"X מתחתן" שלח לי לפני שעה קלה הבלונדיני. פתחתי את ההודעה במהירות בזק ובהיתי על הצג. מה? כמה רגעים אחר כך הוא צירף קישור לסרטון הצעת הנישואין שעלה בפייסבוק של X, שלצורך הפוסט אכנה אותו אלכס. למה אלכס? כי מאז שאני מכירה אותו קיים קונצנזוס לגבי הדמיון הכמעט מפחיד בינו לבין אלכס מסרט הקאלט המעולה והחד־פעמי, 'אלכס חולה אהבה'.
(איתן אנשל בתפקיד אלכס. הוא גם התבגר יפה)
אין לי באמת יותר מדי לספר על אלכס. אני גם לא בטוחה מאיזה גיל אני מכירה אותו, זה קצת נדמה שאני מכירה אותו כל החיים. אולי כי גדלנו באותה שכונה, ותמיד הוא היה ברקע, אבל המעגלים החברתיים היו שונים (לא שהיו לי מי יודע מה מעגלים חברתיים…) ולמדנו בבתי ספר נפרדים. אבל אז הגיע היום הראשון של כיתה יו"ד, תיכון חדש, אני והבלונדיני עושים עיניים אחד לשנייה, הוא עודנו גיי בהכחשה ואני ילדת ישראבלוג פריקית שבזה לכל העולם. כל השבוע הראשון ללימודים – וגם בשלוש השנים שאחר כך – מה שעשינו היה ללכת רכיל בשכבתנו, ולא פסחנו או ריחמנו על אף אחד. תוך יומיים שלושה הבלונדיני העביר לי בריף מפורט על תלמידי הכיתה שלנו, מי יתום ומי ספורטאי ומי עבריין ומי דוש ומי חרשנית ומי שומע מוזיקה טובה ומי לסבית ומי רקדנית ומי למד איפה וממי כדאי להעתיק במבחנים. לא ידעתי כלום על כמעט על אף אחד, אבל ידעתי מי זה אלכס, והוא ואני שובצנו באותה כיתה.
אני זוכרת איך בשלב מאוד מוקדם התחיל עליו דיבור בקרב הבנות בכיתה. כשהבלונדיני לא היה בסביבה, הייתי מסתודדת עם הבנות ובעיקר מקשיבה לשיחות שלהן בלי להשמיע את עצמי יותר מדי. הן כולן הסכימו שאלכס חתיך, חמוד, מנומס, כובש ומקסים וגם חכם. הוא באמת גילה עניין וידע רב בשיעורי היסטוריה ואזרחות, ואפילו המורים העריכו אותו. הוא אף זכה למידת מה של חיבה מצדו של הבלונדיני, והבלונדיני הוא מיזנתרופ אמיתי. מבחינתי הוא היה עדיין הילד המגושם הזה בגן שתמיד יש לו חיוך שוקולד על הפרצוף, אבל גם אני ראיתי בו אחד מהטובים, אם כי לא הצטרפתי לעדר המריירות אחריו.
קצת פאסט פורוורד, לקראת אמצע השנה התחלתי להתנדב במד"א. בניגוד לשאר התיכונים בעיר, אצלנו בתיכון דווקא לא הכריחו לקחת חלק בתכנית מחויבות אישית כתנאי לקבלת תעודת בגרות, אבל כצופה אדוקה בזמנו של סדרות רפואה חלמתי להיות לכל הפחות ד"ר האוס, אז נרשמתי לקורס מגישי עזרה ראשונה של הארגון. היום הראשון של הקורס היה אחה"צ גשום ורטוב, וכשהגעתי למקום היו שם בעיקר סרוגים מהיישובים הסמוכים, תלמידות אולפנה וחנונים כמוני שמחפשים ריגושים חוקיים בחיים. ובין כל אלה היה אלכס. הנוכחות שלו שם הפתיעה אותי מאוד וגם הצחיקה אותי – הוא היה נראה כל כך תלוש ולא קשור לסיטואציה בשום צורה. זה אולי הזמן לציין שאלכס, נוכח הופעתו החיצונית המרשימה, היה מהמאגניבים. אבל לא מהמאגניבים הרגילים, מהמקובלים פלוס פלוס פלוס. כל הבנים העריצו אותו וכל הבנות רצו שהוא יהיה חבר שלהן (והוא היה אדיש לזה לחלוטין, לדעתי מתוך חוסר מודעות, מה שעוד יותר גרם לאנשים לרצות בחברתו ובאהדתו). לכן זה לגמרי בלבל אותי ברגע ההוא, לראות אותו שם, הוא כאילו אמור להיות שייך לחוגים אחרים. לא לזה.
