בעליית־הגג שבראשון לציון

ליואב ג.

רַבִּים הַפַּרְצוּפִים שֶׁהָיוּ לָנוּ,

וַאֲנִי רָאִיתִי רַק אֶחָד. הָיָה לוֹ זָקָן שָׁחֹר

וְשָׂפָה תַּחְתּוֹנָה גַּרְגְּרָנִית שֶׁל זְאֵב צָחוֹר

הַמַּגְמִירָה סִיגַרְיוֹת חֲשִׁישׁ מֵעָלֶיהָ,

בַּעֲלִיַּת הַגַּג הַהִיא שֶׁבְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן,

וְאֵיךְ רָצִיתִי לְרֶגַע לִהְיוֹת אַחַת מֵאוֹתָן מְגֻלְגָּלוֹת

דְּקִיקוֹת שֶׁכָּל כָּךְ אָהַבְתָּ,

כְּשֶׁשִּׂכַּלְנוּ רַגְלַיִם עַל מִזְרָן

שֶׁהִכִּיר אֶת גּוּפְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁאֵי־פַּעַם

אַכִּיר אוֹתְךָ אֲנִי,

וּבְפַרְצוּפְךָ הֶעָנִי שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשֵׁי אֲגוֹרוֹת

בּוֹדְדוֹת שֶׁרָעֲבוּ לִקְצִיפַת שֵׁדִים וְלִמְחֻלּוֹת

מִלִּים הַמְּאַתְגְּרוֹת לִבְלִיעָה,

וּבְכָל פַּעַם שֶׁזָּרַקְתִּי מַטְבֵּעַ,

קְטֹרֶת־הַסַּמִּים הִזִּיעָה סָפֵק בֵּינֵינוּ

שֶׁהִשְׁתַּמֵּעַ לְאֶלֶף פָּנִים,

אֲבָל אֲנִי רָאִיתִי

רַק אֶת הָאֶלֶף וְאֶחָד.

על הפרק האחרון של "המתחזים"

זה כנראה פוסט שאולי הייתי מפרסמת בפייסבוק, אך היות ואין לי אחד כזה, אכתוב אותו כאן (וגם נחמד יהיה לכתוב משהו חוץ מסיכומים של שיעורי זום מוקלטים).
היום אמא שלי התקשרה אלי והפצירה בי לצפות בפרק ששודר השבוע בתוכנית תחקירים כלשהי ששמה "המתחזים". לא יודעת בדיוק למה, בדרך כלל אני חשה אי־נוחות מסוימת בצפייה בתחקירים מהסוג הזה, בהן תופסים אנשים "על חם" בכל מיני מעשים או תגובות סותרות, וכשהסברתי לה את זה, היא ענתה שזו בדיוק הסיבה שבגינה אני מוכרחה לצפות בפרק הזה. צייתנית שכמותי, הערב עשיתי כדבריה.

נכון תוכניות הנטפליקס המטלטלות האלה שמותירות בך תחושת וואט דה פאק? אז ככה. בסוף הייתי צריכה לגרד את הלסת מהריצפה, כי זה נעשה הזוי יותר ויותר עם כל פרט חדש שצץ במהלך הפרק. בגדול, מדובר באישה שלכאורה ניהלה מערכות יחסים וירטואליות עם נשים, כשהיא מתחזה לגבר ומשנה את קולה בטלפון באופן טבעי לחלוטין ומדברת בלשון זכר. נשים רבות נפלו בפח שלה והתאהבו בדמותה המזויפת, לרמה שהרומנים האלה נמשכו שנים (!) מבלי שנרקמה אפילו פגישה אחת ביניהן לבין ה"גבר", שכנראה רק עצם הקשר עימו ענה להן על צורך מסוים. עכשיו, היינו מצפים שהונאה כזו תכלול, אולי, סחיטה של כספים, טובות הנאה או איזה מין רווח אישי כלשהו. אך למעשה, אותו "גבר" העניק להן המון תשומת לב חיובית, קנה להן מתנות, פינק אותן במשלוחים על חשבונו לביתן, דיבר איתן שעות על גבי שעות בטלפון, עזר להן כלכלית באלפי שקלים, וגרם להן להתאהב בו בצורה שניתקה את אותן נשים מסביבתן הקרובה. אז אם הגבר הזה הוא למעשה אישה, נשואה ובעלת משפחה, שעובדת ומגדלת שלושה ילדים, השאלה המתבקשת היא – מה לעזאזל יצא לה מזה?

