אפשר להבין מהפוסט הקודם (שאני עוד חייבת לו פוסט המשך) שלאחרונה אני מתעסקת הרבה בעבר שלי ובמיוחד באנשים שלקחו חלק בשנות הילדות וההתבגרות שלי. יום הולדתי ה25 יחול בחודש הבא ופתאום אני מרגישה שכל החיים שלי עוברים מהר מדי ואני לא מספיקה כלום. נדמה שכולם מסביבי מאוד מקורקעים, מיושבים ויציבים, רוכשים בתים, מתחתנים, מביאים לעולם ילדים. אחת מבנות כיתתי כבר גרושה עם ילד. אני מעולם לא הייתי בזוגיות רצינית, עדיין נתמכת כלכלית על ידי ההורים שלי וצופה בסדרות שכבר ראיתי כי אני לא רוצה להתחייב לסדרות חדשות. אני מרגישה שכולם מתבגרים ואני מתבגרת איתם, אבל הם הספיקו לטרוף את העולם ואני לא עומדת בקצב.
אולי אני עוד אכתוב על כך בהרחבה בהמשך, כשאני אצליח לעבד את כל הרגשות הללו שמבעיתים אותי. התחלתי להבין שזה קצת קיצוני כשהתחילו לי סיוטים על זיקנה. כלומר, אני חולמת על עצמי זקנה וזה מפחיד אותי. אני מרגישה דיי מטופשת על עצם החרדות האלה, ויש בי גם את קול ההיגיון שמצליח לאזן ולהרגיע אותי. ברור שאני צעירה ויפה ושהתקיעוּת שאני מרגישה היא זמנית והיא מכורח נסיבות מסוימות, אבל רוב הזמן אני מרגישה שעברתי את השיא שלי.
בכל מקרה, קצת סטיתי מהנושא שלשמו טרחתי להיכנס למסמך העריכה הזה. כשהייתי ביסודי, בימים הרבה יותר צעירים שלי, לא הייתי ילדה מקובלת בכלל. היה לי מאוד קשה להשתלב מבחינה חברתית – קושי שמלווה אותי עד היום, אבל למדתי how to fake it (הפתרון, למתעניינים: לחרבן על כולם. במובן של להתנהג כאילו לא אכפת לך מה חושבים עליך. אנשים מתים על זה). בכיתה שלנו היו שתי חבורות של בנות: החבורה של המקובלות והחבורה של הלא־מקובלות. אני לא התקבלתי לאף אחת מהן באופן רשמי מעולם, אבל במקרה הצורך ובסיטואציות מסוימות, החבורה של הלא־מקובלות נהגו "לאמץ" אותי באופן זמני כדי שלא אהיה לבד, במיוחד בטיולים שנתיים ובשיעורי ספורט. עם הזמן, התחלתי להתחבר עם ילדה אחת מהחבורה, שהיא אומנם התקבלה לחבורת הלא־מקובלות אבל הייתה הכי אאוטסיידרית בתוך החבורה עצמה.
במבט לאחור אני יודעת להגיד שפשוט הייתה לה דיסלקציה ודיסגרפיה קשה, אבל בזמנו כולם החשיבו אותה למטומטמת כי היא לא הצליחה לקרוא ולכתוב. אני זיהיתי בה נפש עדינה ומעניינת ומאוד רציתי בחברתה, ולשמחתי מצאנו שפה משותפת. במיוחד אהבתי ללכת אליה הביתה, כי היא גרה בוילה גדולה עם חצר והייתה לה כלבת גולדן רטריבר ענקית ויפיפייה ואיזה שלושים חתולים שפיצו לי על חסך עמוק וכואב (ההורים שלי לא הסכימו להכניס הביתה בעל חיים). היה לה בית מעניין ומבולגן שתמיד מצאנו מה לעשות בו, ומאוד אהבתי את אמא שלה שנראתה קצת כמו ילדה בעצמה. הפכנו לחברות דיי טובות, עד כמה שחברות יכולה להיות עמוקה בגילים כאלה.
עם סיום כיתה וי"ו התפצלנו לחטיבות ומאז לא שמעתי ממנה יותר. התברר לי אחר כך שההורים שלה התגרשו והיא עברה לתל אביב. המשכתי בחיי, ולפני כמה שנים קיבלתי הודעה מחברה אחרת באינסטגרם: "שמעת שXXX התחתנה???" (זה היה עוד בגיל כזה שהיה מוזר להתחתן). אני מודה שעד אותו רגע שכחתי ממנה לגמרי וכל הקיום שלה הכה בי שוב בבת אחת. אז נכנסתי אליה לפייסבוק ובמשך שעה גללתי את הפרופיל שלה המון זמן אחורה. מאז ועד היום, אחת לזמן מה אני חוזרת על הפעולה הזאת, ונצבטת כל פעם מחדש על שלא שמרתי איתה על קשר. עוד כילדה היה בה משהו ששבה אותי וריתק אותי אליה ולכל מה שקשור בה, ועוד יותר עכשיו, כשאני רואה איזו אישה היא הפכה להיות. אני אהיה זהירה ולא אכתוב יותר מדי על פועלה אבל היא אחת האומניות הגדולות שיש היום בארץ לדעתי. היא עצמאית, מתנדבת במלא עמותות, נראית מצוין וממש עכשיו ראיתי שהיא הפכה לאימא.
בהמשך ישיר למשבר שאני חווה בימים אלה, אני חשה חרטה רבה על דברים שלא עשיתי ועל דברים שבדיעבד אולי הייתי צריכה לעשות אחרת. חלק ניכר מכל זה הוא אשמה וחרטה על שלא שמרתי על קשרים עם כל מיני אנשים. אני רוצה לנסות חדש איתה קשר, אבל תוהה עד כמה מוזר זה יהיה. אנחנו כבר לא ילדות בנות 8-11 וכפי שאני השתניתי, גם היא וודאי השתנתה. אני מכירה תקופת חיים מאוד מסוימת שלה, והיא, מי יודע מה היא זוכרת ממני בכלל. אני גם מהרהרת ביני לבין עצמי האם הרצון הזה באמת טהור או שמא נובע מהסקרנות להבין את כל חתיכות הפאזל של החיים שלה, שהם כלל וכלל לא ענייני וגובלים ברכילות נחותה. אבל כמו שהיא עשויה לדחות אותי, קיימת האופציה שארוויח חברה בחזרה.