אבל – וזו הנקודה שאני חושבת שהתחלתי לחבב אותו בעצמי – הוא סחף שם את כולם. השתלב בצורה כל כך אותנטית בתוך כל קבוצת האנשים הזו שרחוקה כל כך מהעולמות שלו. תמיד ידעתי שהוא מנומס ומכבד ונטול אגו, אבל ההתעניינות הכנה שלו באחרים והכריזמה הפסיכית שנטפה ממנו באותו יום שבתה את ליבי. לי ולאלכס מעולם לא הייתה יותר מדי אינטרקציה פרט ל"היי" מחויך בהיתקלות בשכונה, וכמעט אף פעם לא דיברנו בביה"ס. אבל הוא קלט אותי וניגש ואמר לי שלום, ואני לא זוכרת על מה דיברנו אבל זו הייתה השיחה הכי ארוכה שלנו עד לאותה נקודה. למוחרת הוא גם אמר לי שלום בביה"ס, ואף הגדיל לשאול לשלומי. זה עוד קרה בנוכחות הבלונדיני שכמעט פלט את הכריך שכרסם באותו רגע.
ערב אחד, הלימודים של הקורס נגמרו קצת מאוחר מהרגיל והבנתי שאין לי אוטובוס בחצי השעה הקרובה ואני צריכה ללכת ברגל כשאני גרה בקצה השני של העיר. שתי דקות אחרי שהתחלתי ללכת אני שומעת פעמון של אופניים, מסתובבת ורואה את אלכס נעצר לידי. "רוצה ליווי?" הוא שאל. עניתי שמה פתאום, ושאני לא רוצה לעכב אותו, אבל הוא התעקש. האמת, יותר משלא היה לי נעים שהוא יתעכב בגללי, לא רציתי ללכת איתו כי ידעתי שאין לנו באמת על מה לדבר ויהיה מביך. וכשאני יודעת אני יודעת. היה מביך ברמות (הייתי גוש מהלך של חוסר בטחון. היום אני בטוחה שזה היה נראה אחרת). בהתחלה דיברנו קצת על הקורס ואז קצת על בית הספר, וזהו. הלכנו על רחוב ראשי, ועל כל חנות שעברנו על ידה בשתיקה הרגשתי עוד נים דם מתרחב לי על הפנים. הוא דווקא היה בנונשלנט. לא היה נראה שזה מפריע לו לשתוק ככה. הוא פשוט גרר את האופניים שלו והביט קדימה, עם הזיק השובבי הזה בעיניים, לא מנסה כמוני לשבור את השתיקות בכוח. בסוף הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ועצרתי ליד תחנת אוטובוס ואמרתי לו שאני כבר אעלה על אוטובוס הביתה משם. שאל אם אני בטוחה, אמרתי כן.
ואז הוא נישק אותי על הלחי ונסע משם.
אני לא יודעת באילו מילים להסביר עד כמה הנשיקת-לחי הזאת הייתה אירוע מכונן ומשמעותי בגיל העשרה ההורמונלי, המביך והמכוער שלי. עד לאותה נקודה, הייתי בתולת נשיקות-לחי. מה זה בתולה, אף בן מעולם לא נגע בי, ואם בן נגע בי זה היה מהסיבות הפחות טובות. כששיחקנו נשיקה סטירה, אני תמיד חטפתי את הסטירה. ובחטיבה היה איזה מין קטע כזה שכל בוקר הבנים והבנות מתנשקים על הלחי, ואני גם תמיד רציתי נשיקה ואפילו לא היה אכפת לי מאיזה בן, העיקר שיהיה בן. והינה באיחור אופנתי, פתאום קיבלתי, ועוד מחתיכת בן.