גלשתי קצת בטוויטר (כן, מחקתי גם את האינסטגרם) כדי לבדוק מה אנשים חשבו על התחקיר, והייתי המומה מכמות הציוצים, הקונספירציות, הדיונים – ואם בטוויטר התחקיר הזה הרעיד לי את הפיד, אני לא רוצה לחשוב מה קורה ברשתות החברתיות הפופולריות יותר.
באופן לא מפתיע, תגובות רבות תקפו דווקא את הקורבנות בפרשה, בתואנה דוחה שהן פתיות וטיפשות, אך לדעתי זה לא יותר מניתוק והכחשה של האפשרות שזה עלול לקרות, לכל אחד – שהרי כולנו חווים זמנים שבהם אנו פגיעים יותר, רגישים יותר, ויש אנשים שבהחלט יודעים לזהות זאת ולנצל את זה. אבל לא האשמת הקורבן עניינה אותי במקרה הזה, אלא התגובות על החשודה המרכזית, גב' לורין מיכאלי.

הרבה קללות נקשרו לשמה בציוצים, איחולים רעים מאוד וקריאות נרגשות למצות עימה את הדין כמה שיותר מהר. אבל מה שמרתק בעיניי, זה שאת רוב הצייצנים הפרק הזה הותיר בתחושה זהה לשלי: בילבול גדול מאוד. האישה – משתפת פעולה, נינוחה. עונה על שאלות בקור רוח. בהתחלה אפילו מסכימה לפוליגרף. למראית עין, שום פרט באורח החיים שלה לא מסתדר עם ההאשמות שמוטחות בפניה, והיא מנמקת את דבריה בצורה בהירה. זה קצת מטריד לומר, שחרף כל הראיות (המשמעותיות מאוד) שקיימות נגדה, קשה מאוד להסתכל עליה, לשמוע אותה מדברת ולא להאמין לה. או שהיא ממש, ממש טובה, או שיש פה משהו מעבר.

תוכניות תחקירים מסוג "המתחזים" לרוב מציגות תמונה מאוד ברורה בסופו של דבר, שכמעט לא מותירות בצופה איזשהו ספק, להוציא מן הכלל חריגים כמו "צל של אמת" שדווקא רכבו על המוניטין הקונספרטיבי של הקייס של תאיר ראדה ז"ל ועשו ממנו מיני סדרת מתח מסתורית ומתוקשרת. ופה – לא שוכנעתי. כלומר, אין לי ספק שאותה לורין מיכאלי לא נקייה לגמרי, אבל כשחיים אתגר התפאר ש"יצאה האמת לאור" שוב פעם הרגשתי את אותה אי־נוחות שהזכרתי לעיל. הסיפור הזה קיצוני בכל קנה מידה ויש בו כל כך הרבה חורים שמבחינתי, רב הנסתר על הגלוי. הולדתי קונספירציות משלי.

אני מודה שטרם השלמתי את הדוקטורט, אבל כחובבת פשע אמיתי אני מודה שלא הצלחתי שלא להרהר במקרה הידוע של בילי מיליגן כשצפיתי בתחקיר. אני בספק אם תחקירניי "המתחזים" העלו את הכיוון או ההשערה המתבקשת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אבל אם זה אכן המקרה, התמונה כולה משתנה, במיוחד כלפי לורין מיכאלי – ואז כל האש שהיא חוטפת כרגע זה חתיכת עוול. מה אם שי בנבנישתי (האיש לו מיכאלי התחזתה לכאורה) באמת קיים וחי בתוכה? התיאוריה הזו אולי לא סותמת את כל החורים (ומי יודע איזה עוד מידע שמור במערכת), אבל עונה על מצגת האמינות של הבחורה הזאת (לפחות מול המצלמה) ומסבירה את המודעות הלא־קוהרנטית שלה כלפי אותו "גבר". טוב, יכול להיות גם שזה עוד אחד מהמקרים האלה שאנשים עושים דברים מטורפים בלי הרבה היגיון מאחוריהם, אבל תודו שזה פחות מעניין. בכל אופן, היות והיא כבר עמוק בתוך החרא, הייתי מייעצת לה לטעון לאי־שפיות וללכת עם זה עד הסוף. אולי איזו אבחנה מבדלת תעשה סדר בכל הסיפור, או לכל הפחות – ניתוח המניע הספציפי שלה, כי שוב, הכל יותר מדי הזוי ומורכב מכדי לקבל הסבר פשטני.

