דצמבר

יְרֵכַיִם כְּחֻלּוֹת נָשְׂאוּ אוֹתְךָ אֵלַי בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים.
קִפַּלְתִּי אֶת הָרֶגַע הַהוּא כְּדַף סוֹדִי בַּהִיסְטוֹרְיָה. הָיָה לְךָ גּוּף מָהוּהַּ
שֶׁבִּקֵּשׁ לְצַיֵּר אֶת בְּעֵרַת הָאֵשׁ. לָעַסְתִּי תַּפּוּזִים וְעוֹרִי הִתְרַכֵּךְ
עָלַי כְּדוֹנַג, הִגִּיר אוֹתִי אֶל הַחוּץ. זֶה הָיָה הַחֹרֶף הַגָּרוּעַ בְּחַיַּי.

הִבְהַבְתָּ נֶחָמָה כְּמוֹ אוֹר הַמַּצְהִיב מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת.
תִּעְתַּעְתָּ אַהֲבָה. מֶתֶק נָדִיר עָגַן בִּשְׁתִיקָתְךָ
כְּשֶׁפּוֹרַרְתָּ לִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְתוֹךְ צַלַּחַת, וְלֹא הֵבַנְתִּי אָז
אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁגֶּבֶר הוּא זֶה הַמַּחֲזִיר אוֹתָךְ אֶל רֶחֶם.

הֶחֱשִׁיךְ מְאֹד וְאִפַרְתָּ חֲטָאִים עַל הָרִצְפָּה. אֲנִי חִפַּשְׂתִּי
תְּשׁוּבוֹת בִּסְפָרִים כְּשֶׁהַלַּיְלָה צִנֵּן בְּךָ רַעְיוֹנוֹת רוּחַ
וְהָזִיתָ אֶת אִמְּךָ נוֹשֶׁרֶת מִן הַשָּׁמַיִם. הִתְחַנַּנְתִּי לָדַעַת
כֵּיצַד לְכַוֵּן אֶת מְחוֹגָיו שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַפְּנִימִי לִפְנֵי

שֶׁיָּמוּת בְּתוֹכִי מַשֶּׁהוּ בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד.
אַף כְּשֶׁנּוֹתַרְתִּי לְבַד, שַׂמְתִּי לִבִּי אַל יְרֵכֶיךָ הַמַּכְחִילוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה,
כְּמוֹ לֹא לָמְדוּ דָּבָר. מִדֵּי פַּעַם אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּכָל מָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי לוֹמַר,
רוֹחֶצֶת אוֹתְךָ בְּדִמְיוֹנִי. הַחֹרֶף הַהוּא לֹא הוֹתִיר אוֹתְךָ נָקִי.

קתרזיס

מִשְׁקָעִים. חַיִּים מִתְחַדְּשִׁים
בְּבִעוּתֵי לַיְלָה. חָלַמְתִּי עַל שְׂפָתוֹן בְּטַעַם וְרַדְרַד
וְעַל חֲצָאִית מִסְתּוֹבֶבֶת. נֻשַּׁקְתִּי מֵהַצַּד
וְנִשְׂרַפְתִּי בְּקֹר שַׁלְהֶבֶת. רָצַחְתִּי אֶת הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת
וְגוּפִי נֶעֱקָד. צָרַחְתִּי מִכָּל צַעַר וְקוֹלִי הֻשְׁמַד.
עָמַדְתִּי מוּל כָּל הַכִּתָּה בְּתַחְתּוֹנִים. כָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁפֻּרְסַם
בְּכָל הָעִתּוֹנִים. הַבִּקּוֹרוֹת הָיוּ טוֹבוֹת,
בָּרְחוֹב יָרְקוּ לִי בַּפָּנִים. נָגְעוּ בִּי בִּדְרָכִים מְשֻׁנּוֹת
וְנָשַׁכְתִּי שְׂפָתַיִם. כֶּתֶם הַמַּחְזוֹר הִתְנוֹסֵס עַל הַמִּכְנָסַיִם.
רָקַדְתִּי עַל חֶבֶל מָתוּחַ עַל מַיִם. אָחַזְתִּי
אֶת זַכְרוּתְךָ בַּשִּׁנַּיִם. הָיִיתִי כַּלְבָּה
בֵּין חֲתוּלוֹת רְחוֹב. לִפְרָקִים
הָיָה לִי טוֹב. לִפְעָמִים
בֵּרַכְתִּי עַל הַסּוֹף. אוֹר רִאשׁוֹן הוּא הֲזָיָה מְשַׁתֶּקֶת.
לִפְעָמִים גְּאֻלָּה.

