עונש ושכר

פַּעַם בְּיוֹם אֲנִי רוֹאָה אֶת אֱלֹהִים
מִסְתּוֹבֵב בְּתַחְתִּית כּוֹס־הַתֵּה
בְּעוֹדְךָ בּוֹחֵשׁ בָּהּ סֻכָּר.
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר: אֵין טַעַם,
אֵין טַעַם לְדָבָר. אֱלֹהִים מִתְאַלֵּם מִכָּל מָה שֶׁמֻּכָּר.

אֱלֹהִים מִתְאַקְלֵם בְּסֻכַּת לִבִּי הֶעָקָר,
דָּן אוֹתִי אֶל גֹּב־הָעֲרָיוֹת, מוֹרֵט מִכְּנָפַי אֶת כָּל הַנּוֹצוֹת,
דּוֹחֵק בְּכֹבֶד גּוּפִי לְהַרְקִיב וְחוֹשֵׂף כִּי
שְׁנוֹתַי נוֹדְדוֹת, מַזְמִינוֹת
אֶת כָּל תַּלְיָנֵי־הָעִיר לִשְׁכַּב אִתִּי בְּתוֹרוֹת

וַאֲנִי מְזַיֶּפֶת וּמְזַיֶּפֶת
אֶת טֹהַר הַמִּדּוֹת
בְּקוֹל דַּק וְגָבוֹהַּ מְבַקֶּשֶׁת תּוֹסֶפֶת,
בִּגְלַל וְלֹא לַמְרוֹת
שֶׁשָּׁאַלְתָּ מַדּוּעַ אִשָּׁה אַתְּ מִצְטַנֶּפֶת,
קְדֵשָׁה לִי אַתְּ, אִשָּׁה – – – מִי אָתְּ?
וּמַדּוּעַ מִהַרְתְּ לָלֶכֶת

אִם הֲרֵי שָׁמַרְתִּי אוֹתָךְ לְעוֹלְמֵי־עַד בְּכַסֶּפֶת,
אִם הִינֵךְ יָפָה אֲהוּבָתִי וּמִסְתַּעֶפֶת
בְּעַלְוַת־הַטִּנֹּפֶת
וְנוֹשֶׁרֶת אַט־אַט אֶל הָאָתְּ, אֶל הַכִּמְעַט,
אֶל הָאֱלֹהִים הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתְּ,

שֶׁל לְבִיאַת
חֲבַלֵי־הַמְּצוּקָה, שֶׁל שִׂמְלַת־קְדֻשָּׁה מוּצָקָה
רְקוּעָת חֲטָאִים לְמַעַן יִרְאוּ כֻּלָּם וְאַתְּ
יָרֵאת מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא מִמֶּנּוּ. מֵי־אַגָּנֵךְ
יְחַמְּמוּ בּוֹ אֶת סַף הַבֶּכִי,
יְמוֹסְסוּ אֶת הַסֻּכָּר.

מִתַּחְתִּית הַכּוֹס יָצוּף הַשָּׂכָר.

מלכת הגביעים – א'

אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת
לָגַעַת
בַּגֹּעַל שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
לְחַפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּיוֹת בְּמֻגְלָה הַמַּפְרִישָׁה פֶּצַע,
לְהַצְנִיעַ אֶת כְּאֵב הַהִתְאַפְּקוּת, לִשְׁרֹק בִּתְמִימוּת
כְּשֶׁבּוֹרֵחַ קְצָת הַחוּצָה. לְהַקְצִיף רַעַל מִבֵּין הַשְּׂפָתַיִם,
לְקַרְצֵף אֶת גּוּפוֹ הַחַם בַּיָּדַיִם, לִבְלֹעַ אֶת אֶרֶס הַחֹמֶר
מִבְּלִי לָמוּת, מִבְּלִי לְהִתְעַבֵּר, רַק לִצְפּוֹת בּוֹ גּוֹמֵר
וְרֶגַע אַחֲרֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ אוֹמֵר
שֶׁאִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר
נִגְמַר

(אֲבָל מֵאָז, אַתְּ יוֹדַעַת,
בְּכָל מִקְלַחַת הוּא נִזְכָּר)