ליבי עם הקורבנות האמיצות שהעיזו להיחשף, ויחד עם זאת חשוב להגיד – הרצון להיות נאהבים עלול להביא אנשים לקצה, ובסוף – האנשים האלה הם העונש של עצמם. זה עונש שלא משתווה לשום גזר דין שהוא.

חומר קלאסי לסדרה בנטפליקס, כבר אמרתי?

מלו

עונש ושכר

פַּעַם בְּיוֹם אֲנִי רוֹאָה אֶת אֱלֹהִים
מִסְתּוֹבֵב בְּתַחְתִּית כּוֹס־הַתֵּה
בְּעוֹדְךָ בּוֹחֵשׁ בָּהּ סֻכָּר.
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר: אֵין טַעַם,
אֵין טַעַם לְדָבָר. אֱלֹהִים מִתְאַלֵּם מִכָּל מָה שֶׁמֻּכָּר.

אֱלֹהִים מִתְאַקְלֵם בְּסֻכַּת לִבִּי הֶעָקָר,
דָּן אוֹתִי אֶל גֹּב־הָעֲרָיוֹת, מוֹרֵט מִכְּנָפַי אֶת כָּל הַנּוֹצוֹת,
דּוֹחֵק בְּכֹבֶד גּוּפִי לְהַרְקִיב וְחוֹשֵׂף כִּי
שְׁנוֹתַי נוֹדְדוֹת, מַזְמִינוֹת
אֶת כָּל תַּלְיָנֵי־הָעִיר לִשְׁכַּב אִתִּי בְּתוֹרוֹת

וַאֲנִי מְזַיֶּפֶת וּמְזַיֶּפֶת
אֶת טֹהַר הַמִּדּוֹת
בְּקוֹל דַּק וְגָבוֹהַּ מְבַקֶּשֶׁת תּוֹסֶפֶת,
בִּגְלַל וְלֹא לַמְרוֹת
שֶׁשָּׁאַלְתָּ מַדּוּעַ אִשָּׁה אַתְּ מִצְטַנֶּפֶת,
קְדֵשָׁה לִי אַתְּ, אִשָּׁה – – – מִי אָתְּ?
וּמַדּוּעַ מִהַרְתְּ לָלֶכֶת

אִם הֲרֵי שָׁמַרְתִּי אוֹתָךְ לְעוֹלְמֵי־עַד בְּכַסֶּפֶת,
אִם הִינֵךְ יָפָה אֲהוּבָתִי וּמִסְתַּעֶפֶת
בְּעַלְוַת־הַטִּנֹּפֶת
וְנוֹשֶׁרֶת אַט־אַט אֶל הָאָתְּ, אֶל הַכִּמְעַט,
אֶל הָאֱלֹהִים הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתְּ,

שֶׁל לְבִיאַת
חֲבַלֵי־הַמְּצוּקָה, שֶׁל שִׂמְלַת־קְדֻשָּׁה מוּצָקָה
רְקוּעָת חֲטָאִים לְמַעַן יִרְאוּ כֻּלָּם וְאַתְּ
יָרֵאת מִכֻּלָּם, אַךְ לֹא מִמֶּנּוּ. מֵי־אַגָּנֵךְ
יְחַמְּמוּ בּוֹ אֶת סַף הַבֶּכִי,
יְמוֹסְסוּ אֶת הַסֻּכָּר.

מִתַּחְתִּית הַכּוֹס יָצוּף הַשָּׂכָר.