הטיפש

קלף השוטה (the fool) הוא הג'וקר של הטארוט. הוא פותח את הארקנה הגדולה, עשרים ושניים הקלפים המייצגים את עולם הרוח ואת המסע הרוחני של האדם. הוא מייצג את הראשית, את התום, את הקארמה. השוטה עדיין לא החל את התהליך הרוחני שלו ולכן הוא חסר מספר (או מקבל את הספרה אפס) – הוא יכול להיות בכל מקום, שהרי השוטה הוא נווד, הרפתקן, חי את ההווה. הוא הנשמה החופשית, הילד החריג והמנודה הזה שחבוי בכל אחד מאיתנו ורוצה הכל מהכל, זה שלא לוקח ברצינות את הנורמות המקובלות ואף בז להן. עם זאת הוא גם אדיש לסכנה, פועל בקלות דעת וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו. האבסורד הוא שלמרות שהשוטה נמצא בתנועה תמידית, הוא לא מגיע לשום מקום כי אין לו את המוטיבציה להשתקע ולהשקיע בדבר מסוים לאורך זמן – חוסר המחויבות שלו מונע ממנו לתחזק ולהגשים את כל התוכניות שהוא רוצה לממש.

השוטה הוא גם קלף השיגעון, ולא בכדי. אם בשיעור סמנטיקה נצטרך להגדיר את הקונוטציה המילה "חופש" מקבלת, כנראה שעל פי רוב היא תקבל משמעות חיובית, כי חופש הוא שחרור, הוא זכות להיות, לבחור ולעשות. הוא עילה (מוצדקת) למלחמה. אבל בטארוט, החופש הינו בעוכריו של השוטה, כי חוסר המסגרת שלו חושף אותו לאיומים ולסכנות כאשר אין לו שום רשת ביטחון ליפול לתוכה במקרה הצורך. מבחינתו הוא מלך העולם, כל יכול – עד כדי כך החופש מעוור אותו והוא מאבד בוחן מציאות ולא שם לב שהסביבה שלו לא מתייחסת לשום דבר שהוא אומר, שהרי אף אחד לא לוקח ברצינות את ליצן החצר. השיגעון של השוטה הוא תודעה מפוזרת שמונעת הגשמה עצמית, וכל הקלפים שמגיעים אחריו מתווים את הדרך לתיקון שלו.

וזה למה אני קצת מחבבת את זמן הקורונה הזה. אנחנו רגילים לאפשרויות בלתי נגמרות, לספונטניות, אוהבים להיות אדונים לשגרה שלנו ולנהל את עצמנו כפי שאנחנו חושבים שמתאים לנו. קלף השוטה הוא קלף השכמה, שקורא לנו להתחיל להשתמש בחופש שלנו בתבונה, גם במחיר של לעצור לרגע את המשחק ולהסתכל על המגרש מהצד, לפתח מודעות מיוחדת לכל מה שהתרגלנו לעשות על אוטומט. עלינו להפסיק כל עשייה כדי שנצליח לחשוב, להתמקד, לבנות אסטרטגיה ולהתחזק לקראת המלחמה על מה שחשוב לנו באמת. לתת את הדעת על מה שקורה מסביב, להתעמת עם איומים ומכשולים ולהפסיק להסתמך על המזל שיציל אותנו בשעת מצוקה. החופש אינו מובן מאליו, ובהיעדרו כנראה באמת נשתגע, אבל השחרור הוא גם תעייה ואובדן דרך, בסיס לא יציב להתהלך עליו. זו תקופה מצוינת למצוא איזון בריא, ללמוד ולהעריך את החופש מחדש.