יש את הציטוט המפורסם ההוא של סבתי הרוחנית סימון דה בובאר – "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה". אני נעשיתי אישה ברגע ההוא של מנח השפתיים העדין של אלכס על הלחי הימנית שלי. בבת אחת הרגשתי אישה. אקט קל של ספק חיזור מהוסס ספק נימוס גרם לי להרגיש, לראשונה, הכי נשית שאפשר. סכר נפרץ והתודעה שלי שינתה צורה. התחלתי להזדהות, בצורה העמוקה ביותר, עם הזהות שלי כאישה, להתחבר לצד הנשי שלי על כל המשתמע מכך. זה התבטא במידת מה במודעות לחיצוניות שלי – התחלתי לחשוב מה יפה בי, מה מושך בי, ולנסות להקצין את זה. אבל העיקר היה פנימי, והפנים הקרין אל החוץ. הרגשתי חכמה יותר, כמו התבגרתי בכמה שנים טובות, וההסתכלות שלי על בנים הפכה להסתכלות על גברים. אלכס לא היה עוד ילד עם שוקולד חיוך שוקולד ונזלת, הוא היה הגבר הכי מושך שראיתי בחיי. חשקתי בו, רציתי ממנו עוד. הוא נתן לי בקושי אצבע, ואחר כך אני רציתי את כל האצבעות, משתי הידיים, עליי ובתוכי.
לונג סטורי שורט, לא קרה בינינו כלום. הוא גם פרש ממד"א זמן לא ארוך מאותו ערב, והתקשורת בינינו המשיכה להיות ממלכתית, מרוחקת ונדירה. בכל זאת, יש לי עוד מה לספר עליו, סיפורים שאולי ישפכו אור על האישיות הבאמת מיוחדת שלו, לפחות מהמעט שיצא לי להכיר ולחוות ממנו, אבל זו לא הפואנטה של הפוסט. לא הייתי מאוהבת בו, הוא לא היה חבר קרוב שלי או דמות דומיננטית או משמעותית בחיי. הוא היה פנטזיה. זה לא שלא היו לי פנטזיות מיניות על אנשים עד אותה נשיקת לחי, אלא שהוא היה הפנטזיה הראשונה שהייתה לה אחיזה אמיתית במציאות. במידה מסוימת, ואפילו במידה רבה, הוא הפגיש אותי עם עולם הבינו לבינה. הוא העניק לי את הטעימה הראשונה, שהייתה עוצמתית עבורי גם אם הכוונות שלו היו תמימות לחלוטין, וסביר להניח שכך היה.
בכל מקרה, בתחילת י"א הוא התחיל לצאת עם שישיסטית, אותה אחת שקיבלה ממנו היום טבעת קבל עם ומשפחה במקום מפונפן עם נוף ירושלמי כשברקע שיר שנדבק בו ניחוח גלגל"צ. סחי פיצוצים, אני יודעת. אבל צפיתי בסרטון הזה, שלאחרונה אני רואה לפחות שניים כאלה בשבוע ומגלגלת עיניים, והוא נגע בי. אולי אפילו, ואני כותבת בזהירות, הייתה שם צביטה קטנה. אומנם לא חשבתי עליו בכלל בשנים האחרונות, ודאי שלא ראיתי אותו או דיברתי איתו ואלוהים יודע מה הולך איתו והאמת, אני לא בטוחה שמעניין אותי. אבל לקבל את פיסת המידע הזו עליו עכשיו, במרחק של עשור, כאילו גמר סופית על הפנטזיה ההיא. אבל היה שם יותר מזה – ההבנה שהם חיים את הפנטזיה, כי אצלם היא החיים עצמם. גם אם לא הייתי מאוהבת באלכס, התאהבתי בתדמית שהוא ייצג. החכם, המקסים, יפה הבלורית והתואר, כל הקלישאות של מלח הארץ. בסופו של יום אני עדיין רוצה את מלך הכיתה. אני רואה את זה בבחירות שלי בגברים, המשיכה התמידים לבלתי מושגים, לבלתי אפשריים – כל אחד מסיבותיו. אלו בטח תחושות שמלוות כל רווקה בת 25 שמתקשה להיכנס למערכת זוגית ארוכה ואני סתם מכבסת תירוצים, משליכה את השריטות האלה על בחור נהדר שבסך הכול חי את חייו. אולי זו פשוט קנאה טהורה שמטרתה לתזכר אותי שאני לא חיה בסרט נעורים והגיע הזמן להתעורר על החיים שלי.
כל הפוסט הזה הוא מעין הקדמה מאוד לא הכרחית לפוסט אחר שאני מאוד רוצה וצריכה לכתוב כבר, אבל הוא יחכה לעוד כמה ימים. אחתום בשיר של לאה גולדברג, שסיימתי לכתוב עליה עבודה היום ובכך גמרתי עם שנה ב'. מסקנותיי על גולדברג, בתמצות: היא הייתה אישה מתישה ומוכשרת מאוד.
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
מלו
קיר חמישי 