חלום ושברו

החודש האחרון היה לבן כולו. המציאות עומדת במקומה, זקופה והזויה כהרגלה, כל המתחדש תחתיה כבר צפוי מראש. עוד חוזר אליי המפגש המאוד רנדומלי עם מיר בצוהריי יום חם בתל אביב לפני חודשים אחדים, כשהסתובבתי אל הכביש כדי לתפוס מונית לדרום העיר ומצאתי אותו עומד מאחוריי, עם כובע מצחייה ושיער ארוך והחיוך האווילי הזה שלו. שברון הלב הראשון שידעתי. נתפסתי לא מוכנה, לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אראה אותו שוב. החיבוק שהוא נתן לי היה סוריאליסטי עד כאב ואני הסנפתי את סיביי החולצה המיוזעת שלו כאילו חיי תלויים בפרומונים ארורים. התפישות הרומנטיות שלי תמיד נשענות על כוכבים, על הקוסמיות הנשגבת של היקום. טעה אלכסנדר פן, אין פגישה מקרית. צדק בפריחת התכלת. זה היה אופורי כמו חלום טוב. כשישבנו לקפה מאוחר יותר, הבנתי שהבחור שאני מתגעגעת אליו לא קיים עוד. באחת הבנתי כמה מיר השתנה, וכמה הגר התבגרה. מאז אותו יום לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. לראשונה, ראיתי את עצמי בטוב.

זו הייתה סגירת מעגל אידיאלית שפוגשת אותי מאז בכל סיטואציה אחרת. לא באמת התבגרתי, אחרת איך קורה שאני עדיין מתכחשת לדינמיות של העולם. אני מסרבת לקבל את שנגזר עליי, משוכנעת בממשיותו של העולם הפנימי שלי, שאינו מתכתב עם המציאות בלפחות תשעים אחוז מהזמן. זה שורש החולי. הבטן כאובה, המתחים סוחטים לי את המעיים, אין נכנס ואין יוצא. ככה זה כשנשענים על הדברים המוכרים. השירים של אלג'יר, כתבי אפלטון, הרטט של הסיליקון, הפרעות האכילה. כפי שחיי נתקעו על הרעיון שייצג עבורי מיר בזמנו, כך אני הולכת פעם אחר פעם באותן דרכים חסומות, נתלית על חסדם של אחרים, מרכיבה מחדש חלומות שנשברים, מנוהלת על ידי אידיאות שאינן אפשריות אלא בראשי. זוהי דרך מעוותת להתמודד עם שינויי מציאות ואני יודעת בדיוק לאן היא תוביל. הנוחות שלה היא אשליה שאני בולעת ברצון, וזה מה שנורא בעצם.

מלו

*

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַבְרִיא אֶת הַסֶּדֶק שֶׁבְּעֵינֶיךָ הַחוֹלוֹת.
יֵשׁ דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים מִקּוֹנְוֶנְצִיָּה. זָרִים לְהִגָּיוֹן.
יֵשׁ חַיִּים רְווּיִים צִמָּאוֹן. עִוָּרוֹן מַתְּנָתוֹ
לְשַׁלְהֵב אֶת הַדִּמְיוֹן. שֵׁנָה
לֹא מְרַפֵּאת עֲיֵפוּת. מַחְשָׁבָה
לֹא מַזְקִיפָה אֶת הַדַּעַת.
אֲנִי יוֹדַעַת
כִּי בְּצַלְמוֹ נִבְרֵאתִי וּבִשְׁבִילִי הָעוֹלָם.
סִמְּנוּ סְבִיבִי טֵרִיטוֹרְיָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ. חוּט
קוֹשֵׁר בֵּינִי לְבֵין הִיפֶּרְיוֹן. רָצִיתִי
לָלֶדֶת לְךָ אוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ,
וְכוֹחִי עָקָר.

דצמבר

יְרֵכַיִם כְּחֻלּוֹת נָשְׂאוּ אוֹתְךָ אֵלַי בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים.
קִפַּלְתִּי אֶת הָרֶגַע הַהוּא כְּדַף סוֹדִי בַּהִיסְטוֹרְיָה. הָיָה לְךָ גּוּף מָהוּהַּ
שֶׁבִּקֵּשׁ לְצַיֵּר אֶת בְּעֵרַת הָאֵשׁ. לָעַסְתִּי תַּפּוּזִים וְעוֹרִי הִתְרַכֵּךְ
עָלַי כְּדוֹנַג, הִגִּיר אוֹתִי אֶל הַחוּץ. זֶה הָיָה הַחֹרֶף הַגָּרוּעַ בְּחַיַּי.

