁמַרְתִּי אוֹתָךְ לְעוֹלְמֵי־עַד בְּכַסֶּפֶת,
אִם הִינֵךְ יָפָה אֲהוּבָתִי וּמִסְתַּעֶפֶת
בְּעַלְוַת־הַטִּנֹּפֶת
וְנוֹשֶׁרֶת אַט־אַט אֶל הָאָתְּ, אֶל הַכִּמְעַט,
אֶל הָאֱלֹהִים הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתְּ,

שֶׁל לְבִיאַת
חֲבַלֵי־הַמְּצוּקָה, שֶׁל שִׂמְלַת־קְדֻשָּׁה מוּצָקָה
רְקוּעָת חֲטָאִים לְמַעַן יִרְאוּ כֻּלָּם וְאַתְּ
יָרֵאת מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא מִמֶּנּוּ. מֵי־אַגָּנֵךְ
יְחַמְּמוּ בּוֹ אֶת סַף הַבֶּכִי,
יְמוֹסְסוּ אֶת הַסֻּכָּר.

מִתַּחְתִּית הַכּוֹס יָצוּף הַשָּׂכָר.