יובל אומר שהוא מקנא ביכולת שלי להתרגש מאומנות, ובליבי אני עונה לו, ואולי גם קצת בקול, שכרגע אני בעיקר מתרגשת ממנו, מרוחב כתפיו שכמעט וקורע את הסוודר מבפנים ומעיניו שמשחירות בחוריהן כמו הלילה של באר שבע. מה זו, אם לא יצירת אומנות. היוונים אולי יעיזו להתווכח, אבל הם לא רלוונטיים, כפי שלא רלוונטיות כל הנשים החגות סביבו עכשיו, בערב המחתרתי שהרמנו כאן, קוטעות את רצף השיח בינינו ומושכות אותו לחיבוק כל אחת בתורה, בדרך לשירותים ובחזרה. הרבה נוזלים נשפכים כאן, גם ממני, אבל המגע שלי קנאי, שמור לקירות סגורים מעיניים. אני מתעלמת מהפזילות שלו לכיווני, מערבבת לי ג'ין עם חמוציות וספרייט ויוצאת לעשן בידיעה גמורה שיבוא אחריי, תוך דקה או עשר, תלוי כמה ידיים ידרשו אותו בדרך, ובין דקה לשתיים זה אכן קורה, יצאתי בזול הפעם. אנחנו מעשנים לאט, ממשיכים לדבר על רגשות ובעיקר על היעדרם, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שלא בכה מאז שהיה ילד, ומבינה שהוא בדיוק כמו אבא שלי, מחפה על משקעים מודחקים בסרקזם ונהנתנות, אלא שלעומתו, אולי יובל הוא בר תיקון, כי אני גם מאמינה לו כשהוא מצהיר על רצון להשתנות. לי אין את היומרה לנסות לשנות או להציל אותו מעצמו, אם כי אני נהנית לחשוב על עצמי כבעלת השפעה, אבל מכל היפהפיות שדרשו את תשומת ליבו הערב זו אני שיושבת איתו כאן, ואולי זה לא סתם. אני מזכירה לו שרגשות זה לא רק בכי, אלא גם צחוק ואכזבה ופחד ואהבה, ואולי בכי זה למתקדמים אבל אהבה היא לכולם.
למוחרת אני חוזרת לכפר סבא, ובדרך הרדיו מבשר על מותו של נתן זך. אחרי שחניתי נשארתי קצת באוטו, מעכלת לרגע את הבשורה, נתן זך איננו. צחוק אחיינים מרחוק מחזיר אותי למציאות ולפני שירדתי מהאוטו שלחתי ליובל את נתן זך מקריא את "כמוסכם". אחרי חצי שעה הוא מתקשר: "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו". אני משיבה: "לא עשיתי שום דבר. זה הכול אתה."
זה כנראה פוסט שאולי הייתי מפרסמת בפייסבוק, אך היות ואין לי אחד כזה, אכתוב אותו כאן (וגם נחמד יהיה לכתוב משהו חוץ מסיכומים של שיעורי זום מוקלטים). היום אמא שלי התקשרה אלי והפצירה בי לצפות בפרק ששודר השבוע בתוכנית תחקירים כלשהי ששמה "המתחזים". לא יודעת בדיוק למה, בדרך כלל אני חשה אי־נוחות מסוימת בצפייה בתחקירים מהסוג הזה, בהן תופסים אנשים "על חם" בכל מיני מעשים או תגובות סותרות, וכשהסברתי לה את זה, היא ענתה שזו בדיוק הסיבה שבגינה אני מוכרחה לצפות בפרק הזה. צייתנית שכמותי, הערב עשיתי כדבריה.
נכון תוכניות הנטפליקס המטלטלות האלה שמותירות בך תחושת וואט דה פאק? אז ככה. בסוף הייתי צריכה לגרד את הלסת מהריצפה, כי זה נעשה הזוי יותר ויותר עם כל פרט חדש שצץ במהלך הפרק. בגדול, מדובר באישה שלכאורה ניהלה מערכות יחסים וירטואליות עם נשים, כשהיא מתחזה לגבר ומשנה את קולה בטלפון באופן טבעי לחלוטין ומדברת בלשון זכר. נשים רבות נפלו בפח שלה והתאהבו בדמותה המזויפת, לרמה שהרומנים האלה נמשכו שנים (!) מבלי שנרקמה אפילו פגישה אחת ביניהן לבין ה"גבר", שכנראה רק עצם הקשר עימו ענה להן על צורך מסוים. עכשיו, היינו מצפים שהונאה כזו תכלול, אולי, סחיטה של כספים, טובות הנאה או איזה מין רווח אישי כלשהו. אך למעשה, אותו "גבר" העניק להן המון תשומת לב חיובית, קנה להן מתנות, פינק אותן במשלוחים על חשבונו לביתן, דיבר איתן שעות על גבי שעות בטלפון, עזר להן כלכלית באלפי שקלים, וגרם להן להתאהב בו בצורה שניתקה את אותן נשים מסביבתן הקרובה. אז אם הגבר הזה הוא למעשה אישה, נשואה ובעלת משפחה, שעובדת ומגדלת שלושה ילדים, השאלה המתבקשת היא – מה לעזאזל יצא לה מזה?
גלשתי קצת בטוויטר (כן, מחקתי גם את האינסטגרם) כדי לבדוק מה אנשים חשבו על התחקיר, והייתי המומה מכמות הציוצים, הקונספירציות, הדיונים – ואם בטוויטר התחקיר הזה הרעיד לי את הפיד, אני לא רוצה לחשוב מה קורה ברשתות החברתיות הפופולריות יותר. באופן לא מפתיע, תגובות רבות תקפו דווקא את הקורבנות בפרשה, בתואנה דוחה שהן פתיות וטיפשות, אך לדעתי זה לא יותר מניתוק והכחשה של האפשרות שזה עלול לקרות, לכל אחד – שהרי כולנו חווים זמנים שבהם אנו פגיעים יותר, רגישים יותר, ויש אנשים שבהחלט יודעים לזהות זאת ולנצל את זה. אבל לא האשמת הקורבן עניינה אותי במקרה הזה, אלא התגובות על החשודה המרכזית, גב' לורין מיכאלי.