עשיתי לה פולו באינסטגרם. נמאס לי לחכות לרגע שאתקל בה ברחוב, זה הרי לא סביר כשאנחנו לא גרות באותה עיר.
"X מתחתן" שלח לי לפני שעה קלה הבלונדיני. פתחתי את ההודעה במהירות בזק ובהיתי על הצג. מה? כמה רגעים אחר כך הוא צירף קישור לסרטון הצעת הנישואין שעלה בפייסבוק של X, שלצורך הפוסט אכנה אותו אלכס. למה אלכס? כי מאז שאני מכירה אותו קיים קונצנזוס לגבי הדמיון הכמעט מפחיד בינו לבין אלכס מסרט הקאלט המעולה והחד־פעמי, 'אלכס חולה אהבה'.
(איתן אנשל בתפקיד אלכס. הוא גם התבגר יפה)
אין לי באמת יותר מדי לספר על אלכס. אני גם לא בטוחה מאיזה גיל אני מכירה אותו, זה קצת נדמה שאני מכירה אותו כל החיים. אולי כי גדלנו באותה שכונה, ותמיד הוא היה ברקע, אבל המעגלים החברתיים היו שונים (לא שהיו לי מי יודע מה מעגלים חברתיים…) ולמדנו בבתי ספר נפרדים. אבל אז הגיע היום הראשון של כיתה יו"ד, תיכון חדש, אני והבלונדיני עושים עיניים אחד לשנייה, הוא עודנו גיי בהכחשה ואני ילדת ישראבלוג פריקית שבזה לכל העולם. כל השבוע הראשון ללימודים – וגם בשלוש השנים שאחר כך – מה שעשינו היה ללכת רכיל בשכבתנו, ולא פסחנו או ריחמנו על אף אחד. תוך יומיים שלושה הבלונדיני העביר לי בריף מפורט על תלמידי הכיתה שלנו, מי יתום ומי ספורטאי ומי עבריין ומי דוש ומי חרשנית ומי שומע מוזיקה טובה ומי לסבית ומי רקדנית ומי למד איפה וממי כדאי להעתיק במבחנים. לא ידעתי כלום על כמעט על אף אחד, אבל ידעתי מי זה אלכס, והוא ואני שובצנו באותה כיתה.
(אני והבלונדיני בתיכון, אילוסטרציה)
אני זוכרת איך בשלב מאוד מוקדם התחיל עליו דיבור בקרב הבנות בכיתה. כשהבלונדיני לא היה בסביבה, הייתי מסתודדת עם הבנות ובעיקר מקשיבה לשיחות שלהן בלי להשמיע את עצמי יותר מדי. הן כולן הסכימו שאלכס חתיך, חמוד, מנומס, כובש ומקסים וגם חכם. הוא באמת גילה עניין וידע רב בשיעורי היסטוריה ואזרחות, ואפילו המורים העריכו אותו. הוא אף זכה למידת מה של חיבה מצדו של הבלונדיני, והבלונדיני הוא מיזנתרופ אמיתי. מבחינתי הוא היה עדיין הילד המגושם הזה בגן שתמיד יש לו חיוך שוקולד על הפרצוף, אבל גם אני ראיתי בו אחד מהטובים, אם כי לא הצטרפתי לעדר המריירות אחריו.
קצת פאסט פורוורד, לקראת אמצע השנה התחלתי להתנדב במד"א. בניגוד לשאר התיכונים בעיר, אצלנו בתיכון דווקא לא הכריחו לקחת חלק בתכנית מחויבות אישית כתנאי לקבלת תעודת בגרות, אבל כצופה אדוקה בזמנו של סדרות רפואה חלמתי להיות לכל הפחות ד"ר האוס, אז נרשמתי לקורס מגישי עזרה ראשונה של הארגון. היום הראשון של הקורס היה אחה"צ גשום ורטוב, וכשהגעתי למקום היו שם בעיקר סרוגים מהיישובים הסמוכים, תלמידות אולפנה וחנונים כמוני שמחפשים ריגושים חוקיים בחיים. ובין כל אלה היה אלכס. הנוכחות שלו שם הפתיעה אותי מאוד וגם הצחיקה אותי – הוא היה נראה כל כך תלוש ולא קשור לסיטואציה בשום צורה. זה אולי הזמן לציין שאלכס, נוכח הופעתו החיצונית המרשימה, היה מהמאגניבים. אבל לא מהמאגניבים הרגילים, מהמקובלים פלוס פלוס פלוס. כל הבנים העריצו אותו וכל הבנות רצו שהוא יהיה חבר שלהן (והוא היה אדיש לזה לחלוטין, לדעתי מתוך חוסר מודעות, מה שעוד יותר גרם לאנשים לרצות בחברתו ובאהדתו). לכן זה לגמרי בלבל אותי ברגע ההוא, לראות אותו שם, הוא כאילו אמור להיות שייך לחוגים אחרים. לא לזה.
אבל – וזו הנקודה שאני חושבת שהתחלתי לחבב אותו בעצמי – הוא סחף שם את כולם. השתלב בצורה כל כך אותנטית בתוך כל קבוצת האנשים הזו שרחוקה כל כך מהעולמות שלו. תמיד ידעתי שהוא מנומס ומכבד ונטול אגו, אבל ההתעניינות הכנה שלו באחרים והכריזמה הפסיכית שנטפה ממנו באותו יום שבתה את ליבי. לי ולאלכס מעולם לא הייתה יותר מדי אינטרקציה פרט ל"היי" מחויך בהיתקלות בשכונה, וכמעט אף פעם לא דיברנו בביה"ס. אבל הוא קלט אותי וניגש ואמר לי שלום, ואני לא זוכרת על מה דיברנו אבל זו הייתה השיחה הכי ארוכה שלנו עד לאותה נקודה. למוחרת הוא גם אמר לי שלום בביה"ס, ואף הגדיל לשאול לשלומי. זה עוד קרה בנוכחות הבלונדיני שכמעט פלט את הכריך שכרסם באותו רגע.