הִבְהַבְתָּ נֶחָמָה כְּמוֹ אוֹר הַמַּצְהִיב מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת.
תִּעְתַּעְתָּ אַהֲבָה. מֶתֶק נָדִיר עָגַן בִּשְׁתִיקָתְךָ
כְּשֶׁפּוֹרַרְתָּ לִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְתוֹךְ צַלַּחַת, וְלֹא הֵבַנְתִּי אָז
אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁגֶּבֶר הוּא זֶה הַמַּחֲזִיר אוֹתָךְ אֶל רֶחֶם.

הֶחֱשִׁיךְ מְאֹד וְאִפַרְתָּ חֲטָאִים עַל הָרִצְפָּה. אֲנִי חִפַּשְׂתִּי
תְּשׁוּבוֹת בִּסְפָרִים כְּשֶׁהַלַּיְלָה צִנֵּן בְּךָ רַעְיוֹנוֹת רוּחַ
וְהָזִיתָ אֶת אִמְּךָ נוֹשֶׁרֶת מִן הַשָּׁמַיִם. הִתְחַנַּנְתִּי לָדַעַת
כֵּיצַד לְכַוֵּן אֶת מְחוֹגָיו שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַפְּנִימִי לִפְנֵי

שֶׁיָּמוּת בְּתוֹכִי מַשֶּׁהוּ בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד.
אַף כְּשֶׁנּוֹתַרְתִּי לְבַד, שַׂמְתִּי לִבִּי אַל יְרֵכֶיךָ הַמַּכְחִילוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה,
כְּמוֹ לֹא לָמְדוּ דָּבָר. מִדֵּי פַּעַם אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּכָל מָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי לוֹמַר,
רוֹחֶצֶת אוֹתְךָ בְּדִמְיוֹנִי. הַחֹרֶף הַהוּא לֹא הוֹתִיר אוֹתְךָ נָקִי.

קתרזיס

מִשְׁקָעִים. חַיִּים מִתְחַדְּשִׁים
בְּבִעוּתֵי לַיְלָה. חָלַמְתִּי עַל שְׂפָתוֹן בְּטַעַם וְרַדְרַד
וְעַל חֲצָאִית מִסְתּוֹבֶבֶת. נֻשַּׁקְתִּי מֵהַצַּד
וְנִשְׂרַפְתִּי בְּקֹר שַׁלְהֶבֶת. רָצַחְתִּי אֶת הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת
וְגוּפִי נֶעֱקָד. צָרַחְתִּי מִכָּל צַעַר וְקוֹלִי הֻשְׁמַד.
עָמַדְתִּי מוּל כָּל הַכִּתָּה בְּתַחְתּוֹנִים. כָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁפֻּרְסַם
בְּכָל הָעִתּוֹנִים. הַבִּקּוֹרוֹת הָיוּ טוֹבוֹת,
בָּרְחוֹב יָרְקוּ לִי בַּפָּנִים. נָגְעוּ בִּי בִּדְרָכִים מְשֻׁנּוֹת
וְנָשַׁכְתִּי שְׂפָתַיִם. כֶּתֶם הַמַּחְזוֹר הִתְנוֹסֵס עַל הַמִּכְנָסַיִם.
רָקַדְתִּי עַל חֶבֶל מָתוּחַ עַל מַיִם. אָחַזְתִּי
אֶת זַכְרוּתְךָ בַּשִּׁנַּיִם. הָיִיתִי כַּלְבָּה
בֵּין חֲתוּלוֹת רְחוֹב. לִפְרָקִים
הָיָה לִי טוֹב. לִפְעָמִים
בֵּרַכְתִּי עַל הַסּוֹף. אוֹר רִאשׁוֹן הוּא הֲזָיָה מְשַׁתֶּקֶת.
לִפְעָמִים גְּאֻלָּה.