הרבה קללות נקשרו לשמה בציוצים, איחולים רעים מאוד וקריאות נרגשות למצות עימה את הדין כמה שיותר מהר. אבל מה שמרתק בעיניי, זה שאת רוב הצייצנים הפרק הזה הותיר בתחושה זהה לשלי: בילבול גדול מאוד. האישה – משתפת פעולה, נינוחה. עונה על שאלות בקור רוח. בהתחלה אפילו מסכימה לפוליגרף. למראית עין, שום פרט באורח החיים שלה לא מסתדר עם ההאשמות שמוטחות בפניה, והיא מנמקת את דבריה בצורה בהירה. זה קצת מטריד לומר, שחרף כל הראיות (המשמעותיות מאוד) שקיימות נגדה, קשה מאוד להסתכל עליה, לשמוע אותה מדברת ולא להאמין לה. או שהיא ממש, ממש טובה, או שיש פה משהו מעבר.
תוכניות תחקירים מסוג "המתחזים" לרוב מציגות תמונה מאוד ברורה בסופו של דבר, שכמעט לא מותירות בצופה איזשהו ספק, להוציא מן הכלל חריגים כמו "צל של אמת" שדווקא רכבו על המוניטין הקונספרטיבי של הקייס של תאיר ראדה ז"ל ועשו ממנו מיני סדרת מתח מסתורית ומתוקשרת. ופה – לא שוכנעתי. כלומר, אין לי ספק שאותה לורין מיכאלי לא נקייה לגמרי, אבל כשחיים אתגר התפאר ש"יצאה האמת לאור" שוב פעם הרגשתי את אותה אי־נוחות שהזכרתי לעיל. הסיפור הזה קיצוני בכל קנה מידה ויש בו כל כך הרבה חורים שמבחינתי, רב הנסתר על הגלוי. הולדתי קונספירציות משלי.
אני מודה שטרם השלמתי את הדוקטורט, אבל כחובבת פשע אמיתי אני מודה שלא הצלחתי שלא להרהר במקרה הידוע של בילי מיליגן כשצפיתי בתחקיר. אני בספק אם תחקירניי "המתחזים" העלו את הכיוון או ההשערה המתבקשת של הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אבל אם זה אכן המקרה, התמונה כולה משתנה, במיוחד כלפי לורין מיכאלי – ואז כל האש שהיא חוטפת כרגע זה חתיכת עוול. מה אם שי בנבנישתי (האיש לו מיכאלי התחזתה לכאורה) באמת קיים וחי בתוכה? התיאוריה הזו אולי לא סותמת את כל החורים (ומי יודע איזה עוד מידע שמור במערכת), אבל עונה על מצגת האמינות של הבחורה הזאת (לפחות מול המצלמה) ומסבירה את המודעות הלא־קוהרנטית שלה כלפי אותו "גבר". טוב, יכול להיות גם שזה עוד אחד מהמקרים האלה שאנשים עושים דברים מטורפים בלי הרבה היגיון מאחוריהם, אבל תודו שזה פחות מעניין. בכל אופן, היות והיא כבר עמוק בתוך החרא, הייתי מייעצת לה לטעון לאי־שפיות וללכת עם זה עד הסוף. אולי איזו אבחנה מבדלת תעשה סדר בכל הסיפור, או לכל הפחות – ניתוח המניע הספציפי שלה, כי שוב, הכל יותר מדי הזוי ומורכב מכדי לקבל הסבר פשטני.
ליבי עם הקורבנות האמיצות שהעיזו להיחשף, ויחד עם זאת חשוב להגיד – הרצון להיות נאהבים עלול להביא אנשים לקצה, ובסוף – האנשים האלה הם העונש של עצמם. זה עונש שלא משתווה לשום גזר דין שהוא.
קלף השוטה (the fool) הוא הג'וקר של הטארוט. הוא פותח את הארקנה הגדולה, עשרים ושניים הקלפים המייצגים את עולם הרוח ואת המסע הרוחני של האדם. הוא מייצג את הראשית, את התום, את הקארמה. השוטה עדיין לא החל את התהליך הרוחני שלו ולכן הוא חסר מספר (או מקבל את הספרה אפס) – הוא יכול להיות בכל מקום, שהרי השוטה הוא נווד, הרפתקן, חי את ההווה. הוא הנשמה החופשית, הילד החריג והמנודה הזה שחבוי בכל אחד מאיתנו ורוצה הכל מהכל, זה שלא לוקח ברצינות את הנורמות המקובלות ואף בז להן. עם זאת הוא גם אדיש לסכנה, פועל בקלות דעת וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו. האבסורד הוא שלמרות שהשוטה נמצא בתנועה תמידית, הוא לא מגיע לשום מקום כי אין לו את המוטיבציה להשתקע ולהשקיע בדבר מסוים לאורך זמן – חוסר המחויבות שלו מונע ממנו לתחזק ולהגשים את כל התוכניות שהוא רוצה לממש.
השוטה הוא גם קלף השיגעון, ולא בכדי. אם בשיעור סמנטיקה נצטרך להגדיר את הקונוטציה המילה "חופש" מקבלת, כנראה שעל פי רוב היא תקבל משמעות חיובית, כי חופש הוא שחרור, הוא זכות להיות, לבחור ולעשות. הוא עילה (מוצדקת) למלחמה. אבל בטארוט, החופש הינו בעוכריו של השוטה, כי חוסר המסגרת שלו חושף אותו לאיומים ולסכנות כאשר אין לו שום רשת ביטחון ליפול לתוכה במקרה הצורך. מבחינתו הוא מלך העולם, כל יכול – עד כדי כך החופש מעוור אותו והוא מאבד בוחן מציאות ולא שם לב שהסביבה שלו לא מתייחסת לשום דבר שהוא אומר, שהרי אף אחד לא לוקח ברצינות את ליצן החצר. השיגעון של השוטה הוא תודעה מפוזרת שמונעת הגשמה עצמית, וכל הקלפים שמגיעים אחריו מתווים את הדרך לתיקון שלו.