ערב אחד, הלימודים של הקורס נגמרו קצת מאוחר מהרגיל והבנתי שאין לי אוטובוס בחצי השעה הקרובה ואני צריכה ללכת ברגל כשאני גרה בקצה השני של העיר. שתי דקות אחרי שהתחלתי ללכת אני שומעת פעמון של אופניים, מסתובבת ורואה את אלכס נעצר לידי. "רוצה ליווי?" הוא שאל. עניתי שמה פתאום, ושאני לא רוצה לעכב אותו, אבל הוא התעקש. האמת, יותר משלא היה לי נעים שהוא יתעכב בגללי, לא רציתי ללכת איתו כי ידעתי שאין לנו באמת על מה לדבר ויהיה מביך. וכשאני יודעת אני יודעת. היה מביך ברמות (הייתי גוש מהלך של חוסר בטחון. היום אני בטוחה שזה היה נראה אחרת). בהתחלה דיברנו קצת על הקורס ואז קצת על בית הספר, וזהו. הלכנו על רחוב ראשי, ועל כל חנות שעברנו על ידה בשתיקה הרגשתי עוד נים דם מתרחב לי על הפנים. הוא דווקא היה בנונשלנט. לא היה נראה שזה מפריע לו לשתוק ככה. הוא פשוט גרר את האופניים שלו והביט קדימה, עם הזיק השובבי הזה בעיניים, לא מנסה כמוני לשבור את השתיקות בכוח. בסוף הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ועצרתי ליד תחנת אוטובוס ואמרתי לו שאני כבר אעלה על אוטובוס הביתה משם. שאל אם אני בטוחה, אמרתי כן.
ואז הוא נישק אותי על הלחי ונסע משם.
אני לא יודעת באילו מילים להסביר עד כמה הנשיקת-לחי הזאת הייתה אירוע מכונן ומשמעותי בגיל העשרה ההורמונלי, המביך והמכוער שלי. עד לאותה נקודה, הייתי בתולת נשיקות-לחי. מה זה בתולה, אף בן מעולם לא נגע בי, ואם בן נגע בי זה היה מהסיבות הפחות טובות. כששיחקנו נשיקה סטירה, אני תמיד חטפתי את הסטירה. ובחטיבה היה איזה מין קטע כזה שכל בוקר הבנים והבנות מתנשקים על הלחי, ואני גם תמיד רציתי נשיקה ואפילו לא היה אכפת לי מאיזה בן, העיקר שיהיה בן. והינה באיחור אופנתי, פתאום קיבלתי, ועוד מחתיכת בן.
יש את הציטוט המפורסם ההוא של סבתי הרוחנית סימון דה בובאר – "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה". אני נעשיתי אישה ברגע ההוא של מנח השפתיים העדין של אלכס על הלחי הימנית שלי. בבת אחת הרגשתי אישה. אקט קל של ספק חיזור מהוסס ספק נימוס גרם לי להרגיש, לראשונה, הכי נשית שאפשר. סכר נפרץ והתודעה שלי שינתה צורה. התחלתי להזדהות, בצורה העמוקה ביותר, עם הזהות שלי כאישה, להתחבר לצד הנשי שלי על כל המשתמע מכך. זה התבטא במידת מה במודעות לחיצוניות שלי – התחלתי לחשוב מה יפה בי, מה מושך בי, ולנסות להקצין את זה. אבל העיקר היה פנימי, והפנים הקרין אל החוץ. הרגשתי חכמה יותר, כמו התבגרתי בכמה שנים טובות, וההסתכלות שלי על בנים הפכה להסתכלות על גברים. אלכס לא היה עוד ילד עם שוקולד חיוך שוקולד ונזלת, הוא היה הגבר הכי מושך שראיתי בחיי. חשקתי בו, רציתי ממנו עוד. הוא נתן לי בקושי אצבע, ואחר כך אני רציתי את כל האצבעות, משתי הידיים, עליי ובתוכי.
לונג סטורי שורט, לא קרה בינינו כלום. הוא גם פרש ממד"א זמן לא ארוך מאותו ערב, והתקשורת בינינו המשיכה להיות ממלכתית, מרוחקת ונדירה. בכל זאת, יש לי עוד מה לספר עליו, סיפורים שאולי ישפכו אור על האישיות הבאמת מיוחדת שלו, לפחות מהמעט שיצא לי להכיר ולחוות ממנו, אבל זו לא הפואנטה של הפוסט. לא הייתי מאוהבת בו, הוא לא היה חבר קרוב שלי או דמות דומיננטית או משמעותית בחיי. הוא היה פנטזיה. זה לא שלא היו לי פנטזיות מיניות על אנשים עד אותה נשיקת לחי, אלא שהוא היה הפנטזיה הראשונה שהייתה לה אחיזה אמיתית במציאות. במידה מסוימת, ואפילו במידה רבה, הוא הפגיש אותי עם עולם הבינו לבינה. הוא העניק לי את הטעימה הראשונה, שהייתה עוצמתית עבורי גם אם הכוונות שלו היו תמימות לחלוטין, וסביר להניח שכך היה.
בכל מקרה, בתחילת י"א הוא התחיל לצאת עם שישיסטית, אותה אחת שקיבלה ממנו היום טבעת קבל עם ומשפחה במקום מפונפן עם נוף ירושלמי כשברקע שיר שנדבק בו ניחוח גלגל"צ. סחי פיצוצים, אני יודעת. אבל צפיתי בסרטון הזה, שלאחרונה אני רואה לפחות שניים כאלה בשבוע ומגלגלת עיניים, והוא נגע בי. אולי אפילו, ואני כותבת בזהירות, הייתה שם צביטה קטנה. אומנם לא חשבתי עליו בכלל בשנים האחרונות, ודאי שלא ראיתי אותו או דיברתי איתו ואלוהים יודע מה הולך איתו והאמת, אני לא בטוחה שמעניין אותי. אבל לקבל את פיסת המידע הזו עליו עכשיו, במרחק של עשור, כאילו גמר סופית על הפנטזיה ההיא. אבל היה שם יותר מזה – ההבנה שהם חיים את הפנטזיה, כי אצלם היא החיים עצמם. גם אם לא הייתי מאוהבת באלכס, התאהבתי בתדמית שהוא ייצג. החכם, המקסים, יפה הבלורית והתואר, כל הקלישאות של מלח הארץ. בסופו של יום אני עדיין רוצה את מלך הכיתה. אני רואה את זה בבחירות שלי בגברים, המשיכה התמידים לבלתי מושגים, לבלתי אפשריים – כל אחד מסיבותיו. אלו בטח תחושות שמלוות כל רווקה בת 25 שמתקשה להיכנס למערכת זוגית ארוכה ואני סתם מכבסת תירוצים, משליכה את השריטות האלה על בחור נהדר שבסך הכול חי את חייו. אולי זו פשוט קנאה טהורה שמטרתה לתזכר אותי שאני לא חיה בסרט נעורים והגיע הזמן להתעורר על החיים שלי.