חג חירות שמח,

מלו

בידוטריפ

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ אֶת הָאֱמֶת? בּוֹא נִשְׁמַע פְרַנְק אוֹשֵׁן,
נְשָׁמָה שְׁחֹרָה מְטַיֶּלֶת בְּתוֹכֵנוּ כְּשֶׁאֲנִי מַבְעִירָה קְטֹרֶת
וַאֲנַחְנוּ מִתְעַצְּבִים
בּוֹכִים אֶת הַזֶּרֶם הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל הָאִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם
שׂוֹחִים אֶל הַשִּׁגָּעוֹן, מִסְתַּכְּלִים
אֵיךְ כֻּלָּם חוֹתְרִים מִתַּחַת לְעוֹרָם, רוֹצִים לִלְחֹץ אֶת יָדוֹ
נוֹשְׁקִים לָהּ כִּמְחַזְּרֵי-שֶׁקֶר, מְרַיְּרִים לְתוֹךְ אֲחִיזָתָהּ, מְאוֹנְנִים אִתָּהּ,
חֲזִירִים. נֶצַח אֲנִי אֵשֵׁב אִתְּךָ כָּכָה
עִם הַטְּרִיפּ הַזֶּה מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן
וְהַדְּמָמָה שֶׁל כָּל הַשָּׁעוֹת הָאֵלּוּ שֶׁסֵּרַבְנוּ לִישֹׁן וְהָאִין
טִימִיּוּת בִּשְׁמֵי הַזְּמַן הָאָהוּב עָלַי בַּשָּׁנָה, כְּשֶׁרוּחַ עֶרֶב שׁוֹרֵק רְמִיזַת קַיִץ חֲרִישִׁית
שֶׁרַק יוֹדְעֵי דָּבָר כָּמוֹנוּ נְזַהֶה, וְנֵדַע שֶׁתֵּכֶף יִהְיֶה חַם מְאוֹד
וַאֲנָשִׁים יְאַבְּדוּ אֶת זֶה
יַהַפְכוּ לֶאֱלֹהִים בְּעֵינַי עַצְמָם, יִטַּמְטְמוּ מִן הַשַּׁמָּשׁ, יֵשְׁבוּ לְבַדָּם בְּבָתֵּי קָפֶה יוֹתֵר מִדַּי שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
עַל אׇיִס אַמְּרִיקֶנוּ אֶחָד, יְחַכּוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִשְׁקַע בְּתוֹכָם וִיכַבֶּה אֶת הָאוֹר, בֵינְתַיִם
הַזְּכוּכִית תִּטֹּף זֵעָה וְהַחֹם יְחַמְצֵן אֶת הַשֶּׁתֶן שֶׁל כָּל הַחֲזִירִים הָאֵלֶּה
וַאֲנִי לֹא צְרִיכָה לְסַפֵּר לְךָ עַל הַסֵּרָחוֹן הַזֶּה שֶׁמִּסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת
לֹא סְתָם יֵשׁ לָהֶם שֵׁמוֹת שֶׁל מְשׁוֹרְרִים אוֹ פּוֹלִיטִיקָאִים
הָעִירוֹנְיָה עוֹמֶדֶת מְשֻׁחֶדֶת בְּכָל הַצְּמָתִים וְעוֹבֶדֶת
שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת. נִדְמֶה שֶׁקְּצָת סָטִיתִי מֵהָעִנְיָן
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ, אֲבָל יֵשׁ לִי זְמַן
וְנֶצַח אֲנִי אֵשֵׁב אִתּוֹ כָּכָה
לָנֶצַח אֲנִי אִתּוֹ
עִם פְרַנְק

חימום

מַשֶּׁהוּ אָמַר לִי לָסֶגֶת, לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט,
לְהַקְפִּיא אֶת הָרוּחַ שֶׁבִּפְנִים. לֹא לָתֵת
לָגַעַת. לֹא לָתֵת אֶת הַדַּעַת.