וזה למה אני קצת מחבבת את זמן הקורונה הזה. אנחנו רגילים לאפשרויות בלתי נגמרות, לספונטניות, אוהבים להיות אדונים לשגרה שלנו ולנהל את עצמנו כפי שאנחנו חושבים שמתאים לנו. קלף השוטה הוא קלף השכמה, שקורא לנו להתחיל להשתמש בחופש שלנו בתבונה, גם במחיר של לעצור לרגע את המשחק ולהסתכל על המגרש מהצד, לפתח מודעות מיוחדת לכל מה שהתרגלנו לעשות על אוטומט. עלינו להפסיק כל עשייה כדי שנצליח לחשוב, להתמקד, לבנות אסטרטגיה ולהתחזק לקראת המלחמה על מה שחשוב לנו באמת. לתת את הדעת על מה שקורה מסביב, להתעמת עם איומים ומכשולים ולהפסיק להסתמך על המזל שיציל אותנו בשעת מצוקה. החופש אינו מובן מאליו, ובהיעדרו כנראה באמת נשתגע, אבל השחרור הוא גם תעייה ואובדן דרך, בסיס לא יציב להתהלך עליו. זו תקופה מצוינת למצוא איזון בריא, ללמוד ולהעריך את החופש מחדש.
הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשפוך חצי בקבוק אקונומיקה על הארבעים ומשהו מטר דירה שלי. לא תכננתי להקדיש את היום לניקיונות, אלא שקמתי מהמיטה והרגשתי שהבלגן כבר חונק עלי. אחרי מי-יודע-כמה שבועות של הזנחה, נכנסתי לאמוק ניקיון וסדר שמאוד לא אופייני לי. אף פעם לא הייתי מסודרת במיוחד, ומאז שיצאתי מבית ההורים אני כן מנסה ומצליחה לשמור על סדר וניקיון לפחות ברמה סבירה, אבל אני מודה שבשבועות האחרונים זרקתי אלף קילו זין, גם בגלל המבחנים אבל בעיקר בגלל אי אלו טלטלות רגשיות שלא עשו עמי חסד. אמרתי לעצמי שאני רק ארים את הבגדים מהריצפה, אבל אז גם קיפלתי אותם והחזרתי לארון, החלפתי מצעים, סידרתי את המטבח, את המדפים, ניקיתי את המקרר, קרצפתי את השיש ואת הגז, את הכיורים, את האסלה, העברתי מגב שלוש פעמים על כל הדירה. אפילו טרחתי לשים על עצמי משהו ולהוריד את הזבל.
במעלית פגשתי את השכן שלי, עם הפינצ'ר הצווחני שלו שקצת מזכיר לי את מיקה שלי שנפטרה לפני שנה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהדירה הנקייה והריחנית שלי, שכל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה עד לחריצות הנדירה שלי – אז הזמנתי אותו לקפה. מיד חשבתי שזה היה קצת אאוט אוף דה בלו, ולפי המבט שהוא נתן בי הרגשתי שגם אותו זה תפס לא מוכן, כי אף פעם לא החלפנו יותר מעשר מילים בכל מפגש אקראי בחדר המדרגות או במעלית, אבל להפתעתי הגמורה הוא נענה בחיוב. יש לציין שבשלב זה עוד לא ידעתי אפילו את השם שלו, אם כי אני די בטוחה שהוא סיפר לי מתישהו ושכחתי, כי הוא מכיר אותי בשמי. הוא שם את הפינצ'ר הצווחני בדירה שלו ונכנסנו אליי. הוא מיד שאל אם ניקיתי, כי באמת היה ריח מאוד חזק של ניקיון, ועניתי ש"כן, בקטנה". הוא לא צריך לדעת שלפני כמה שעות המקום הזה נראה כמו עזה אחרי מבצע של צה"ל והריח בטח גרוע יותר.
הכנתי תה קר. מאז שאני גם בריסטה יוצא שאני שותה המון קפה במהלך העבודה, וקצת נמאס לי, אז בבית אני בעיקר שותה שוקו או תה. זה גם התאים, כי הסלון היה שטוף שמש מבחוץ והאוויר היה חמים, כמעט קיצי. השכן ישב בסלון ושאל אם מותר לעשן, עניתי שכן. עישנו סיגריה והוא התרשם מאוד מהעיצוב המינימליסטי של הדירה, ועם זאת ציין שיש בה הרבה אופי, הרבה ממני. כמו כולם, גם הוא לא הבין את הקטע של המכשפות. יש לי אוסף מכשפות וכמה מהן תלויות בכל מיני מקומות ברחבי הבית. אנשים טוענים שהן מפחידות, אני חושבת שהן דווקא ממש מתוקות. אני בעיקר אוהבת לאסוף אותן כי כיף להשיג אותן; זה תמיד באקראי, מוצאת אותן ליד פחים ברחוב או בדוכנים של היפים בקצה השני של העולם או בחנויות יד-שניה מוזרות.