כל הפוסט הזה הוא מעין הקדמה מאוד לא הכרחית לפוסט אחר שאני מאוד רוצה וצריכה לכתוב כבר, אבל הוא יחכה לעוד כמה ימים. אחתום בשיר של לאה גולדברג, שסיימתי לכתוב עליה עבודה היום ובכך גמרתי עם שנה ב'. מסקנותיי על גולדברג, בתמצות: היא הייתה אישה מתישה ומוכשרת מאוד.
סבא חיים, או חיימון, כבר כמעט בן 90, ומגיע מדי בוקר לבית הקפה בשכונה. למרחקים אפשר להריח את האפטר שייב החריף שלו, וכשאני מזהה אותו מתקרב בהליכתו השפופה על מקל המתכת, אני רצה להחליף את הפלייליסט הקבוע בפרנק סינטרה. במבטא צרפוקאי כבד הוא מברך אותי שהשם ישמור עלי, ושואל בן כמה הוא נראה, ואני עונה "28-29 ככה" והוא צוחק ואני צוחקת איתו. בחורף אני מכינה לו קפה הפוך גדול ובקיץ – שייק פירות יער. ליד השתייה הוא מעשן סיגריית פרלמנט והטיפים שלו תמיד באים בשטרות.
סבא חיים בא לבד, אבל סוחף את כולם אליו. כל העובדים כבר מכירים אותו, אוהבים אותו, יושבים לדבר איתו. לפעמים גם לקוחות אחרים מצטרפים אליו לשולחן, מקשיבים לסיפוריו על האצ"ל ועל העלייה ועל תל אביב של שנות ה50, אבל הכי הוא אוהב להתרברב בנכד הצעיר שבחיל הים. יש לו שמחת חיים כנה, ותשוקה אמיתית לחיים, לאנשים ולמוזיקה שהוא אוהב. הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה, והוא כבר הצמיד לכולנו כינויים מדויקים, שאיכשהו אין בהם שמץ של עוקצנות או לגלוג, רק אהבה.
סבא חיים הוא איש של כבוד. גר בבלוק של אחד הרחובות המוזנחים בבאר שבע, אבל לוקח את כולנו בסטייל של כמו מתוך ז'ורנל. הוא אומר שהבגד הוא כבודו של האדם, וכולם צריכים להתלבש כפי שהם מעריכים את עצמם. אם תשאלו אותו, גם את השקל האחרון בכיס עדיף להוציא על בגד טוב, כי אוכל יש היום יותר מזבל ואנשים מסתכלים על איך שאתה נראה ולא על מה שיש לך במקרר. אבל שמץ של גאווה או יוהרה אין בו. הוא תמיד ידבר עם אנשים בגובה העיניים, ויהיה ישיר בדעותיו אבל גם רגיש ורך וקשוב.
לסבא חיים יש לב צעיר שגם מלאך המוות לא יצליח לעצור. הוא עלה לבד מקזבלנקה כשהיה נער והשתתף בכל המלחמות. הוא טייל בכל העולם, ואומר שיש לנו את הארץ הכי יפה, אבל גם יותר מדי אנשים מלוכלכים וצרי עין שמטנפים אותה. לכן הבן שלו, כך סיפר לי היום, לקח עצמו יום אחד ועזב. הקים אימפריה במנהטן, אחרי שפה כולם הסתכלו עליו עקום. "ואוו, זה מדהים," אמרתי וחיים החליף הבעה והחוויר באחת. "35 שנה לא ראיתי אותו", אמר בקול רועד והוסיף "סלחי לי". הוא סובב אלי את גבו ויצא מבית הקפה במהירות. אני הלכתי לבכות בשירותים. לאחר מכן קרא לי אליו והביט בי לתוך הנשמה ושוב ביקש סליחה ושתקתי כי לא היה לי מה להגיד. גם עכשיו אין לי.
יובל אומר שהוא מקנא ביכולת שלי להתרגש מאומנות, ובליבי אני עונה לו, ואולי גם קצת בקול, שכרגע אני בעיקר מתרגשת ממנו, מרוחב כתפיו שכמעט וקורע את הסוודר מבפנים ומעיניו שמשחירות בחוריהן כמו הלילה של באר שבע. מה זו, אם לא יצירת אומנות. היוונים אולי יעיזו להתווכח, אבל הם לא רלוונטיים, כפי שלא רלוונטיות כל הנשים החגות סביבו עכשיו, בערב המחתרתי שהרמנו כאן, קוטעות את רצף השיח בינינו ומושכות אותו לחיבוק כל אחת בתורה, בדרך לשירותים ובחזרה. הרבה נוזלים נשפכים כאן, גם ממני, אבל המגע שלי קנאי, שמור לקירות סגורים מעיניים. אני מתעלמת מהפזילות שלו לכיווני, מערבבת לי ג'ין עם חמוציות וספרייט ויוצאת לעשן בידיעה גמורה שיבוא אחריי, תוך דקה או עשר, תלוי כמה ידיים ידרשו אותו בדרך, ובין דקה לשתיים זה אכן קורה, יצאתי בזול הפעם. אנחנו מעשנים לאט, ממשיכים לדבר על רגשות ובעיקר על היעדרם, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שלא בכה מאז שהיה ילד, ומבינה שהוא בדיוק כמו אבא שלי, מחפה על משקעים מודחקים בסרקזם ונהנתנות, אלא שלעומתו, אולי יובל הוא בר תיקון, כי אני גם מאמינה לו כשהוא מצהיר על רצון להשתנות. לי אין את היומרה לנסות לשנות או להציל אותו מעצמו, אם כי אני נהנית לחשוב על עצמי כבעלת השפעה, אבל מכל היפהפיות שדרשו את תשומת ליבו הערב זו אני שיושבת איתו כאן, ואולי זה לא סתם. אני מזכירה לו שרגשות זה לא רק בכי, אלא גם צחוק ואכזבה ופחד ואהבה, ואולי בכי זה למתקדמים אבל אהבה היא לכולם.