זֶה נֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַטֶּבַע, אָמַרְתָּ,
כְּשֶׁסִּמַּמְתִּי אֶת הַזְּמַן עִם קֵיי
שֶׁלֹּא יִתְנַגֵּד לִי, שֶׁלֹּא יִקַּח דָּבָר,

שֶׁיִּשָּׁאֵר קַר. הֵזַזְתִּי אוֹתוֹ קָדִימָה וַאֲחוֹרָה,
חִלַּלְתִּי, בִּזִּיתִי אֶת כְּבוֹדוֹ, כָּרַתִּי אֶת רֹאשׁוֹ
וְהִנַּחְתִּי בַּמַּקְפִּיא. בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְעוֹרֵר בִּי

הַחֵשֶׁק, אֲנִי מְלַגְלֶגֶת אוֹתוֹ עַל לְשׁוֹנִי,
לֹא בּוֹלַעַת – יוֹרֶקֶת. אָמַרְתָּ
שֶׁכָּל הַתִּעוּב הַזֶּה הוּא עוֹד סַם פָּתֵטִי

וְשֶׁלֹּא אַצְלִיחַ לְהִגָּמֵל. עָנִיתִי
אוֹ שֶׁאֶשְׁתַּעְבֵּד אוֹ שֶׁאֲשַׁעְבֵּד אוֹ שֶׁאֲשַׁפֵּד.
וּלְבֵינְתַיִם אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט

לוֹעֶסֶת אֶת הַזְּמַן לְאַט. לֹא בּוֹלַעַת.
שׁוֹתֶקֶת.

צרות עולם ראשון

היום בבוקר קיבלתי מייל ממערכת עיתון 77, בו התבשרתי כי שני שירים שלי הולכים להתפרסם בגיליון הקרוב. זה היה קצת מצחיק, כי את השירים הללו שלחתי לפני יותר משנה לדעתי, והקריאה בהם ממרחק הזמן הותירה אותי לגמרי אמביוולנטית. מצד אחד – אני זונת תשומי ואיזה כיף. מצד שני – מה חשבתי לעצמי ששלחתי את השירים האלה.

כשאני מסיימת לכתוב שיר, קורה אחד משני מצבים: או שהוא נגנז אל תיקייה אפלה במחשב, או שאני עפה עליו, מנקדת, מפרסמת אותו בבלוג ושולחת אותו לכל העולם ואחותו – כלומר, לעיתונים ולכתבי עת. הגניזה קורית לעתים קרובות, כי לא תמיד אני מוצאת את המילים, את ההרכב הנכון שלהן, ושום שיר לא נוצר (או לפחות לא כזה שמספק אותי). העניין הוא, שלפעמים שיר כן קורה, ומשום שהשיר כל כך מדייק את האני של אותו זמן, הקירבה הרגשית אליו גדולה יותר, מה שגורם לי לטעות לחשוב שהבאתי פה חתיכת יצירת מופת, כשבפועל זה כנראה עוד שיר בינוני – רק שאין לי את העין האובייקטיבית שתכיר בכך. אבל זה לא ממש העניין. כתבתי הרבה שירים בינוניים שאני אוהבת מאוד כי הם קרובים לליבי וממש לא אכפת לי שהם בינוניים. מה שמפריע לי, הוא הריחוק הרגשי. אני חושבת שהשירים שעתידים להתפרסם דווקא לא רעים, אבל אני לא מרגישה עוד שהם רלוונטיים אלי, בכלל, או מייצגים אותי, את הכתיבה העכשווית שלי. איך אפשר לשלוח יצירה לעשות את דרכה בעולם כשלא אוהבים אותה יותר? איך אני אמורה לאשר פרסום של שירים שלי, שכבר לא מעוררים בי דבר, אחרי שאני בעצמי שלחתי אותם למטרת פרסום?

אתן דוגמה. באחד השירים יש טעות ניקוד מכוונת שמעניקה למילה כפל משמעות. העורך שאל אם לתקן את הניקוד או להשאיר כך. חשבתי על זה כל היום ולבסוף, הגעתי למסקנה שלא כל כך אכפת לי. אני בטוחה שאם הוא שואל את זה לפני שנה, כששלחתי את השירים, הייתי כותבת לו "ברור שלהשאיר!!! DUDE, זו הגאונות של השיר". אבל פתאום זו נראתה לי התחכמות מיותרת שמאפיינת את הסגנון הישן שלי והיא לא מוסיפה הרבה. כתבתי לו שאני משאירה את זה לשיקול דעתו המקצועי. אני מאמינה גדולה בעריכה של צד חיצוני.