דיברנו קצת על השכונה, על העיר, על פוליטיקה ועל, איך לא, הקורונה. הוא בן 31, חי כל חייו בבאר שבע ועובד כטבח באחת המסעדות בעיר. זה מסביר את המפגשים האקראיים שלנו בשעות-לא שעות בלובי של הבניין, כשאני מסיימת משמרת בבר הוא מסיים את העבודה במסעדה ושנינו חוזרים הביתה בערך באותו הזמן. חיכיתי שהוא יספר על הבלונדינית שחוזרת איתו לפעמים, כי הרגשתי שלא מתאים לשאול, אבל הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. כשרק עברתי הנה חשבתי שהוא נראה די טוב, אבל עם כל מפגש קצרצר שלנו הבנתי שהוא לא ממש לטעמי, אומנם יש לו צ'ארם שאי אפשר לפספס ודיבור החלטי, ישיר, שאני מאוד אוהבת. לצערי זה לא דיגדג לי, אבל אני חושבת שהוא איש מאוד נחמד ולא יזיק לי איזה חבר בבניין המנוכר הזה. אני אוהבת לפגוש אנשים בעיר שהם לא סטודנטים, זה מרענן ומאפשר אופק שיחה אחר. החלפנו מספרים ונפרדנו כידידים.
התיישבתי על הספה ושמחתי על הסלון המצוחצח שלי ועל הידיד החדש. בתקופה האחרונה הייתי במעין בידוד מטעם עצמי, פשוט כי לא היה לי כוח לאנשים, ושכחתי שאני יודעת גם ליהנות מחֶבְרָה ושזה לא תמיד עול שצריך לתחזק כדי שאנשים ימשיכו לאהוב אותך.
חוטיי העשן של הקטורת רוקדים את המוזיקה כאילו אין צרות בעולם. מסתלסלים אל תוך עצמם בהרמוניה מושלמת עם הקצב. אם אני מתבוננת בהם יותר מדי זמן, הם מתחילים להיראות לי כמו בני אדם. הבלונדיני היה אומר שאלו הזיות של חוסר שינה, ויש סיכוי סביר שזה נכון.
לפני כמה לילות חיפשתי משהו ומצאתי בתיק ישן גלויה עם תמונה של ג'ורג' אליוט, שנתנה לי אמבר ליום הולדתי האחרון. מאחוריה ברכה ארוכה, כתובה באותיות קטנטנות וצפופות אך קריאות; "…ואני גאה לצפות בך מיילדת מעצמך את הזיקוק ההגרי שלך לכדי אומנות מפעימה". המשפט הזה עורר בי חתיכת מבוכה פתאום, ובד בבד הציף אותי געגוע אדיר.
אני מתגעגעת – אליה, אל הבלונדיני, וגם קצת לכפר סבא. לערבים השבורים של 'הבאביטי' ולרחוב ויצמן בימי שישי בצהריים. לאקלרים של הקפה בסוקולוב ולישיבות חסרות פואנטה אחרי משמרת על המדשאה במדרחוב. למסעות מזדמנים בתל אביב שהסתיימו בקו האחרון של 149, לנסיעות הקצרות לים בכל פעם שרצינו להרגיש פואטיים. אבל בעיקר לאמבר. הבלונדיני ואני רגילים למרחק, אבל אני ואמבר היינו אינטנסיביות, נפגשנו על בסיס יומי למשך שנתיים וחצי והיא לחלוטין חלק מהוויה שלי כיום.
אמבר לימדה אותי שזה בסדר שהרגשות שלי יהיו בשקיפות מלאה. לא לפחד להיות ישירה, לדבר פתוח ולהגיד בדיוק מה חושבת ומה אני מרגישה, ומה מפריע לי ומה נעים לי. אני מיישמת זאת יום אחר יום אחר יום, והשיטה הזו היא הסנן האולטימטיבי לאנשים שראויים או לא ראויים להוות חלק מחיי. ואני מוציאה. אני לא אגיד שזה לא כואב, כי זה כן, אבל עדיף לכאוב ולשחרר מלכאוב ולהיתקע. אמבר לימדה אותי להיות טובה אל עצמי. מאז שעברתי לדרום, אני מבינה את החשיבות של להיות נאמן לעצמך פי שלושה מבעבר.
ביום ראשון המבחן האחרון שלי, ולאחריו החלטתי שאני חוזרת לכפר סבא. אני צריכה לאתחל בתוכי משהו, וזה בדיוק הזמן.
כבר עשור שלא גרתי על הגובה. קשה היה לי להתרגל לבית החד קומתי הזה, לנוף הסטטי מחלונותיו, לרעש המכוניות הטסות על הכביש הסמוך, לחוסר הפרטיות, לפריצות; ההרגשה שאני חשופה, שכל רגע יכול פולש אקראי לחדור לי למרחב. הפרגולה היא פיסת גן עדן יחידה בבית הוריי, בוודאי באביב ובערביי סוף הקיץ, בין חג לחג, כשלאוויר טעם של עוררות.
כששואלים איך אסתדר שם בחוץ, אני עונה: אין מחיר לעצמאות. זה לא שאני חפה מדאגות – חרדה כלכלית וקיומית היא העול הראשי שבבחירה בתואר במדעי הרוח. אני פוחדת שלא יהיו לי מספיק שעות ביממה כדי לעבוד וללמוד ולעבוד ולשנן ולקרוא ולישון וללמוד. מערכת השעות שלי לא הייתה יכולה להיות נאצית יותר. הבלונדיני טוען שאקרוס. הוא עמד מול החלון שבסלון ואמר שקומה שישית היא מוות ודאי, וביקש שאשמור עליו סגור בתקופות המבחנים. אין דבר כזה, אמרתי לו. יהיה בסדר. במקרה הכי גרוע אני אמכור תחתונים משומשים באתרים דיסקרטיים, ובעודי אומרת את זה חשבתי לעצמי שזה דווקא לא רעיון כזה גרוע. עיניו המתגלגלות כמעט יצאו מחוריהן.