מלכת הגביעים – א'

אֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת
לָגַעַת
בַּגֹּעַל שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
לְחַפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּיוֹת בְּמֻגְלָה הַמַּפְרִישָׁה פֶּצַע,
לְהַצְנִיעַ אֶת כְּאֵב הַהִתְאַפְּקוּת, לִשְׁרֹק בִּתְמִימוּת
כְּשֶׁבּוֹרֵחַ קְצָת הַחוּצָה. לְהַקְצִיף רַעַל מִבֵּין הַשְּׂפָתַיִם,
לְקַרְצֵף אֶת גּוּפוֹ הַחַם בַּיָּדַיִם, לִבְלֹעַ אֶת אֶרֶס הַחֹמֶר
מִבְּלִי לָמוּת, מִבְּלִי לְהִתְעַבֵּר, רַק לִצְפּוֹת בּוֹ גּוֹמֵר
וְרֶגַע אַחֲרֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ אוֹמֵר
שֶׁאִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר
אִי אֶפְשָׁר
נִגְמַר

(אֲבָל מֵאָז, אַתְּ יוֹדַעַת,
בְּכָל מִקְלַחַת הוּא נִזְכָּר)

חלום ושברו

החודש האחרון היה לבן כולו. המציאות עומדת במקומה, זקופה והזויה כהרגלה, כל המתחדש תחתיה כבר צפוי מראש. עוד חוזר אליי המפגש המאוד רנדומלי עם מיר בצוהריי יום חם בתל אביב לפני חודשים אחדים, כשהסתובבתי אל הכביש כדי לתפוס מונית לדרום העיר ומצאתי אותו עומד מאחוריי, עם כובע מצחייה ושיער ארוך והחיוך האווילי הזה שלו. שברון הלב הראשון שידעתי. נתפסתי לא מוכנה, לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אראה אותו שוב. החיבוק שהוא נתן לי היה סוריאליסטי עד כאב ואני הסנפתי את סיביי החולצה המיוזעת שלו כאילו חיי תלויים בפרומונים ארורים. התפישות הרומנטיות שלי תמיד נשענות על כוכבים, על הקוסמיות הנשגבת של היקום. טעה אלכסנדר פן, אין פגישה מקרית. צדק בפריחת התכלת. זה היה אופורי כמו חלום טוב. כשישבנו לקפה מאוחר יותר, הבנתי שהבחור שאני מתגעגעת אליו לא קיים עוד. באחת הבנתי כמה מיר השתנה, וכמה הגר התבגרה. מאז אותו יום לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. לראשונה, ראיתי את עצמי בטוב.

זו הייתה סגירת מעגל אידיאלית שפוגשת אותי מאז בכל סיטואציה אחרת. לא באמת התבגרתי, אחרת איך קורה שאני עדיין מתכחשת לדינמיות של העולם. אני מסרבת לקבל את שנגזר עליי, משוכנעת בממשיותו של העולם הפנימי שלי, שאינו מתכתב עם המציאות בלפחות תשעים אחוז מהזמן. זה שורש החולי. הבטן כאובה, המתחים סוחטים לי את המעיים, אין נכנס ואין יוצא. ככה זה כשנשענים על הדברים המוכרים. השירים של אלג'יר, כתבי אפלטון, הרטט של הסיליקון, הפרעות האכילה. כפי שחיי נתקעו על הרעיון שייצג עבורי מיר בזמנו, כך אני הולכת פעם אחר פעם באותן דרכים חסומות, נתלית על חסדם של אחרים, מרכיבה מחדש חלומות שנשברים, מנוהלת על ידי אידיאות שאינן אפשריות אלא בראשי. זוהי דרך מעוותת להתמודד עם שינויי מציאות ואני יודעת בדיוק לאן היא תוביל. הנוחות שלה היא אשליה שאני בולעת ברצון, וזה מה שנורא בעצם.