הטיפש

קלף השוטה (the fool) הוא הג'וקר של הטארוט. הוא פותח את הארקנה הגדולה, עשרים ושניים הקלפים המייצגים את עולם הרוח ואת המסע הרוחני של האדם. הוא מייצג את הראשית, את התום, את הקארמה. השוטה עדיין לא החל את התהליך הרוחני שלו ולכן הוא חסר מספר (או מקבל את הספרה אפס) – הוא יכול להיות בכל מקום, שהרי השוטה הוא נווד, הרפתקן, חי את ההווה. הוא הנשמה החופשית, הילד החריג והמנודה הזה שחבוי בכל אחד מאיתנו ורוצה הכל מהכל, זה שלא לוקח ברצינות את הנורמות המקובלות ואף בז להן. עם זאת הוא גם אדיש לסכנה, פועל בקלות דעת וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו. האבסורד הוא שלמרות שהשוטה נמצא בתנועה תמידית, הוא לא מגיע לשום מקום כי אין לו את המוטיבציה להשתקע ולהשקיע בדבר מסוים לאורך זמן – חוסר המחויבות שלו מונע ממנו לתחזק ולהגשים את כל התוכניות שהוא רוצה לממש.

השוטה הוא גם קלף השיגעון, ולא בכדי. אם בשיעור סמנטיקה נצטרך להגדיר את הקונוטציה המילה "חופש" מקבלת, כנראה שעל פי רוב היא תקבל משמעות חיובית, כי חופש הוא שחרור, הוא זכות להיות, לבחור ולעשות. הוא עילה (מוצדקת) למלחמה. אבל בטארוט, החופש הינו בעוכריו של השוטה, כי חוסר המסגרת שלו חושף אותו לאיומים ולסכנות כאשר אין לו שום רשת ביטחון ליפול לתוכה במקרה הצורך. מבחינתו הוא מלך העולם, כל יכול – עד כדי כך החופש מעוור אותו והוא מאבד בוחן מציאות ולא שם לב שהסביבה שלו לא מתייחסת לשום דבר שהוא אומר, שהרי אף אחד לא לוקח ברצינות את ליצן החצר. השיגעון של השוטה הוא תודעה מפוזרת שמונעת הגשמה עצמית, וכל הקלפים שמגיעים אחריו מתווים את הדרך לתיקון שלו.

וזה למה אני קצת מחבבת את זמן הקורונה הזה. אנחנו רגילים לאפשרויות בלתי נגמרות, לספונטניות, אוהבים להיות אדונים לשגרה שלנו ולנהל את עצמנו כפי שאנחנו חושבים שמתאים לנו. קלף השוטה הוא קלף השכמה, שקורא לנו להתחיל להשתמש בחופש שלנו בתבונה, גם במחיר של לעצור לרגע את המשחק ולהסתכל על המגרש מהצד, לפתח מודעות מיוחדת לכל מה שהתרגלנו לעשות על אוטומט. עלינו להפסיק כל עשייה כדי שנצליח לחשוב, להתמקד, לבנות אסטרטגיה ולהתחזק לקראת המלחמה על מה שחשוב לנו באמת. לתת את הדעת על מה שקורה מסביב, להתעמת עם איומים ומכשולים ולהפסיק להסתמך על המזל שיציל אותנו בשעת מצוקה. החופש אינו מובן מאליו, ובהיעדרו כנראה באמת נשתגע, אבל השחרור הוא גם תעייה ואובדן דרך, בסיס לא יציב להתהלך עליו. זו תקופה מצוינת למצוא איזון בריא, ללמוד ולהעריך את החופש מחדש.