אבל אני יודעת שאסתדר. גם כי האמונה שהעולם מחכה רק לי יצוקה בי מבטון וגם כי באר שבע היא עיר קלה יחסית, פרט להיותה מכוערת, ענקית ודרומית. עצם השהות בה מרגיעה כמו יד קרירה הנוגעת בפנים מיוזעים. דבר בה אינו מזכיר את כפר סבא המפולצנת (שאני אוהבת בכל נימי נפשי). אני שוב על הגובה, וזה מרגיש טבעי כמו חזרה הביתה. דירתי מוארת ונעימה, השמש פורצת פנימה וממזגת בה את הטמפרטורה האידיאלית. אם יש אלוהים, הוא דר בשיכונים וקונה חלב סויה מסופר לב בבן יהודה. אוויר יש בשפע, גם חניה, גם ירקות זולים. החיוכים בחינם. פארק הסופרים במרחק יריקה. אני גרה לבד, אבל יש לי שכנה קשישה שאופה לי עוגיות חמאה ושכן חתיך בדלת ממול שמחלק לי פלירטוטים. אין לי ספות אבל יש לי ספרייה. המכשפות שלי תלויות בחדר השינה. עדיין לא קניתי קומקום אבל אני מרתיחה קפה על הגז. מהחלון של חדר השירות אפשר לראות את מנהטן.
יש את הרגע שחוצים את הדלתות האוטומטיות של נתב"ג, החוצה מן מבנה אל סטירת האוויר החמוץ, הדחוס, הקלסטרופובי של הסחוניה-דל-מות – ברוכים הבאים למזרח התיכון – ואת מרגישה לרגע-שניים כמו דג מפרפר שנמשה מן המים כשהנשימות הראשונות הן קצרות, שטוחות, סוחבות בקושי את הלחות שעומדת במקום, ואת תוהה בינך לבין עצמך כיצד אפשר לחיות ככה, אבל משאיפה לשאיפה זה נעשה קל יותר, הריאות במהרה מסתגלות, כמו עיניים שמתרגלות לחושך, כמו גוף שמתרגל לכאב כרוני, מתמשך – החלון הפתוח במכונית עוזר – ועד שמגיעים הביתה שום דבר אינו נראה זר יותר, חוץ מעצמך בתוך כל זה.
וזה אולי הדבר הכי נורא שאדם יכול לומר על עצמו, שהוא כבר לא מזהה את האדם שהפך להיות. השינה שלי גרועה, מקוטעת ומקרטעת וקלה מדי, אין בה שמץ או רמז קל של סיפוק. אני לא זוכרת מתי העברתי לאחרונה יום ללא תשישות משביתה, שבין כה וכה אין לי מה לעשות איתה כי איני נרדמת, וכשכבר קורה ואני עוצמת עיניים, החלומות דואגים לצבוט אותי בשנתי בהיותם ריאליסטיים עד אימה, מפכחים. כשהתיישבתי לארוז מזוודה הבנתי שאין לי שום בגד להכניס לתוכה כי הארון שלי לא עולה עלי יותר. בשנה שחלפה הורדתי ממשקלי חמישה עשר קילוגרמים ואם לא כל ההערות מסביב, גם לא הייתי שמה לב. אני מוצאת את ההערות האלו מטרידות, אמירות שאני בכוונה לא מכנה אותן כ"מחמאות" מסיבה אחת: אין בהן שום דבר שנעים לי לשמוע. מתסכלת אותי ההבנה שלסביבה שלי יש מודעות גבוהה כל כך לגוף שלי, לתנודות ולשינויים בו – התפישה שגוף הוא אובייקט ציבורי שכל אחד רשאי לתת עליו דעה היא הזויה וחולנית ומסוכנת. במודע או שלא, בחרתי בתזונה נוקשה ובהתעמלות אינטנסיבית כבריחה ממצבים שונים שנאלצתי להתמודד איתם – ביניהם המחלה של אבי והנתק של אחי מהמשפחה – אין קשר לרצון להיות רזה יותר או יפה יותר, אלא רק לצורך בשליטה בלפחות אספקט אחד של חיי. המצוקה היא הזונדה של ההפרעה, הטריגר שמעיר אותה מצללי ההדחקה שבמערות האיברים הפנימיים, הפגיעים, המטפוריים. יש בי קול קטן שצועק את זה בכל פעם שהבטן הרכה שלי זוכה לביקורת כזו או אחרת, אך היחידה ששומעת את הקול היא אני. כך בדיוק, באבחת מילה אני נאטמת אל תוך העצמי שאינו אני יותר, ומרגישה שוב כיצד הנשימה שאני לוקחת לא תואמת את גופי שלי, האכול מאשמה ומטפילים מזדמנים, גופי הנבול והקמל, שאינו נרדם כבר חודשים, שבגדתי בו והוא בי.
מישהו תמיד יחזיר אותי בסוף אל מסיבות הסמים של המליינים בכפר שמריהו, עם הבתים הדקורטיביים ומערכות התאורה החדשניות והרמקולים בתקרה והמרתפים של ג'וזף פריצל. הפעם, היה זה תורה של אמבר להזמין אותי להשתתף בפארסה. כל האנשים בוילה כבר היו מחוקים כשהגענו והיא מיד הצטרפה לחגיגה. לא הכרתי איש מהנוכחים, או את בעלת הבית, אבל פרגנתי לעצמי תה צמחים שהינדסתי איכשהו במטבח. היא מזגה לו תה צמחים להרגיע אותו, והובילה אותו בזין הצרוד שלו ללילה של נוסטלגיה והתרפקות. אפשר לקרוא את השורה הזו כחלק משיר של יהודה עמיחי, אפשר להתייחס אליה כאל אלגוריה לחיי אומללות.
ישבתי והתבוננתי במתרחש, תוך השגחה על החברה. אני נוטה לתפוס באהבה את מקומו של המבוגר האחראי, בכל דינמיקה שהיא. אני אוהבת את אמבר אהבת נפש, אבל יודעת שאיני יכולה להתרופף על ידה; היא דומה לי מדי, נכנעת במהרה להגשמת ריגושים מזדמנים, קלה לתמרון. החיים דפקו אותה, את מה שהיא עברה אני לא מאחלת לשונאיי, כמובן שתחפש את הנתק הרגעי, את האדרנלין שבהרפתקה מסוכנת, את ההזדמנות להרגיש כל דבר שהיא לא מרגישה בדרך כלל. המזל שלה הוא שאני הרבה פחות אימפולסיבית ממנה, מציבה לה גבולות ותמרורי אזהרה, ותוך כדי גם לעצמי. אם אתן לה ליפול, סביר להניח שאפול יחד איתה.