למוחרת אני חוזרת לכפר סבא, ובדרך הרדיו מבשר על מותו של נתן זך. אחרי שחניתי נשארתי קצת באוטו, מעכלת לרגע את הבשורה, נתן זך איננו. צחוק אחיינים מרחוק מחזיר אותי למציאות ולפני שירדתי מהאוטו שלחתי ליובל את נתן זך מקריא את "כמוסכם". אחרי חצי שעה הוא מתקשר: "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו". אני משיבה: "לא עשיתי שום דבר. זה הכול אתה."
זה כנראה פוסט שאולי הייתי מפרסמת בפייסבוק, אך היות ואין לי אחד כזה, אכתוב אותו כאן (וגם נחמד יהיה לכתוב משהו חוץ מסיכומים של שיעורי זום מוקלטים). היום אמא שלי התקשרה אלי והפצירה בי לצפות בפרק ששודר השבוע בתוכנית תחקירים כלשהי ששמה "המתחזים". לא יודעת בדיוק למה, בדרך כלל אני חשה אי־נוחות מסוימת בצפייה בתחקירים מהסוג הזה, בהן תופסים אנשים "על חם" בכל מיני מעשים או תגובות סותרות, וכשהסברתי לה את זה, היא ענתה שזו בדיוק הסיבה שבגינה אני מוכרחה לצפות בפרק הזה. צייתנית שכמותי, הערב עשיתי כדבריה.
נכון תוכניות הנטפליקס המטלטלות האלה שמותירות בך תחושת וואט דה פאק? אז ככה. בסוף הייתי צריכה לגרד את הלסת מהריצפה, כי זה נעשה הזוי יותר ויותר עם כל פרט חדש שצץ במהלך הפרק. בגדול, מדובר באישה שלכאורה ניהלה מערכות יחסים וירטואליות עם נשים, כשהיא מתחזה לגבר ומשנה את קולה בטלפון באופן טבעי לחלוטין ומדברת בלשון זכר. נשים רבות נפלו בפח שלה והתאהבו בדמותה המזויפת, לרמה שהרומנים האלה נמשכו שנים (!) מבלי שנרקמה אפילו פגישה אחת ביניהן לבין ה"גבר", שכנראה רק עצם הקשר עימו ענה להן על צורך מסוים. עכשיו, היינו מצפים שהונאה כזו תכלול, אולי, סחיטה של כספים, טובות הנאה או איזה מין רווח אישי כלשהו. אך למעשה, אותו "גבר" העניק להן המון תשומת לב חיובית, קנה להן מתנות, פינק אותן במשלוחים על חשבונו לביתן, דיבר איתן שעות על גבי שעות בטלפון, עזר להן כלכלית באלפי שקלים, וגרם להן להתאהב בו בצורה שניתקה את אותן נשים מסביבתן הקרובה. אז אם הגבר הזה הוא למעשה אישה, נשואה ובעלת משפחה, שעובדת ומגדלת שלושה ילדים, השאלה המתבקשת היא – מה לעזאזל יצא לה מזה?
גלשתי קצת בטוויטר (כן, מחקתי גם את האינסטגרם) כדי לבדוק מה אנשים חשבו על התחקיר, והייתי המומה מכמות הציוצים, הקונספירציות, הדיונים – ואם בטוויטר התחקיר הזה הרעיד לי את הפיד, אני לא רוצה לחשוב מה קורה ברשתות החברתיות הפופולריות יותר. באופן לא מפתיע, תגובות רבות תקפו דווקא את הקורבנות בפרשה, בתואנה דוחה שהן פתיות וטיפשות, אך לדעתי זה לא יותר מניתוק והכחשה של האפשרות שזה עלול לקרות, לכל אחד – שהרי כולנו חווים זמנים שבהם אנו פגיעים יותר, רגישים יותר, ויש אנשים שבהחלט יודעים לזהות זאת ולנצל את זה. אבל לא האשמת הקורבן עניינה אותי במקרה הזה, אלא התגובות על החשודה המרכזית, גב' לורין מיכאלי.
הרבה קללות נקשרו לשמה בציוצים, איחולים רעים מאוד וקריאות נרגשות למצות עימה את הדין כמה שיותר מהר. אבל מה שמרתק בעיניי, זה שאת רוב הצייצנים הפרק הזה הותיר בתחושה זהה לשלי: בילבול גדול מאוד. האישה – משתפת פעולה, נינוחה. עונה על שאלות בקור רוח. בהתחלה אפילו מסכימה לפוליגרף. למראית עין, שום פרט באורח החיים שלה לא מסתדר עם ההאשמות שמוטחות בפניה, והיא מנמקת את דבריה בצורה בהירה. זה קצת מטריד לומר, שחרף כל הראיות (המשמעותיות מאוד) שקיימות נגדה, קשה מאוד להסתכל עליה, לשמוע אותה מדברת ולא להאמין לה. או שהיא ממש, ממש טובה, או שיש פה משהו מעבר.
תוכניות תחקירים מסוג "המתחזים" לרוב מציגות תמונה מאוד ברורה בסופו של דבר, שכמעט לא מותירות בצופה איזשהו ספק, להוציא מן הכלל חריגים כמו "צל של אמת" שדווקא רכבו על המוניטין הקונספרטיבי של הקייס של תאיר ראדה ז"ל ועשו ממנו מיני סדרת מתח מסתורית ומתוקשרת. ופה – לא שוכנעתי. כלומר, אין לי ספק שאותה לורין מיכאלי לא נקייה לגמרי, אבל כשחיים אתגר התפאר ש"יצאה האמת לאור" שוב פעם הרגשתי את אותה אי־נוחות שהזכרתי לעיל. הסיפור הזה קיצוני בכל קנה מידה ויש בו כל כך הרבה חורים שמבחינתי, רב הנסתר על הגלוי. הולדתי קונספירציות משלי.