אז כן, הם באמת שירים חמודים. אולי "חמודים" זו לא המילה הכי מתאימה, כי הם מורבידיים למדי אבל בהחלט מתאימים לתקופה השחורה הזאת. הלוואי שלא היה לי מוזר לי לקרוא אותם שוב אחרי כל כך הרבה זמן ולהרגיש שהם כמעט לא שלי. זו הזדמנות להגיד שאני מאוד אוהבת את עיתון 77, וחושבת שמכל כתבי העת הספרותיים הם הכי הוגנים: גם משיבים על מיילים וגם מעדכנים כשיצירות מתפרסמות, משתפים בתהליך העריכה (אם נדרשת עריכה) ושולחים גיליון הביתה. זו התנהלות מקסימה וראויה להערכה, כי אני לא מכירה שום כתב עת או מערכת עיתון שפועלים בצורה דומה.

מלו

אהבה בימי קורונה

הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשפוך חצי בקבוק אקונומיקה על הארבעים ומשהו מטר דירה שלי. לא תכננתי להקדיש את היום לניקיונות, אלא שקמתי מהמיטה והרגשתי שהבלגן כבר חונק עלי. אחרי מי-יודע-כמה שבועות של הזנחה, נכנסתי לאמוק ניקיון וסדר שמאוד לא אופייני לי. אף פעם לא הייתי מסודרת במיוחד, ומאז שיצאתי מבית ההורים אני כן מנסה ומצליחה לשמור על סדר וניקיון לפחות ברמה סבירה, אבל אני מודה שבשבועות האחרונים זרקתי אלף קילו זין, גם בגלל המבחנים אבל בעיקר בגלל אי אלו טלטלות רגשיות שלא עשו עמי חסד. אמרתי לעצמי שאני רק ארים את הבגדים מהריצפה, אבל אז גם קיפלתי אותם והחזרתי לארון, החלפתי מצעים, סידרתי את המטבח, את המדפים, ניקיתי את המקרר, קרצפתי את השיש ואת הגז, את הכיורים, את האסלה, העברתי מגב שלוש פעמים על כל הדירה. אפילו טרחתי לשים על עצמי משהו ולהוריד את הזבל.

במעלית פגשתי את השכן שלי, עם הפינצ'ר הצווחני שלו שקצת מזכיר לי את מיקה שלי שנפטרה לפני שנה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהדירה הנקייה והריחנית שלי, שכל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה עד לחריצות הנדירה שלי – אז הזמנתי אותו לקפה. מיד חשבתי שזה היה קצת אאוט אוף דה בלו, ולפי המבט שהוא נתן בי הרגשתי שגם אותו זה תפס לא מוכן, כי אף פעם לא החלפנו יותר מעשר מילים בכל מפגש אקראי בחדר המדרגות או במעלית, אבל להפתעתי הגמורה הוא נענה בחיוב. יש לציין שבשלב זה עוד לא ידעתי אפילו את השם שלו, אם כי אני די בטוחה שהוא סיפר לי מתישהו ושכחתי, כי הוא מכיר אותי בשמי. הוא שם את הפינצ'ר הצווחני בדירה שלו ונכנסנו אליי. הוא מיד שאל אם ניקיתי, כי באמת היה ריח מאוד חזק של ניקיון, ועניתי ש"כן, בקטנה". הוא לא צריך לדעת שלפני כמה שעות המקום הזה נראה כמו עזה אחרי מבצע של צה"ל והריח בטח גרוע יותר.