ההתבוננות הביאה אותי להרהר בספר שקראתי כמה שעות קודם לכן ברכבת, על ספרנית בגיל העמידה שרוכשת עבור הוריה הקשישים בובת מין מתנפחת במטרה שתארח להם חברה. לא יכולתי שלא למצוא קווים משיקים ביני לגיבורה. ריחמתי עליה, על המחסומים שניצבים מול עצמה ומול הסביבה, על הקושי להיפרד מהשייכות להוריה, על הפערים והגשרים שבין הכחשת המציאות לבין הניסיון להתמודד עם מה שחל בה. הערצתי אותה, על הבחירה המתריסה לחיות קטנים בחברה ששואפת ומעודדת להצלחה באמצעות קריטריונים דרקוניים, על התפישה האמיצה שהבאת צאצאים לעולם היא איננה ברירת מחדל של בני האדם, על שגרת היום שלה בספריה ועל קערת המרק הקבועה של הצהריים. היא איננה מאושרת, אבל לא רואה באושר כמטרה. הריגוש שלה לא תלוי במין, בטיול אתגרי או בחומרים משני תודעה, כי אם להסתכל על שני הוריה, שכבר אינם צלולים בדעתם, מתמוגגים מנוכחותה של בובה מתנפחת בצורת אישה. אני לא יודעת אם זה יותר עצוב או מקסים, ומשהו בשקיפות של הדמות לא מניח לי לשפוט אותה בשום דרך. הלוואי שהייתי מרגישה כך כלפי אנשים בחיים האמיתיים.
פה ושם נקלעתי לכל מיני שיחות קצרות עם אנשים במסיבה. רובם היו תחת הטייטל הבלתי מחייב של 'חיילים משוחררים טריים', צעירים ממני רק במעט, ולא מעניינים במיוחד. שתיתי תה ועוד תה, עישנתי סיגריות כדי להעסיק את עצמי אוראלית (בשלב מסוים כבר לא היה עם מי לדבר) ופתאום המוזיקה התגברה והתחיל להיות כיף. כולם החוו לכיוון המטבח משום מה ובחרו לרקוד שם – עלו על האי, פיזזו ונענעו, הזיזו את כל הכסאות לצידי החדר. הצטרפתי כמעט מיד.
שירתי כחובשת בבסיס הכשרות בצריפין. את הטירונות וההכשרה עצמה עברתי בבה"ד 10 הישן והטוב, בחודשיו האחרונים לפני שנחרב לחלוטין ועבר לבסיס המפלצתי ההוא בדרום – אז הוא היה יותר בית זונות עם אווירת אס"ק היסטרית מאשר בסיס צבאי. אלו היו שלושת החודשים הראשונים שלי בצבא ובדיעבד – גם המהנים ביותר.
הסדיר שלי עבר בסדר. השירות הצבאי אינו חף מתסכולים, לכל חייל וחיילת בכל תפקיד שהוא, וגם אני קיבלתי כמה כאפות מהמערכת (ופעם אחת אף הגדלתי ללכת מולה ראש בראש, אבל זה כבר לפוסט אחר). אני חושבת שרק בצבא גיליתי עד כמה חברותית אני יכולה להיות – תכונה שלא הכרתי בעצמי לפני – ועד כמה ההסתגלות שלי מהירה. עם כניסתי לפלוגות עצמן, נכנסתי גם לרוטינת מסדרי חובש-ביקורי רופא-חובש תורן-פינויים-חיפוקי שטח-שבתות וזה היה סדר יום מלא של עונג צרוף, בלי שום נימת ציניות. אהבתי את התפקיד שלי, וגם את החיילים ואת הרופאים ואת החובשים האחרים.
עם הסגלים לא הסתדרתי. המ"כים דווקא היו בסדר, בדרך כלל, עם המ"מים השתדלתי שלא לחתור ליותר מדי מגע, ומול המ"פים הרגשתי שאני בשטח אש כשכיתת יורים סוגרת עלי מכל זווית אפשרית. אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק לא עבד שם, בעבודה מול המ"פים, אבל בשורה התחתונה – לא משנה כמה השקעתי, הם אף פעם לא היו מסופקים. תמיד, איכשהו, היה איזה חייל אחד, שכמו שהם אהבו לומר, "לא קיבל מענה רפואי", אז לעזאזל עם כל שאר הפלוגה שמעבירה עלייך חוות דעת מצוינות. מה שניסיתי להסביר להם, לא אחת עם גב מפקדת המרפאה בכבודה ובעצמה, הוא שסמכות החובש מוגבלת מאד וכמו כן התורים לרופאים עצמם, ולכן לגיטימי שחיילים דחופים פחות ימתינו יום-יומיים עד קבלת המענה. אבל המ"פים, כמו מ"פים, העדיפו ללכת עם הראש בתוך הקיר. בסוף למדתי שהשיטה היא להנהן, להעמיד פני רושמת שמות במחברת בזמן שהם מדברים, להגיד "אני אשתדל" וללכת.
עברתי ארבעה כאלה, ועוד כמה שלא באמת הייתי תחת פיקודם באופן רשמי, אבל כן יצא לי לעבוד איתם בסיטואציות כאלו ואחרות.
האחרונה הייתה הכי נורמלית. היא הייתה קשוחה ועם זאת מבינה ואדיבה, שמרה על רמת דיסטנס הגיונית ובאופן כללי עשתה רושם של הכי פחות פוסטמה מכל שאר המ"פיות והמ"פים ששרצו בסביבה.