אני מודה שטרם השלמתי את הדוקטורט, אבל כחובבת פשע אמיתי אני מודה שלא הצלחתי שלא להרהר במקרה הידוע של בילי מיליגן כשצפיתי בתחקיר. אני בספק אם תחקירניי "המתחזים" העלו את הכיוון או ההשערה המתבקשת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אבל אם זה אכן המקרה, התמונה כולה משתנה, במיוחד כלפי לורין מיכאלי – ואז כל האש שהיא חוטפת כרגע זה חתיכת עוול. מה אם שי בנבנישתי (האיש לו מיכאלי התחזתה לכאורה) באמת קיים וחי בתוכה? התיאוריה הזו אולי לא סותמת את כל החורים (ומי יודע איזה עוד מידע שמור במערכת), אבל עונה על מצגת האמינות של הבחורה הזאת (לפחות מול המצלמה) ומסבירה את המודעות הלא־קוהרנטית שלה כלפי אותו "גבר". טוב, יכול להיות גם שזה עוד אחד מהמקרים האלה שאנשים עושים דברים מטורפים בלי הרבה היגיון מאחוריהם, אבל תודו שזה פחות מעניין. בכל אופן, היות והיא כבר עמוק בתוך החרא, הייתי מייעצת לה לטעון לאי־שפיות וללכת עם זה עד הסוף. אולי איזו אבחנה מבדלת תעשה סדר בכל הסיפור, או לכל הפחות – ניתוח המניע הספציפי שלה, כי שוב, הכל יותר מדי הזוי ומורכב מכדי לקבל הסבר פשטני.
ליבי עם הקורבנות האמיצות שהעיזו להיחשף, ויחד עם זאת חשוב להגיד – הרצון להיות נאהבים עלול להביא אנשים לקצה, ובסוף – האנשים האלה הם העונש של עצמם. זה עונש שלא משתווה לשום גזר דין שהוא.
קלף השוטה (the fool) הוא הג'וקר של הטארוט. הוא פותח את הארקנה הגדולה, עשרים ושניים הקלפים המייצגים את עולם הרוח ואת המסע הרוחני של האדם. הוא מייצג את הראשית, את התום, את הקארמה. השוטה עדיין לא החל את התהליך הרוחני שלו ולכן הוא חסר מספר (או מקבל את הספרה אפס) – הוא יכול להיות בכל מקום, שהרי השוטה הוא נווד, הרפתקן, חי את ההווה. הוא הנשמה החופשית, הילד החריג והמנודה הזה שחבוי בכל אחד מאיתנו ורוצה הכל מהכל, זה שלא לוקח ברצינות את הנורמות המקובלות ואף בז להן. עם זאת הוא גם אדיש לסכנה, פועל בקלות דעת וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו. האבסורד הוא שלמרות שהשוטה נמצא בתנועה תמידית, הוא לא מגיע לשום מקום כי אין לו את המוטיבציה להשתקע ולהשקיע בדבר מסוים לאורך זמן – חוסר המחויבות שלו מונע ממנו לתחזק ולהגשים את כל התוכניות שהוא רוצה לממש.
השוטה הוא גם קלף השיגעון, ולא בכדי. אם בשיעור סמנטיקה נצטרך להגדיר את הקונוטציה המילה "חופש" מקבלת, כנראה שעל פי רוב היא תקבל משמעות חיובית, כי חופש הוא שחרור, הוא זכות להיות, לבחור ולעשות. הוא עילה (מוצדקת) למלחמה. אבל בטארוט, החופש הינו בעוכריו של השוטה, כי חוסר המסגרת שלו חושף אותו לאיומים ולסכנות כאשר אין לו שום רשת ביטחון ליפול לתוכה במקרה הצורך. מבחינתו הוא מלך העולם, כל יכול – עד כדי כך החופש מעוור אותו והוא מאבד בוחן מציאות ולא שם לב שהסביבה שלו לא מתייחסת לשום דבר שהוא אומר, שהרי אף אחד לא לוקח ברצינות את ליצן החצר. השיגעון של השוטה הוא תודעה מפוזרת שמונעת הגשמה עצמית, וכל הקלפים שמגיעים אחריו מתווים את הדרך לתיקון שלו.
וזה למה אני קצת מחבבת את זמן הקורונה הזה. אנחנו רגילים לאפשרויות בלתי נגמרות, לספונטניות, אוהבים להיות אדונים לשגרה שלנו ולנהל את עצמנו כפי שאנחנו חושבים שמתאים לנו. קלף השוטה הוא קלף השכמה, שקורא לנו להתחיל להשתמש בחופש שלנו בתבונה, גם במחיר של לעצור לרגע את המשחק ולהסתכל על המגרש מהצד, לפתח מודעות מיוחדת לכל מה שהתרגלנו לעשות על אוטומט. עלינו להפסיק כל עשייה כדי שנצליח לחשוב, להתמקד, לבנות אסטרטגיה ולהתחזק לקראת המלחמה על מה שחשוב לנו באמת. לתת את הדעת על מה שקורה מסביב, להתעמת עם איומים ומכשולים ולהפסיק להסתמך על המזל שיציל אותנו בשעת מצוקה. החופש אינו מובן מאליו, ובהיעדרו כנראה באמת נשתגע, אבל השחרור הוא גם תעייה ואובדן דרך, בסיס לא יציב להתהלך עליו. זו תקופה מצוינת למצוא איזון בריא, ללמוד ולהעריך את החופש מחדש.
הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשפוך חצי בקבוק אקונומיקה על הארבעים ומשהו מטר דירה שלי. לא תכננתי להקדיש את היום לניקיונות, אלא שקמתי מהמיטה והרגשתי שהבלגן כבר חונק עלי. אחרי מי-יודע-כמה שבועות של הזנחה, נכנסתי לאמוק ניקיון וסדר שמאוד לא אופייני לי. אף פעם לא הייתי מסודרת במיוחד, ומאז שיצאתי מבית ההורים אני כן מנסה ומצליחה לשמור על סדר וניקיון לפחות ברמה סבירה, אבל אני מודה שבשבועות האחרונים זרקתי אלף קילו זין, גם בגלל המבחנים אבל בעיקר בגלל אי אלו טלטלות רגשיות שלא עשו עמי חסד. אמרתי לעצמי שאני רק ארים את הבגדים מהריצפה, אבל אז גם קיפלתי אותם והחזרתי לארון, החלפתי מצעים, סידרתי את המטבח, את המדפים, ניקיתי את המקרר, קרצפתי את השיש ואת הגז, את הכיורים, את האסלה, העברתי מגב שלוש פעמים על כל הדירה. אפילו טרחתי לשים על עצמי משהו ולהוריד את הזבל.