מלו

*

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַבְרִיא אֶת הַסֶּדֶק שֶׁבְּעֵינֶיךָ הַחוֹלוֹת.
יֵשׁ דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים מִקּוֹנְוֶנְצִיָּה. זָרִים לְהִגָּיוֹן.
יֵשׁ חַיִּים רְווּיִים צִמָּאוֹן. עִוָּרוֹן מַתְּנָתוֹ
לְשַׁלְהֵב אֶת הַדִּמְיוֹן. שֵׁנָה
לֹא מְרַפֵּאת עֲיֵפוּת. מַחְשָׁבָה
לֹא מַזְקִיפָה אֶת הַדַּעַת.
אֲנִי יוֹדַעַת
כִּי בְּצַלְמוֹ נִבְרֵאתִי וּבִשְׁבִילִי הָעוֹלָם.
סִמְּנוּ סְבִיבִי טֵרִיטוֹרְיָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ. חוּט
קוֹשֵׁר בֵּינִי לְבֵין הִיפֶּרְיוֹן. רָצִיתִי
לָלֶדֶת לְךָ אוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ,
וְכוֹחִי עָקָר.

דצמבר

יְרֵכַיִם כְּחֻלּוֹת נָשְׂאוּ אוֹתְךָ אֵלַי בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים.
קִפַּלְתִּי אֶת הָרֶגַע הַהוּא כְּדַף סוֹדִי בַּהִיסְטוֹרְיָה. הָיָה לְךָ גּוּף מָהוּהַּ
שֶׁבִּקֵּשׁ לְצַיֵּר אֶת בְּעֵרַת הָאֵשׁ. לָעַסְתִּי תַּפּוּזִים וְעוֹרִי הִתְרַכֵּךְ
עָלַי כְּדוֹנַג, הִגִּיר אוֹתִי אֶל הַחוּץ. זֶה הָיָה הַחֹרֶף הַגָּרוּעַ בְּחַיַּי.

הִבְהַבְתָּ נֶחָמָה כְּמוֹ אוֹר הַמַּצְהִיב מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת.
תִּעְתַּעְתָּ אַהֲבָה. מֶתֶק נָדִיר עָגַן בִּשְׁתִיקָתְךָ
כְּשֶׁפּוֹרַרְתָּ לִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְתוֹךְ צַלַּחַת, וְלֹא הֵבַנְתִּי אָז
אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁגֶּבֶר הוּא זֶה הַמַּחֲזִיר אוֹתָךְ אֶל רֶחֶם.

הֶחֱשִׁיךְ מְאֹד וְאִפַרְתָּ חֲטָאִים עַל הָרִצְפָּה. אֲנִי חִפַּשְׂתִּי
תְּשׁוּבוֹת בִּסְפָרִים כְּשֶׁהַלַּיְלָה צִנֵּן בְּךָ רַעְיוֹנוֹת רוּחַ
וְהָזִיתָ אֶת אִמְּךָ נוֹשֶׁרֶת מִן הַשָּׁמַיִם. הִתְחַנַּנְתִּי לָדַעַת
כֵּיצַד לְכַוֵּן אֶת מְחוֹגָיו שֶׁל הַשָּׁעוֹן הַפְּנִימִי לִפְנֵי

שֶׁיָּמוּת בְּתוֹכִי מַשֶּׁהוּ בְּדֵצֶמְבֶּר שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד.
אַף כְּשֶׁנּוֹתַרְתִּי לְבַד, שַׂמְתִּי לִבִּי אַל יְרֵכֶיךָ הַמַּכְחִילוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה,
כְּמוֹ לֹא לָמְדוּ דָּבָר. מִדֵּי פַּעַם אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּכָל מָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי לוֹמַר,
רוֹחֶצֶת אוֹתְךָ בְּדִמְיוֹנִי. הַחֹרֶף הַהוּא לֹא הוֹתִיר אוֹתְךָ נָקִי.

