יום שישי

בזמן הניקיונות הבוקר שמענו שכנה צועקת על האיש שלה "זה או אני או היא". ומאז, שקט.

יצאנו למרפסת וניסינו להקשיב להמשך הריב הקולני אבל רק שמענו כלב נובח מרחוק. "עזבי, בואי למזגן" אמרתי לטילי וחזרתי למטבח. היא נשארה שם עוד רגעים ספורים, מנסה בכל זאת להיכנס לעולמה של אישה אנונימית אי שם, לתפוס עוד רצף הברות שטוף זעם או קללה מתוקה. החזקתי באוזניי את גון קולה הצווחני ושטפתי את הכלים האחרונים בכיור. לאחר מכן הנחתי חלקי עוף על תבנית וביניהם סידרתי רבעים משומנים של תפוחי אדמה ופיזרתי בצדדים איים של מלח גס. חתכתי גזר וכרוב לרצועות דקיקות, קצצתי פטרוזיליה ועטפתי את הכול בשמן זית, מיץ לימון ופלפל שחור גרוס. על הגז חיממתי תבשיל אפונה עדינה מאתמול. בינתיים טילי המשיכה לגרוף מים מהסלון לחור הניקוז במרפסת והתלוננה ששוב לא מרגישים את המזגן.

אחרי שאכלנו טילי נרדמה על הספה לידי שעה שצפיתי בדוקופשע אמריקאי בנטפליקס. ליטפתי לה את הפנים ושקעתי במחשבות. כשהייתי ילדה דמיינתי אחרת את שנות ה-20 שלי. דמיינתי סערה של סקס סמים ורוקנרול, כמיטב הקלישאה העתיקה. דמיינתי חתונה גותית עם גבר מזוקן. דמיינתי סגפנות השמורה לאנשי רוח ולאומנים. לעתים אזרתי אומץ ופנטזתי על הצלחה, אבל כזאת שמשיגים בעשר אצבעות ארוכות ובמוח חד וחריף. והיום, תראו אותי בורגנית. קונה בסופר רק אפונה עדינה, לא חלילה רגילה, למרות ההבדל במחיר. מפסיקה לעשן כדי לא למות בגיל צעיר מסרטן ריאות כמו יתר המשוררים. נוסעת עם בת זוג לעגלות קפה בשבתות. עושה מעקב הוצאות-הכנסות. כותבת תיזה, משלמת ארנונה, מצייצת בטוויטר על פוליטיקה. לפעמים בא לי להיות האישה הזאת שרבה מכל הלב, שעושה עניין, שמחוללת. אני מתרצת – זו לא אשמתי שהייתה מגפה עולמית, זו לא אשמתי שפרצה מלחמה, זו לא אשמתי שכל אלה תפסו אותי בשנות הזוהר. אלו הנסיבות שהובילו אותי הנה, לסחיזם המדכא הזה, שלא מאפשר לי להיות מרוכזת בעצמי כמו שאני אוהבת. תמיד יש משהו גדול יותר ממני שצריך לתת לו את תשומת הלב.

אבל המשהו הזה לא באמת חייב להיות גדול ממני, מספיק שהוא אינו אני. אני חושבת שאני הרבה יותר פחדנית ממה שחשבתי על עצמי. זאת תובנה לא נעימה. הרבה דברים עוצרים אותי מלפרוץ את המסגרת, ובראשם האופי המרצה שלי שלא יודע מנוח. איך יהיה לי טוב אם איני יודעת מה טוב לי?

רק כשטילי מתעוררת אני מרגישה פתאום שתפסתי את העולם כולו בשתי ידיים.

מלו