במעלית פגשתי את השכן שלי, עם הפינצ'ר הצווחני שלו שקצת מזכיר לי את מיקה שלי שנפטרה לפני שנה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהדירה הנקייה והריחנית שלי, שכל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה עד לחריצות הנדירה שלי – אז הזמנתי אותו לקפה. מיד חשבתי שזה היה קצת אאוט אוף דה בלו, ולפי המבט שהוא נתן בי הרגשתי שגם אותו זה תפס לא מוכן, כי אף פעם לא החלפנו יותר מעשר מילים בכל מפגש אקראי בחדר המדרגות או במעלית, אבל להפתעתי הגמורה הוא נענה בחיוב. יש לציין שבשלב זה עוד לא ידעתי אפילו את השם שלו, אם כי אני די בטוחה שהוא סיפר לי מתישהו ושכחתי, כי הוא מכיר אותי בשמי. הוא שם את הפינצ'ר הצווחני בדירה שלו ונכנסנו אליי. הוא מיד שאל אם ניקיתי, כי באמת היה ריח מאוד חזק של ניקיון, ועניתי ש"כן, בקטנה". הוא לא צריך לדעת שלפני כמה שעות המקום הזה נראה כמו עזה אחרי מבצע של צה"ל והריח בטח גרוע יותר.
הכנתי תה קר. מאז שאני גם בריסטה יוצא שאני שותה המון קפה במהלך העבודה, וקצת נמאס לי, אז בבית אני בעיקר שותה שוקו או תה. זה גם התאים, כי הסלון היה שטוף שמש מבחוץ והאוויר היה חמים, כמעט קיצי. השכן ישב בסלון ושאל אם מותר לעשן, עניתי שכן. עישנו סיגריה והוא התרשם מאוד מהעיצוב המינימליסטי של הדירה, ועם זאת ציין שיש בה הרבה אופי, הרבה ממני. כמו כולם, גם הוא לא הבין את הקטע של המכשפות. יש לי אוסף מכשפות וכמה מהן תלויות בכל מיני מקומות ברחבי הבית. אנשים טוענים שהן מפחידות, אני חושבת שהן דווקא ממש מתוקות. אני בעיקר אוהבת לאסוף אותן כי כיף להשיג אותן; זה תמיד באקראי, מוצאת אותן ליד פחים ברחוב או בדוכנים של היפים בקצה השני של העולם או בחנויות יד-שניה מוזרות.
דיברנו קצת על השכונה, על העיר, על פוליטיקה ועל, איך לא, הקורונה. הוא בן 31, חי כל חייו בבאר שבע ועובד כטבח באחת המסעדות בעיר. זה מסביר את המפגשים האקראיים שלנו בשעות-לא שעות בלובי של הבניין, כשאני מסיימת משמרת בבר הוא מסיים את העבודה במסעדה ושנינו חוזרים הביתה בערך באותו הזמן. חיכיתי שהוא יספר על הבלונדינית שחוזרת איתו לפעמים, כי הרגשתי שלא מתאים לשאול, אבל הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. כשרק עברתי הנה חשבתי שהוא נראה די טוב, אבל עם כל מפגש קצרצר שלנו הבנתי שהוא לא ממש לטעמי, אומנם יש לו צ'ארם שאי אפשר לפספס ודיבור החלטי, ישיר, שאני מאוד אוהבת. לצערי זה לא דיגדג לי, אבל אני חושבת שהוא איש מאוד נחמד ולא יזיק לי איזה חבר בבניין המנוכר הזה. אני אוהבת לפגוש אנשים בעיר שהם לא סטודנטים, זה מרענן ומאפשר אופק שיחה אחר. החלפנו מספרים ונפרדנו כידידים.
התיישבתי על הספה ושמחתי על הסלון המצוחצח שלי ועל הידיד החדש. בתקופה האחרונה הייתי במעין בידוד מטעם עצמי, פשוט כי לא היה לי כוח לאנשים, ושכחתי שאני יודעת גם ליהנות מחֶבְרָה ושזה לא תמיד עול שצריך לתחזק כדי שאנשים ימשיכו לאהוב אותך.
חוטיי העשן של הקטורת רוקדים את המוזיקה כאילו אין צרות בעולם. מסתלסלים אל תוך עצמם בהרמוניה מושלמת עם הקצב. אם אני מתבוננת בהם יותר מדי זמן, הם מתחילים להיראות לי כמו בני אדם. הבלונדיני היה אומר שאלו הזיות של חוסר שינה, ויש סיכוי סביר שזה נכון.
לפני כמה לילות חיפשתי משהו ומצאתי בתיק ישן גלויה עם תמונה של ג'ורג' אליוט, שנתנה לי אמבר ליום הולדתי האחרון. מאחוריה ברכה ארוכה, כתובה באותיות קטנטנות וצפופות אך קריאות; "…ואני גאה לצפות בך מיילדת מעצמך את הזיקוק ההגרי שלך לכדי אומנות מפעימה". המשפט הזה עורר בי חתיכת מבוכה פתאום, ובד בבד הציף אותי געגוע אדיר.
אני מתגעגעת – אליה, אל הבלונדיני, וגם קצת לכפר סבא. לערבים השבורים של 'הבאביטי' ולרחוב ויצמן בימי שישי בצהריים. לאקלרים של הקפה בסוקולוב ולישיבות חסרות פואנטה אחרי משמרת על המדשאה במדרחוב. למסעות מזדמנים בתל אביב שהסתיימו בקו האחרון של 149, לנסיעות הקצרות לים בכל פעם שרצינו להרגיש פואטיים. אבל בעיקר לאמבר. הבלונדיני ואני רגילים למרחק, אבל אני ואמבר היינו אינטנסיביות, נפגשנו על בסיס יומי למשך שנתיים וחצי והיא לחלוטין חלק מהוויה שלי כיום.
אמבר לימדה אותי שזה בסדר שהרגשות שלי יהיו בשקיפות מלאה. לא לפחד להיות ישירה, לדבר פתוח ולהגיד בדיוק מה חושבת ומה אני מרגישה, ומה מפריע לי ומה נעים לי. אני מיישמת זאת יום אחר יום אחר יום, והשיטה הזו היא הסנן האולטימטיבי לאנשים שראויים או לא ראויים להוות חלק מחיי. ואני מוציאה. אני לא אגיד שזה לא כואב, כי זה כן, אבל עדיף לכאוב ולשחרר מלכאוב ולהיתקע. אמבר לימדה אותי להיות טובה אל עצמי. מאז שעברתי לדרום, אני מבינה את החשיבות של להיות נאמן לעצמך פי שלושה מבעבר.
ביום ראשון המבחן האחרון שלי, ולאחריו החלטתי שאני חוזרת לכפר סבא. אני צריכה לאתחל בתוכי משהו, וזה בדיוק הזמן.