הכנתי תה קר. מאז שאני גם בריסטה יוצא שאני שותה המון קפה במהלך העבודה, וקצת נמאס לי, אז בבית אני בעיקר שותה שוקו או תה. זה גם התאים, כי הסלון היה שטוף שמש מבחוץ והאוויר היה חמים, כמעט קיצי. השכן ישב בסלון ושאל אם מותר לעשן, עניתי שכן. עישנו סיגריה והוא התרשם מאוד מהעיצוב המינימליסטי של הדירה, ועם זאת ציין שיש בה הרבה אופי, הרבה ממני. כמו כולם, גם הוא לא הבין את הקטע של המכשפות. יש לי אוסף מכשפות וכמה מהן תלויות בכל מיני מקומות ברחבי הבית. אנשים טוענים שהן מפחידות, אני חושבת שהן דווקא ממש מתוקות. אני בעיקר אוהבת לאסוף אותן כי כיף להשיג אותן; זה תמיד באקראי, מוצאת אותן ליד פחים ברחוב או בדוכנים של היפים בקצה השני של העולם או בחנויות יד-שניה מוזרות.

דיברנו קצת על השכונה, על העיר, על פוליטיקה ועל, איך לא, הקורונה. הוא בן 31, חי כל חייו בבאר שבע ועובד כטבח באחת המסעדות בעיר. זה מסביר את המפגשים האקראיים שלנו בשעות-לא שעות בלובי של הבניין, כשאני מסיימת משמרת בבר הוא מסיים את העבודה במסעדה ושנינו חוזרים הביתה בערך באותו הזמן. חיכיתי שהוא יספר על הבלונדינית שחוזרת איתו לפעמים, כי הרגשתי שלא מתאים לשאול, אבל הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. כשרק עברתי הנה חשבתי שהוא נראה די טוב, אבל עם כל מפגש קצרצר שלנו הבנתי שהוא לא ממש לטעמי, אומנם יש לו צ'ארם שאי אפשר לפספס ודיבור החלטי, ישיר, שאני מאוד אוהבת. לצערי זה לא דיגדג לי, אבל אני חושבת שהוא איש מאוד נחמד ולא יזיק לי איזה חבר בבניין המנוכר הזה. אני אוהבת לפגוש אנשים בעיר שהם לא סטודנטים, זה מרענן ומאפשר אופק שיחה אחר. החלפנו מספרים ונפרדנו כידידים.

התיישבתי על הספה ושמחתי על הסלון המצוחצח שלי ועל הידיד החדש. בתקופה האחרונה הייתי במעין בידוד מטעם עצמי, פשוט כי לא היה לי כוח לאנשים, ושכחתי שאני יודעת גם ליהנות מחֶבְרָה ושזה לא תמיד עול שצריך לתחזק כדי שאנשים ימשיכו לאהוב אותך.

מלו

כמעט אפילוג

אש ומים. נהר הפסולת של חיינו זורם באין מפריע ואנחנו שולחים בו ידיים צמאות. אין גבול לחזירות. זו הייתה הכתף המוצקה שלך נגד שלי, סוג מגע המאפשר לי להבין שהיגיון ומשמעת עצמית צריכים היו להתמזג עם קצת מזל, אבל היקום לא הסתדר לטובתי הפעם. אני חושבת שאני אוהבת את המסכה הכמעט נורמטיבית שלך, אבל הלוואי שלא היית מנופף בדיכאון שלך כמו חרב. אולי זה טוב שלא הספקת לראות ששלי גדולה יותר.

בלילה האחרון שלנו ביחד רציתי לומר לך לא ללכת.

היין גרם לך למעוד אז הנחתי יד מטפורית כדי לייצב אותך. לרוב זה מצליח. אני מזמן כבר לא נוגעת באיברים שלא רוצים בי. כשצריך, אני נושכת את היד במקום, מרגישה כדורי אש מתפוצצים לי בתוך הגוף. קוראים לזה געגוע, אבל זו מילה שמכערת לי את השירים. אמא שלי תמיד אמרה לי לבטוח ביכולת שלי לחשיבה שכלתנית. רוב הזמן דעתי משתוקקת לניקוטין או לאלכוהול ובמקום אני מוצאת את עצמי מלטפת את עורם של חוזים עתידיים שאין איש חתום עליהם. אני מהדקת שפתיים בסיגריה ומחממת את ידי בלהבה. אין גבול לחזירות. בסופו של יום אני זוכרת שתמיד עדיף להידפק לבד, במיוחד אם את בתולה קדושה שנגועה בחלומות על אהבה. בתוך בדידות אין מול מי לחוש כזו בושה, וזוהי נחמתי היחידה.