חג חירות שמח,

מלו

בידוטריפ

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ אֶת הָאֱמֶת? בּוֹא נִשְׁמַע פְרַנְק אוֹשֵׁן,
נְשָׁמָה שְׁחֹרָה מְטַיֶּלֶת בְּתוֹכֵנוּ כְּשֶׁאֲנִי מַבְעִירָה קְטֹרֶת
וַאֲנַחְנוּ מִתְעַצְּבִים
בּוֹכִים אֶת הַזֶּרֶם הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל הָאִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם
שׂוֹחִים אֶל הַשִּׁגָּעוֹן, מִסְתַּכְּלִים
אֵיךְ כֻּלָּם חוֹתְרִים מִתַּחַת לְעוֹרָם, רוֹצִים לִלְחֹץ אֶת יָדוֹ
נוֹשְׁקִים לָהּ כִּמְחַזְּרֵי-שֶׁקֶר, מְרַיְּרִים לְתוֹךְ אֲחִיזָתָהּ, מְאוֹנְנִים אִתָּהּ,
חֲזִירִים. נֶצַח אֲנִי אֵשֵׁב אִתְּךָ כָּכָה
עִם הַטְּרִיפּ הַזֶּה מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן
וְהַדְּמָמָה שֶׁל כָּל הַשָּׁעוֹת הָאֵלּוּ שֶׁסֵּרַבְנוּ לִישֹׁן וְהָאִין
טִימִיּוּת בִּשְׁמֵי הַזְּמַן הָאָהוּב עָלַי בַּשָּׁנָה, כְּשֶׁרוּחַ עֶרֶב שׁוֹרֵק רְמִיזַת קַיִץ חֲרִישִׁית
שֶׁרַק יוֹדְעֵי דָּבָר כָּמוֹנוּ נְזַהֶה, וְנֵדַע שֶׁתֵּכֶף יִהְיֶה חַם מְאוֹד
וַאֲנָשִׁים יְאַבְּדוּ אֶת זֶה
יַהַפְכוּ לֶאֱלֹהִים בְּעֵינַי עַצְמָם, יִטַּמְטְמוּ מִן הַשַּׁמָּשׁ, יֵשְׁבוּ לְבַדָּם בְּבָתֵּי קָפֶה יוֹתֵר מִדַּי שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
עַל אׇיִס אַמְּרִיקֶנוּ אֶחָד, יְחַכּוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִשְׁקַע בְּתוֹכָם וִיכַבֶּה אֶת הָאוֹר, בֵינְתַיִם
הַזְּכוּכִית תִּטֹּף זֵעָה וְהַחֹם יְחַמְצֵן אֶת הַשֶּׁתֶן שֶׁל כָּל הַחֲזִירִים הָאֵלֶּה
וַאֲנִי לֹא צְרִיכָה לְסַפֵּר לְךָ עַל הַסֵּרָחוֹן הַזֶּה שֶׁמִּסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת
לֹא סְתָם יֵשׁ לָהֶם שֵׁמוֹת שֶׁל מְשׁוֹרְרִים אוֹ פּוֹלִיטִיקָאִים
הָעִירוֹנְיָה עוֹמֶדֶת מְשֻׁחֶדֶת בְּכָל הַצְּמָתִים וְעוֹבֶדֶת
שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת. נִדְמֶה שֶׁקְּצָת סָטִיתִי מֵהָעִנְיָן
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ, אֲבָל יֵשׁ לִי זְמַן
וְנֶצַח אֲנִי אֵשֵׁב אִתּוֹ כָּכָה
לָנֶצַח אֲנִי אִתּוֹ
עִם פְרַנְק

חימום

מַשֶּׁהוּ אָמַר לִי לָסֶגֶת, לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט,
לְהַקְפִּיא אֶת הָרוּחַ שֶׁבִּפְנִים. לֹא לָתֵת
לָגַעַת. לֹא לָתֵת אֶת הַדַּעַת.

זֶה נֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַטֶּבַע, אָמַרְתָּ,
כְּשֶׁסִּמַּמְתִּי אֶת הַזְּמַן עִם קֵיי
שֶׁלֹּא יִתְנַגֵּד לִי, שֶׁלֹּא יִקַּח דָּבָר,

שֶׁיִּשָּׁאֵר קַר. הֵזַזְתִּי אוֹתוֹ קָדִימָה וַאֲחוֹרָה,
חִלַּלְתִּי, בִּזִּיתִי אֶת כְּבוֹדוֹ, כָּרַתִּי אֶת רֹאשׁוֹ
וְהִנַּחְתִּי בַּמַּקְפִּיא. בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְעוֹרֵר בִּי

הַחֵשֶׁק, אֲנִי מְלַגְלֶגֶת אוֹתוֹ עַל לְשׁוֹנִי,
לֹא בּוֹלַעַת – יוֹרֶקֶת. אָמַרְתָּ
שֶׁכָּל הַתִּעוּב הַזֶּה הוּא עוֹד סַם פָּתֵטִי

וְשֶׁלֹּא אַצְלִיחַ לְהִגָּמֵל. עָנִיתִי
אוֹ שֶׁאֶשְׁתַּעְבֵּד אוֹ שֶׁאֲשַׁעְבֵּד אוֹ שֶׁאֲשַׁפֵּד.
וּלְבֵינְתַיִם אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט

לוֹעֶסֶת אֶת הַזְּמַן לְאַט. לֹא בּוֹלַעַת.
שׁוֹתֶקֶת.