כבר עשור שלא גרתי על הגובה. קשה היה לי להתרגל לבית החד קומתי הזה, לנוף הסטטי מחלונותיו, לרעש המכוניות הטסות על הכביש הסמוך, לחוסר הפרטיות, לפריצות; ההרגשה שאני חשופה, שכל רגע יכול פולש אקראי לחדור לי למרחב. הפרגולה היא פיסת גן עדן יחידה בבית הוריי, בוודאי באביב ובערביי סוף הקיץ, בין חג לחג, כשלאוויר טעם של עוררות.
כששואלים איך אסתדר שם בחוץ, אני עונה: אין מחיר לעצמאות. זה לא שאני חפה מדאגות – חרדה כלכלית וקיומית היא העול הראשי שבבחירה בתואר במדעי הרוח. אני פוחדת שלא יהיו לי מספיק שעות ביממה כדי לעבוד וללמוד ולעבוד ולשנן ולקרוא ולישון וללמוד. מערכת השעות שלי לא הייתה יכולה להיות נאצית יותר. הבלונדיני טוען שאקרוס. הוא עמד מול החלון שבסלון ואמר שקומה שישית היא מוות ודאי, וביקש שאשמור עליו סגור בתקופות המבחנים. אין דבר כזה, אמרתי לו. יהיה בסדר. במקרה הכי גרוע אני אמכור תחתונים משומשים באתרים דיסקרטיים, ובעודי אומרת את זה חשבתי לעצמי שזה דווקא לא רעיון כזה גרוע. עיניו המתגלגלות כמעט יצאו מחוריהן.
אבל אני יודעת שאסתדר. גם כי האמונה שהעולם מחכה רק לי יצוקה בי מבטון וגם כי באר שבע היא עיר קלה יחסית, פרט להיותה מכוערת, ענקית ודרומית. עצם השהות בה מרגיעה כמו יד קרירה הנוגעת בפנים מיוזעים. דבר בה אינו מזכיר את כפר סבא המפולצנת (שאני אוהבת בכל נימי נפשי). אני שוב על הגובה, וזה מרגיש טבעי כמו חזרה הביתה. דירתי מוארת ונעימה, השמש פורצת פנימה וממזגת בה את הטמפרטורה האידיאלית. אם יש אלוהים, הוא דר בשיכונים וקונה חלב סויה מסופר לב בבן יהודה. אוויר יש בשפע, גם חניה, גם ירקות זולים. החיוכים בחינם. פארק הסופרים במרחק יריקה. אני גרה לבד, אבל יש לי שכנה קשישה שאופה לי עוגיות חמאה ושכן חתיך בדלת ממול שמחלק לי פלירטוטים. אין לי ספות אבל יש לי ספרייה. המכשפות שלי תלויות בחדר השינה. עדיין לא קניתי קומקום אבל אני מרתיחה קפה על הגז. מהחלון של חדר השירות אפשר לראות את מנהטן.
יש את הרגע שחוצים את הדלתות האוטומטיות של נתב"ג, החוצה מן מבנה אל סטירת האוויר החמוץ, הדחוס, הקלסטרופובי של הסחוניה-דל-מות – ברוכים הבאים למזרח התיכון – ואת מרגישה לרגע-שניים כמו דג מפרפר שנמשה מן המים כשהנשימות הראשונות הן קצרות, שטוחות, סוחבות בקושי את הלחות שעומדת במקום, ואת תוהה בינך לבין עצמך כיצד אפשר לחיות ככה, אבל משאיפה לשאיפה זה נעשה קל יותר, הריאות במהרה מסתגלות, כמו עיניים שמתרגלות לחושך, כמו גוף שמתרגל לכאב כרוני, מתמשך – החלון הפתוח במכונית עוזר – ועד שמגיעים הביתה שום דבר אינו נראה זר יותר, חוץ מעצמך בתוך כל זה.
וזה אולי הדבר הכי נורא שאדם יכול לומר על עצמו, שהוא כבר לא מזהה את האדם שהפך להיות. השינה שלי גרועה, מקוטעת ומקרטעת וקלה מדי, אין בה שמץ או רמז קל של סיפוק. אני לא זוכרת מתי העברתי לאחרונה יום ללא תשישות משביתה, שבין כה וכה אין לי מה לעשות איתה כי איני נרדמת, וכשכבר קורה ואני עוצמת עיניים, החלומות דואגים לצבוט אותי בשנתי בהיותם ריאליסטיים עד אימה, מפכחים. כשהתיישבתי לארוז מזוודה הבנתי שאין לי שום בגד להכניס לתוכה כי הארון שלי לא עולה עלי יותר. בשנה שחלפה הורדתי ממשקלי חמישה עשר קילוגרמים ואם לא כל ההערות מסביב, גם לא הייתי שמה לב. אני מוצאת את ההערות האלו מטרידות, אמירות שאני בכוונה לא מכנה אותן כ"מחמאות" מסיבה אחת: אין בהן שום דבר שנעים לי לשמוע. מתסכלת אותי ההבנה שלסביבה שלי יש מודעות גבוהה כל כך לגוף שלי, לתנודות ולשינויים בו – התפישה שגוף הוא אובייקט ציבורי שכל אחד רשאי לתת עליו דעה היא הזויה וחולנית ומסוכנת. במודע או שלא, בחרתי בתזונה נוקשה ובהתעמלות אינטנסיבית כבריחה ממצבים שונים שנאלצתי להתמודד איתם – ביניהם המחלה של אבי והנתק של אחי מהמשפחה – אין קשר לרצון להיות רזה יותר או יפה יותר, אלא רק לצורך בשליטה בלפחות אספקט אחד של חיי. המצוקה היא הזונדה של ההפרעה, הטריגר שמעיר אותה מצללי ההדחקה שבמערות האיברים הפנימיים, הפגיעים, המטפוריים. יש בי קול קטן שצועק את זה בכל פעם שהבטן הרכה שלי זוכה לביקורת כזו או אחרת, אך היחידה ששומעת את הקול היא אני. כך בדיוק, באבחת מילה אני נאטמת אל תוך העצמי שאינו אני יותר, ומרגישה שוב כיצד הנשימה שאני לוקחת לא תואמת את גופי שלי, האכול מאשמה ומטפילים מזדמנים, גופי הנבול והקמל, שאינו נרדם כבר חודשים, שבגדתי בו והוא בי.