קתרזיס

מִשְׁקָעִים. חַיִּים מִתְחַדְּשִׁים
בְּבִעוּתֵי לַיְלָה. חָלַמְתִּי עַל שְׂפָתוֹן בְּטַעַם וְרַדְרַד
וְעַל חֲצָאִית מִסְתּוֹבֶבֶת. נֻשַּׁקְתִּי מֵהַצַּד
וְנִשְׂרַפְתִּי בְּקֹר שַׁלְהֶבֶת. רָצַחְתִּי אֶת הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת
וְגוּפִי נֶעֱקָד. צָרַחְתִּי מִכָּל צַעַר וְקוֹלִי הֻשְׁמַד.
עָמַדְתִּי מוּל כָּל הַכִּתָּה בְּתַחְתּוֹנִים. כָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁפֻּרְסַם
בְּכָל הָעִתּוֹנִים. הַבִּקּוֹרוֹת הָיוּ טוֹבוֹת,
בָּרְחוֹב יָרְקוּ לִי בַּפָּנִים. נָגְעוּ בִּי בִּדְרָכִים מְשֻׁנּוֹת
וְנָשַׁכְתִּי שְׂפָתַיִם. כֶּתֶם הַמַּחְזוֹר הִתְנוֹסֵס עַל הַמִּכְנָסַיִם.
רָקַדְתִּי עַל חֶבֶל מָתוּחַ עַל מַיִם. אָחַזְתִּי
אֶת זַכְרוּתְךָ בַּשִּׁנַּיִם. הָיִיתִי כַּלְבָּה
בֵּין חֲתוּלוֹת רְחוֹב. לִפְרָקִים
הָיָה לִי טוֹב. לִפְעָמִים
בֵּרַכְתִּי עַל הַסּוֹף. אוֹר רִאשׁוֹן הוּא הֲזָיָה מְשַׁתֶּקֶת.
לִפְעָמִים גְּאֻלָּה.

הטיפש

קלף השוטה (the fool) הוא הג'וקר של הטארוט. הוא פותח את הארקנה הגדולה, עשרים ושניים הקלפים המייצגים את עולם הרוח ואת המסע הרוחני של האדם. הוא מייצג את הראשית, את התום, את הקארמה. השוטה עדיין לא החל את התהליך הרוחני שלו ולכן הוא חסר מספר (או מקבל את הספרה אפס) – הוא יכול להיות בכל מקום, שהרי השוטה הוא נווד, הרפתקן, חי את ההווה. הוא הנשמה החופשית, הילד החריג והמנודה הזה שחבוי בכל אחד מאיתנו ורוצה הכל מהכל, זה שלא לוקח ברצינות את הנורמות המקובלות ואף בז להן. עם זאת הוא גם אדיש לסכנה, פועל בקלות דעת וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו. האבסורד הוא שלמרות שהשוטה נמצא בתנועה תמידית, הוא לא מגיע לשום מקום כי אין לו את המוטיבציה להשתקע ולהשקיע בדבר מסוים לאורך זמן – חוסר המחויבות שלו מונע ממנו לתחזק ולהגשים את כל התוכניות שהוא רוצה לממש.

השוטה הוא גם קלף השיגעון, ולא בכדי. אם בשיעור סמנטיקה נצטרך להגדיר את הקונוטציה המילה "חופש" מקבלת, כנראה שעל פי רוב היא תקבל משמעות חיובית, כי חופש הוא שחרור, הוא זכות להיות, לבחור ולעשות. הוא עילה (מוצדקת) למלחמה. אבל בטארוט, החופש הינו בעוכריו של השוטה, כי חוסר המסגרת שלו חושף אותו לאיומים ולסכנות כאשר אין לו שום רשת ביטחון ליפול לתוכה במקרה הצורך. מבחינתו הוא מלך העולם, כל יכול – עד כדי כך החופש מעוור אותו והוא מאבד בוחן מציאות ולא שם לב שהסביבה שלו לא מתייחסת לשום דבר שהוא אומר, שהרי אף אחד לא לוקח ברצינות את ליצן החצר. השיגעון של השוטה הוא תודעה מפוזרת שמונעת הגשמה עצמית, וכל הקלפים שמגיעים אחריו מתווים את הדרך לתיקון שלו.

וזה למה אני קצת מחבבת את זמן הקורונה הזה. אנחנו רגילים לאפשרויות בלתי נגמרות, לספונטניות, אוהבים להיות אדונים לשגרה שלנו ולנהל את עצמנו כפי שאנחנו חושבים שמתאים לנו. קלף השוטה הוא קלף השכמה, שקורא לנו להתחיל להשתמש בחופש שלנו בתבונה, גם במחיר של לעצור לרגע את המשחק ולהסתכל על המגרש מהצד, לפתח מודעות מיוחדת לכל מה שהתרגלנו לעשות על אוטומט. עלינו להפסיק כל עשייה כדי שנצליח לחשוב, להתמקד, לבנות אסטרטגיה ולהתחזק לקראת המלחמה על מה שחשוב לנו באמת. לתת את הדעת על מה שקורה מסביב, להתעמת עם איומים ומכשולים ולהפסיק להסתמך על המזל שיציל אותנו בשעת מצוקה. החופש אינו מובן מאליו, ובהיעדרו כנראה באמת נשתגע, אבל השחרור הוא גם תעייה ואובדן דרך, בסיס לא יציב להתהלך עליו. זו תקופה מצוינת למצוא איזון בריא, ללמוד ולהעריך את החופש מחדש.