זה היה קורס השלמה לקצונה. הייתי כבר סוג של פז"ם, במונחים של חיילת סדירה לפחות, והיה לי ברור שזה הקורס האחרון שלי. בניגוד לשאר הקורסים שעברתי בבסיס, החיילים בקורסי השלמה הם, מה שנקרא, מאד מורעלים, ולא נהגו להגיע למסדרי חובש בתדירות גבוהה, כך שהעומס לא היה גדול עד כמעט-לא-היה.
יום אחד קמתי מוקדם בבוקר לאימון חשוב כלשהו שהיה להם, וע"פ הנוהל חובש צריך להיות נוכח באימון. הייתי רגילה לזה. כשהגעתי למגרש בבסיס, ראיתי את החיילים נאספים והאימון עמד להתחיל. רגע לפני, ניגש אלי חייל אחד והזכיר לי שהוא עוד סובל מכאב חזק ברגל, עליו סיפר לי כבר לפני יומיים. הבטחתי לו שמיד לאחר האימון ארשום לו תור לרופא ושבינתיים הוא יכול שלא להשתתף. חצי דקה, אם לא פחות, לאחר מכן, הגיעה אלי המ"פ והחלה שואגת את זעמה כלפיי, מול כל הפלוגה והסגל. אני לא זוכרת לפרטים מה נאמר שם, אני חושבת שהייתי המומה מכדי להקשיב באמת, אבל יפה זה לא היה. כמו תמיד, הטענה הייתה קשורה בחייל שלא קיבל את המענה בזמן ובגללי (!) הוא לא יכול להשתתף, רק שהפעם הטענה הזו הגיעה בדציבלים כאלה שכל הבסיס שמע עד כמה חובשת נוראית אני.
לא אמרתי כלום. ישבתי שם והתכנסתי אל תוך העלבון. התנהגתי כאילו הכל בסדר לאורך כל האימון, דיברתי ותקשרתי כרגיל עם החיילים ושאר הסגל, שהיו המומים אף הם מהתנהגותה של המ"פ.
המגורים שלנו היו למעשה בניין של ארבע קומות. בצד שמאלי של הבניין – הצד של הבנות – היו מדרגות חירום שהיציאה אליהן התאפשרה דרך דלת לא נעולה ממתחם המקלחות. החדר שלי היה בקומה השלישית. אחרי האימון עליתי לשם, התיישבתי על המדרגות והתבוננתי על הבסיס מלמעלה. תמיד ישבתי שם בלילה, עם הסיגריה האחרונה לפני השינה, הרגעים הכי שקטים ביממה שלי באותה תקופה. הפעם השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והנוף היה מוזר פתאום כשאור שמש שטף אותו, והבסיס נראה היה לי שונה פתאום, זר. התחלתי לבכות. עישנתי בשרשרת ובכיתי בכי של ילדה, עם יבבות אמיתיות וקולניות, כמו רוצה שמישהו יעבור למטה וישמע וירים את הראש. הייתי צריכה שמישהו יראה עד כמה נעלבתי. לא ראו. הרגשתי והייתי בודדה מאד באותם רגעים, ואני זוכרת שלקח לי הרבה מאד זמן להרגיע את עצמי. היא לא התנצלה מעולם.
באותו סופ"ש שברתי את עצם המסרק בכף הרגל כשנפלתי בתרגיל אקרובאלנס (ספורט נחמד, אני סתם מגושמת). הפעם הבאה שחזרתי לבסיס הייתה חודשיים לאחר מכן, כדי לגזור חוגר.
*
היום ניגשתי לבחינה פסיכומטרית באונ' תל אביב. נרשמתי, איך לומר, בטעות, אבל ה560 ש"ח כבר ירדו מהאשראי, אז נבחנתי סתם ככה, בלי ללמוד או להתכונן (זה הרי לא משנה, אני לא באמת אשתמש בציון). המבחן לא היה כל כך נורא, משאלות מסוימות אפילו נהניתי, אבל אני לא מצפה להישג מרשים, כמובן. כשסיימתי, התהלכתי ברחבי האוניברסיטה על מנת למצוא את השער ממנו אני צריכה לצאת (מישהו כבר המציא אפליקציה לניווט בתוך אונ' תל אביב או שרק אני חושבת שזה הכרחי?), לא לפני שמצאתי את אותה מ"פ עלובה, הפעם כאזרחית מן השורה, בג'ינס וסוודר, סטודנטית למדעי הדפוקים במוח או שקר כלשהו בסגנון. היא עמדה מחוץ לאחת הקפיטריות ונראתה מחכה למישהו. פתאום מגירת ההדחקה נפתחה ושבו אלי קורות אותו בוקר משפיל בצריפין, והעלבון צרב שוב בגרון, והחימה גירדה לי בעור, ותחושת נקם אדירה החלה מבעבעת בתוכי.
יש משהו בזיכרון ההוא שגורם לי להיכנס ללופ של רחמים עצמיים. הוא מראה בוגרת ומפוכחת לדיכוי חברתי עמוק שחוויתי כילדה, במיוחד בשנים הראשונות של ביה"ס היסודי ולאחר מכן בחטיבה. תמיד התסבכתי בצרות, לא כי חיפשתי, לרוב פשוט באתי למישהו לא טוב בעין בזמן מסוים. מורים, שבמקום להיות ערים למצוקות החברתיות שלי, העדיפו לתייג אותי כילדה בעייתית, שמגישה מבחנים עם ציורים במקום תשובות. אם לא אותה מ"פ, זה יכול להיות בריון מהשכבה הגבוהה, אקס מאותגר רגשית או מורה אטומה ואפילו מי שאני מחשיבה לחבר קרוב. התפאורה שונה, הפרטנר מתחלף, הסיפור הוא אותו סיפור, הסאבטקסט זהה תמיד: את לא טובה מספיק.
