משנה כיוון

גמלה בלבי ההחלטה להמשיך לתואר שני. למען האמת, המחשבה הזו התבשלה בראשי עוד בסמסטר הראשון של השנה הראשונה, טרום עידן הזום, המסיכות והבידוד החברתי, כשבעוונותיי התאהבתי במרצָה של הקורס "מבוא לשירה". דמיינתי את עצמי לבושה בבגדים מסוגננים כשלה, עומדת מול כיתה של סטודנטים שרק מחכים שאשאל לדעתם על "רק קו שמש אחד" של ביאליק ומסבירה על הקשר בין סיפור פילגש בגבעה ל"סקס אחר" של וולך. אבל לקראת סוף השנה ירד לי ממנה. קרו יותר מדי מקרים שבהם היא ביטלה דברים שאמרתי בכיתה, ואין יותר טרן אוף מזה לסטודנט. בכלל, סמסטר הזום הראשון היה מזעזע. דווקא קיבלתי ציונים מעולים (בעיקר הודות להקלות מסוימות שניתנו מתוך ההבנה שהכול היה מזעזע), אבל איבדתי כל חדוות למידה ו"עליתי כיתה" ברגשות מאוד מעורבים לגבי המשך התואר.

בתחילת השנה הנוכחית נפל דבר. אני לא זוכרת אם שיתפתי כאן בבלוג מה בדיוק אני לומדת, אבל מדובר בתואר משולב של ספרות ולשון עברית. בחרתי ללמוד באב"ג כי רציתי ללמוד ספרות, אך מכיוון שמדובר בתואר דו־חוגי, נאלצתי להירשם למחלקה נוספת, ואיכשהו החלטתי בצורה מאוד אינטואיבית ונטולת כל מחשבה שלשון זה אחלה. דווקא לא הייתי מדהימה בזה בתיכון. אני אומנם חושבת שאני מצליחה להתבטא לא רע בכתב, אבל דקדוק ותחביר לא היה בדיוק הקטע שלי (זה עדיין לא). אני פשוט, באמת ובתמים, מאוד אוהבת עברית. בשנה הראשונה, שמתמקדת לרוב במבואות למיניהם, מלמדים בדיוק את כל היובש הזה שאני לא מחבבת – דקדוק, תחביר, ניקוד, תולדות הלשון, ועוד נקודת אור בצורת קורס סמנטיקה שהיה הכי מעניין ומהנה מכל מה שלמדתי. בדיעבד אני מבינה שהיה זה תחילתו של העיקול במסלול האקדמי שלי, והפלרטוט הראשון עם עולם הבלשנות.

והעיקול הזה התחדד יותר ויותר בשנה הנוכחית. בעוד שהקורסים בספרות הפכו די מייגעים, והמרצים, איך לומר, עפים על עצמם ב200 קמ"ש (כמעט כולם אנשי רוח ומשוררים, בכל זאת) – הקורסים שלקחתי בלשון העיפו לי את המוח לתקרה. חוץ מההיסטוריה המרתקת והמרשימה של העברית (שאם ילמדו אותה בבתי הספר, אולי תתעורר בתלמידים חדווה ללמוד גם גזרות ובניינים), זכיתי ללמוד גם על ההיבטים הבלשניים של השפה, כמו תורת ההגה, חקר השיח, פרגמטיקה וסוציו־בלשנות. המשותף לכל אלה, בגדול, זה שנותנים את הדעת על כל מה שהוא הכי אינטואיטיבי וטבעי בשפה הכתובה והמדוברת עבור דוברים ילידיים. טירוף שאין כדוגמתו.

אז כשראשת החוג שאלה אותי לפני שבוע וקצת מה דעתי על תואר שני, פתאום זה נפל לי. באותו רגע שיחקתי קצת קשה להשגה, אבל מבפנים צרחתי "כעעעעעעע". יש לי עוד שנה לתואר וזה נשמע מאוד רחוק, הרי כבר למדנו שאי אפשר לדעת מה יוליד יום, אבל השנתיים האלה חלפו כמו בִן־לילה ומכיוון שמלכתחילה התכווננתי לתואר שני, הפעם אני מרגישה הרבה יותר מדויקת בהחלטה שלי. זה אפילו, רחמנא לצלן, קצת פרקטי. כמובן שמי שבוחר לרכוש לעצמו השכלה בדיסציפלינות האלה עושה את זה מתוך עניין ופחות כדי להתפרנס, אבל בניגוד למקצועות רוח אחרים, מתואר שני בלשון אפשר אשכרה לעשות כסף, ואני לא מדברת על הוראה. זה מנחם ומרגיע (בעיקר את ההורים שלי).

חוץ מזה אני עובדת על כל מיני פרויקטים שאולי יראו אור בעתיד, בעיקר ענייני כתיבה וספרות. חשוב להגיד שאני אולי קצת מאוכזבת מלימודי הספרות, אבל עדיין מדובר באחת מתשוקותיי הגדולות. אני כמובן כותבת שירה, אבל פחות מתחשק לי לפרסם כרגע, ואני מתעסקת יותר בכתיבת תסריטים וסיפורים. באחד הסגרים התחלתי לכתוב תסריט לסדרה על באר שבע, שכרגע אין לי זמן להמשיך בגלל העומס בלימודים, אבל ברגע שאתפנה אני אשב על זה חזק. בנוסף, קיבלתי הצעת עבודה ממכר לשעבר, תפקיד מפתה בהוצאת ספרים קטנה שעשוי להוסיף נופך של יוקרה לרזומה שלי, אלא שכרגע זו מחויבות שקצת גדולה עלי ולצערי עדיין יש רק 24 שעות ביממה. אני גם קצת מתעסקת בפיננסים לאחרונה (בחיים לא חשבתי שאכתוב משפט כזה), אבל זה אולי לפוסט אחר.

גילוי נאות: כתבתי פוסט ארוך על המלחמה האחרונה, שהותירה אותי די המומה. המגורים בעיר דרומית הכניסו לחיי חוויות מעניינות מאוד ואחת מהן היא מתקפת טילים. אלו היו עשרה ימים מאוד אינטנסיביים שנחתמו בהפסקת אש, ונדמה שישר כולם חזרו לעניינם ואף אחד לא מדבר על זה. זאת אומרת, כן מדברים על זה, אבל בעיקר בהיקשרים הפוליטיים. אותי זה לא ממש מעניין (אני בכנות לא יודעת מי ראש הממשלה עכשיו, מסתובבת איזו שמועה שבנט ולפיד הולכים לעשות שבוע־שבוע. סלאמתק). אני עדיין נבהלת מכל רעש רחוק שנשמע כאזעקה ומתקשה מאוד לישון, כמו עכשיו. בכל מקרה, אני מרגישה שהפוסט הזה כבר לא ממש רלוונטי, וכרגע אני בעיקר מתלהבת מהתפניות החדשות בחיי.

לסיום הינה תמונה של רסיס שנפל, ליטרלי, מטר וחצי מביתי:

מלו