• 

חג חירות שמח,

מלו

בידוטריפ

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ אֶת הָאֱמֶת? בּוֹא נִשְׁמַע פְרַנְק אוֹשֵׁן,
נְשָׁמָה שְׁחֹרָה מְטַיֶּלֶת בְּתוֹכֵנוּ כְּשֶׁאֲנִי מַבְעִירָה קְטֹרֶת
וַאֲנַחְנוּ מִתְעַצְּבִים
בּוֹכִים אֶת הַזֶּרֶם הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל הָאִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם
שׂוֹחִים אֶל הַשִּׁגָּעוֹן, מִסְתַּכְּלִים
אֵיךְ כֻּלָּם חוֹתְרִים מִתַּחַת לְעוֹרָם, רוֹצִים לִלְחֹץ אֶת יָדוֹ
נוֹשְׁקִים לָהּ כִּמְחַזְּרֵי-שֶׁקֶר, מְרַיְּרִים לְתוֹךְ אֲחִיזָתָהּ, מְאוֹנְנִים אִתָּהּ,
חֲזִירִים. נֶצַח אֲנִי אֵשֵׁב אִתְּךָ כָּכָה
עִם הַטְּרִיפּ הַזֶּה מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן
וְהַדְּמָמָה שֶׁל כָּל הַשָּׁעוֹת הָאֵלּוּ שֶׁסֵּרַבְנוּ לִישֹׁן וְהָאִין
טִימִיּוּת בִּשְׁמֵי הַזְּמַן הָאָהוּב עָלַי בַּשָּׁנָה, כְּשֶׁרוּחַ עֶרֶב שׁוֹרֵק רְמִיזַת קַיִץ חֲרִישִׁית
שֶׁרַק יוֹדְעֵי דָּבָר כָּמוֹנוּ נְזַהֶה, וְנֵדַע שֶׁתֵּכֶף יִהְיֶה חַם מְאוֹד
וַאֲנָשִׁים יְאַבְּדוּ אֶת זֶה
יַהַפְכוּ לֶאֱלֹהִים בְּעֵינַי עַצְמָם, יִטַּמְטְמוּ מִן הַשַּׁמָּשׁ, יֵשְׁבוּ לְבַדָּם בְּבָתֵּי קָפֶה יוֹתֵר מִדַּי שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
עַל אׇיִס אַמְּרִיקֶנוּ אֶחָד, יְחַכּוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִשְׁקַע בְּתוֹכָם וִיכַבֶּה אֶת הָאוֹר, בֵינְתַיִם
הַזְּכוּכִית תִּטֹּף זֵעָה וְהַחֹם יְחַמְצֵן אֶת הַשֶּׁתֶן שֶׁל כָּל הַחֲזִירִים הָאֵלֶּה
וַאֲנִי לֹא צְרִיכָה לְסַפֵּר לְךָ עַל הַסֵּרָחוֹן הַזֶּה שֶׁמִּסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת
לֹא סְתָם יֵשׁ לָהֶם שֵׁמוֹת שֶׁל מְשׁוֹרְרִים אוֹ פּוֹלִיטִיקָאִים
הָעִירוֹנְיָה עוֹמֶדֶת מְשֻׁחֶדֶת בְּכָל הַצְּמָתִים וְעוֹבֶדֶת
שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת. נִדְמֶה שֶׁקְּצָת סָטִיתִי מֵהָעִנְיָן
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ, אֲבָל יֵשׁ לִי זְמַן
וְנֶצַח אֲנִי אֵשֵׁב אִתּוֹ כָּכָה
לָנֶצַח אֲנִי אִתּוֹ
עִם פְרַנְק