בשנה האחרונה, שהייתה קריטית מאד בחיי, עברתי תהליך, סוג של מטמורפוזה אישיותית. התקשחתי מאד. כשאני באה במגע עם אנשים חדשים, לא משנה לאיזו מטרה, אני קודם כל מרוחקת וקרירה, חשדנית, אפילו דרוכה. כבר מצאתי את עצמי בסיטואציות מסוימות, שלאחריהן ביצעתי בן ניתוח מחשבתי, ולא זיהיתי את עצמי בתוכן. לוקח לי הרבה יותר זמן להיפתח, בטח להגיע לאינטימיות או להפגין חולשה. אני יודעת, בוודאות, שמקרה כלשהו של הפגנת כוח מולי, לשם הפגנת כוח גרידא ולא משנה באיזו צורה, לא יחזור על עצמו היום.
כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע, הדלקתי את הפלאפון והוא מיד פצח ברטט אינסופי כתוצאה ממסכת התראות בלתי נגמרת, ביניהן מייל מחנות ספרי יד-שניה אליה אני רשומה, אשר הואילה לעדכן אותי בהימצאו של ספר אותו אני מחפשת זה זמן רב. המטוס עוד לא עצר מסיבוב הדאווין על האספלט ומסביבי ישראלים תזזיתיים החלו לפתוח חגורות ותאי אחסון, למורת רוחן של הדיילות האיטלקיות. מתוך המהומה התכנסתי בכסאי ופתחתי את הקישור במייל, במטרה מובהקת לרכוש את הספר באופן מיידי, אך הודעה מצערת חיכתה לי בדף: הספר המבוקש כבר הוזמן על ידי אדם אחר. לעזאזל, חשבתי לעצמי. ארבע שעות בלי אינטרנט וחיים שלמים מתפספסים לי.
למרות הטרגדיה, מצאתי נחמה בספר שסיימתי לקרוא דקות לפני הנחיתה. אני לא אקרא כל ספר, אבל גם אין לי ז'אנר מועדף. אני אוהבת ספרים שמעוררים בי חוסר נוחות ומותרים בי זעזוע. הם לרוב עוסקים בילדות, בהתבגרות, בהתעללות על כלל סוגיה, בזנות, במיניות, במחלות נפשיות, בגילוי עריות. 'אהובה קטנה', הספר שקראתי בטיסה, מגולל את סיפורה של ילדה בת חמש שעוברת התעללות מינית קבועה לאורך שנים ע"י אביה החורג, תוך התעלמות מוחלטת של האם ושל שאר המשפחה מהמצב. התיאורים בו גרפיים עד כאב של ממש, אם כי קראתי גרועים יותר, אבל יש משהו בספרים שגיבוריהם הם ילדים אשר גורם לי לתהות לגורלם ולאילו מבוגרים הם גדלים להיות.
חברה טובה שלי חוותה התעללות פיזית ומילולית מצד אביה עד אמצע גיל העשרה. למעשה, הוריה לא השכילו להבין שדרכם לקויה ומצלקת עד שהבת התאשפזה כתוצאה מאנורקסיה, ולאחר מכן העבירה שנה וחצי בשלוותה בהתמודדות עם דיכאון. מדובר בבחורה החכמה ביותר שאני מכירה. היא חיונית, מלאת הומור, נעימה ורגישה מאד. עם זאת, את ההתמודדות היומיומית שלה אל מול עצמה, אל מול הוריה ומול הסביבה בכלל, זו השיקומית וזו החברתית, לא אצליח להבין אף פעם, גם אם אקרא את כל הספרים בעולם. אני יודעת מי היא עכשיו, אבל מה הייתי חושבת עליה לפני חמש, שש שנים? ואילו תוצאות ארוכות טווח יניב השיקום שלה, שעוד רחוק מלהסתיים? אולי – וייתכן שזה דבר נורא להגיד – אם הייתה אותה חברה חווה ילדות נורמלית, בכלל לא הייתי מוצאת בה עניין.
הוריי המגוננים והאוהבים והילדות היחסית טובה שהוענקה לי, בהחלט גרמו לי לחפש את הגועל של הנפש אשר מסתובב לו אי שם. בספרים, בקולנוע, בחברים. אני חושבת שמשם הגיעה המשיכה לעולם המשחק – הרצון, שלא לומר הצורך, להכיר וללמוד את נפש האדם גם על צדדיה המטונפים ביותר, לנבור בה ולהתהלך בה, גם אם הדבר לא נוגע בי ישירות. להיות לרגעים דמות בספר של מקיואן או בטרגדיה של שייקספיר, או אפילו החברה הכי טובה שלי, ולשכוח ככל האפשר את העובדה שבניגוד לדמויות הללו, לי ישנה הפריוילגיה לפרוץ את קירות העלילה ולחזור לשגרת חיי הכה בנאלית, שבה הטרגיות הכי גדולה היא חוסר מזל במציאת ספרים נדירים.
משדה התעופה עליתי על רכבת לתל אביב. בתחנת האוניברסיטה החלפתי לכיוון רעננה-דרום. זו שעת אחר צהריים מוקדמת, אך כבר התחיל להחשיך. היה לי חם ולא נוח, כי התיק היה כבד מהמעיל שדחסתי לתוכו וטרם התאוששתי מהבדלי הטמפרטורות.
כשיצאתי מתחנת הרכבת תפסתי מונית. אחרי שעליתי קלטתי שאין עלי מזומן בכלל חוץ מכמה יורו אחרונים, אז ירדתי והזמנתי גט טקסי. בכניסה לרחוב ביקשתי מהמונית לעצור, כי קלטתי ערימת ספרים זרוקים על המדרכה ואני הרי תמיד מוצאת מה לקחת. העפתי מבט קל, היו שם בעיקר ספרי תזונה ומדריכי שיחור ישנים, ספרי מקור של עם עובד ועוד כמה שטויות. לרגע, אני מודה, חלפה בי המחשבה שהספר שרציתי כל כך מחכה לי שם, כפיצוי של היקום על עוגמת הנפש ההיא, אבל במחשבה שניה, אולי עדיף שאלו יישארו הצרות שלי.