מלו

*אֵיטִיב עִם עַצְמִי

חוטיי העשן של הקטורת רוקדים את המוזיקה כאילו אין צרות בעולם. מסתלסלים אל תוך עצמם בהרמוניה מושלמת עם הקצב. אם אני מתבוננת בהם יותר מדי זמן, הם מתחילים להיראות לי כמו בני אדם. הבלונדיני היה אומר שאלו הזיות של חוסר שינה, ויש סיכוי סביר שזה נכון.

לפני כמה לילות חיפשתי משהו ומצאתי בתיק ישן גלויה עם תמונה של ג'ורג' אליוט, שנתנה לי אמבר ליום הולדתי האחרון. מאחוריה ברכה ארוכה, כתובה באותיות קטנטנות וצפופות אך קריאות; "…ואני גאה לצפות בך מיילדת מעצמך את הזיקוק ההגרי שלך לכדי אומנות מפעימה". המשפט הזה עורר בי חתיכת מבוכה פתאום, ובד בבד הציף אותי געגוע אדיר.

אני מתגעגעת – אליה, אל הבלונדיני, וגם קצת לכפר סבא. לערבים השבורים של 'הבאביטי' ולרחוב ויצמן בימי שישי בצהריים. לאקלרים של הקפה בסוקולוב ולישיבות חסרות פואנטה אחרי משמרת על המדשאה במדרחוב. למסעות מזדמנים בתל אביב שהסתיימו בקו האחרון של 149, לנסיעות הקצרות לים בכל פעם שרצינו להרגיש פואטיים. אבל בעיקר לאמבר. הבלונדיני ואני רגילים למרחק, אבל אני ואמבר היינו אינטנסיביות, נפגשנו על בסיס יומי למשך שנתיים וחצי והיא לחלוטין חלק מהוויה שלי כיום.

אמבר לימדה אותי שזה בסדר שהרגשות שלי יהיו בשקיפות מלאה. לא לפחד להיות ישירה, לדבר פתוח ולהגיד בדיוק מה חושבת ומה אני מרגישה, ומה מפריע לי ומה נעים לי. אני מיישמת זאת יום אחר יום אחר יום, והשיטה הזו היא הסנן האולטימטיבי לאנשים שראויים או לא ראויים להוות חלק מחיי. ואני מוציאה. אני לא אגיד שזה לא כואב, כי זה כן, אבל עדיף לכאוב ולשחרר מלכאוב ולהיתקע. אמבר לימדה אותי להיות טובה אל עצמי. מאז שעברתי לדרום, אני מבינה את החשיבות של להיות נאמן לעצמך פי שלושה מבעבר.

ביום ראשון המבחן האחרון שלי, ולאחריו החלטתי שאני חוזרת לכפר סבא. אני צריכה לאתחל בתוכי משהו, וזה בדיוק הזמן.

מלו

*מתוך שיר של אווה קילפי:

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אֵיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.

עדיף כך

מִיתַת הַמִּיתוֹלוֹגְיָה נִטְרֶפֶת וַאֲנִי מִינֵרְוָה
מִין רְעֵבָה מִין רְווּיַת כְּשָׁפִים שְׂבֵעַת־שָׁנִים
נֶאֱכֶלֶת מִבִּפְנִים
נִים אַחַר נִים
תָּא אַחַר תָּא
מָה חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה

חֹד הַמַּאֲכֶלֶת נִטְרָף בִּי כְּחִידַת שְׁתִיקָתְךָ
(יֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּי מִלִּים שֶׁאֵינִי מְבִינָה)
וְתִקְרַת הֲוָיָתִי מִתְמוֹטֶטֶת לְמוּל מִין רָעָב
רָווּי רְשָׁפִים שְׂבַע־נָשִׁים

חֹרֵךְ לִי אֶת כָּל הַשִּׁירִים
מָה חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה
מָה כָּאַבְתָּ שֶׁאַתָּה

אֵין פֹּה אֶתִיקָה
וְקֵבַת הַמִּיתוֹלוֹגְיָה רֵיקָה מִכָּל תֹּכֶן
אוּלַי עָדִיף כָּךְ.