צרות עולם ראשון

היום בבוקר קיבלתי מייל ממערכת עיתון 77, בו התבשרתי כי שני שירים שלי הולכים להתפרסם בגיליון הקרוב. זה היה קצת מצחיק, כי את השירים הללו שלחתי לפני יותר משנה לדעתי, והקריאה בהם ממרחק הזמן הותירה אותי לגמרי אמביוולנטית. מצד אחד – אני זונת תשומי ואיזה כיף. מצד שני – מה חשבתי לעצמי ששלחתי את השירים האלה.

כשאני מסיימת לכתוב שיר, קורה אחד משני מצבים: או שהוא נגנז אל תיקייה אפלה במחשב, או שאני עפה עליו, מנקדת, מפרסמת אותו בבלוג ושולחת אותו לכל העולם ואחותו – כלומר, לעיתונים ולכתבי עת. הגניזה קורית לעתים קרובות, כי לא תמיד אני מוצאת את המילים, את ההרכב הנכון שלהן, ושום שיר לא נוצר (או לפחות לא כזה שמספק אותי). העניין הוא, שלפעמים שיר כן קורה, ומשום שהשיר כל כך מדייק את האני של אותו זמן, הקירבה הרגשית אליו גדולה יותר, מה שגורם לי לטעות לחשוב שהבאתי פה חתיכת יצירת מופת, כשבפועל זה כנראה עוד שיר בינוני – רק שאין לי את העין האובייקטיבית שתכיר בכך. אבל זה לא ממש העניין. כתבתי הרבה שירים בינוניים שאני אוהבת מאוד כי הם קרובים לליבי וממש לא אכפת לי שהם בינוניים. מה שמפריע לי, הוא הריחוק הרגשי. אני חושבת שהשירים שעתידים להתפרסם דווקא לא רעים, אבל אני לא מרגישה עוד שהם רלוונטיים אלי, בכלל, או מייצגים אותי, את הכתיבה העכשווית שלי. איך אפשר לשלוח יצירה לעשות את דרכה בעולם כשלא אוהבים אותה יותר? איך אני אמורה לאשר פרסום של שירים שלי, שכבר לא מעוררים בי דבר, אחרי שאני בעצמי שלחתי אותם למטרת פרסום?

אתן דוגמה. באחד השירים יש טעות ניקוד מכוונת שמעניקה למילה כפל משמעות. העורך שאל אם לתקן את הניקוד או להשאיר כך. חשבתי על זה כל היום ולבסוף, הגעתי למסקנה שלא כל כך אכפת לי. אני בטוחה שאם הוא שואל את זה לפני שנה, כששלחתי את השירים, הייתי כותבת לו "ברור שלהשאיר!!! DUDE, זו הגאונות של השיר". אבל פתאום זו נראתה לי התחכמות מיותרת שמאפיינת את הסגנון הישן שלי והיא לא מוסיפה הרבה. כתבתי לו שאני משאירה את זה לשיקול דעתו המקצועי. אני מאמינה גדולה בעריכה של צד חיצוני.

אז כן, הם באמת שירים חמודים. אולי "חמודים" זו לא המילה הכי מתאימה, כי הם מורבידיים למדי אבל בהחלט מתאימים לתקופה השחורה הזאת. הלוואי שלא היה לי מוזר לי לקרוא אותם שוב אחרי כל כך הרבה זמן ולהרגיש שהם כמעט לא שלי. זו הזדמנות להגיד שאני מאוד אוהבת את עיתון 77, וחושבת שמכל כתבי העת הספרותיים הם הכי הוגנים: גם משיבים על מיילים וגם מעדכנים כשיצירות מתפרסמות, משתפים בתהליך העריכה (אם נדרשת עריכה) ושולחים גיליון הביתה. זו התנהלות מקסימה וראויה להערכה, כי אני לא מכירה שום כתב עת או מערכת עיתון שפועלים בצורה דומה.

מלו