הפוסט האחרון בבלוג הזה נכתב בשמונה באוקטובר, וכל מיני דברים שונים ומשונים קרו מאז. אני לעתים מופתעת מהקצב המוזר של החיים ומהתפניות החדות והלא-צפויות בהם.
במישור המקצועי, סיימתי תואר ראשון ואתחיל את התואר השני כבר באוקטובר הקרוב. אני מוכרחה להודות על האמת ולהגיד שאני מרגישה שאני עובדת על כולם. אני לוקחת על עצמי התחייבויות, פרוייקטים והבטחות שאני לא יודעת איך אעמוד בהם רק כדי להמשיך להזין את הזיוף הזה שנקרא אקדמיה. אני אומנם מאוד מתעניינת בתחום שבחרתי ללמוד, אבל אני לא חושבת שאני טובה בו באופן במיוחד ואני לא יודעת איך אקבל את התואר הזה בסוף. אני עוד יותר לא יודעת איך אכתוב תזה, אבל המרצה שלי החליטה עוד בשנה ב' שהיא מנחה אותי לתזה ואני זרמתי. אני ממשיכה לתת לכולם לחשוב שאני איזו בחורה מבריקה וחרוצה, כשלמעשה החריצות היא ממני והלאה. אני צריכה לכתוב שלושה סמינרים עד סוף ספטמבר ובינתיים כל מה שאני עושה זה לעשן גראס ולצפות באח הגדול. מוזר איך אף אחד, כולל ראשת החוג שלי, עוד לא קלטו שאני רק מעמידה פנים שאני יודעת מה אני עושה.
אה, התחלתי גם עבודה חדשה, במשרה מלאה, כי התקופה הנוכחית לא לחוצה מספיק. התחלתי לעבוד בחברה בצמיחה, מהסוג שיש בו סביבה תומכת ודינאמית ושעה שמחה. עבור מי שהייתה בריסטה בשלוש השנים האחרונות, מדובר בחתיכת שדרוג. העבודה שלי קשורה לכתיבת תוכן וזה דיי נחמד, אבל לשבת תשע שעות ביום מול מחשב כשיש לך שלושה סמינרים לכתוב (כן, אזכיר את זה כמה פעמים, אולי זה יגרום לי להזיז כבר את התחת ולכתוב אותם) זה מאוד מאוד לא קל. הסיבה שאני לא עוזבת ומתפנה ללימודים היא שאני מרגישה ממש ברת מזל עם העבודה הזו. התנאים נוחים מאוד, המשכורת מהפנטת אותי ואני לומדת שם הרבה דברים שאולי יפתחו בפניי אופציות תעסוקה נוספות בעתיד. כ(כמעט)בוגרת מדעי הרוח דאגו לטפטף לי במשך 3 שנים שאין באמת ערך למה שאני לומדת ושהעבודה הכי טובה שאני יכולה למצוא בתחום הזה תהיה בהוראה, ולכן אני שמחה שמצאתי את העבודה הזאת. אולי יהיה קשה לתמרן בינה לבין הלימודים בחודשים הקרובים, אבל זה שווה לי את השקט הכלכלי שלא היה לי כבר שלוש שנים.
במישור האישי, נפטרתי מכל מיני קשרים שלא עשו לי טוב. אני חושבת שכילדה דחויה וחסרת חברים, תמיד הוקרתי תודה על כך שמישהו מסכים להסתובב איתי ולהיות בחברתי, כך שהייתי מסתובבת עם ילדים ונערים שלא עניינו אותי בשום צורה אבל העמדתי פנים שכיף לי איתם, רק בשביל לא להיות לבד. זה משליך גם על חיי הבוגרים, אני שומרת קרוב כל היכרות חדשה ומנסה להעמיק אותה, אבל כשאני מבינה שזה קשר שלא מתאים לי, קשה לי להתנתק. בשנים האחרונות אני מאמנת את שריר הפרידה ומחזקת אותו, כך שהבחירה להתנתק הפכה קלה יותר ליישום, אולי כי הפסקתי לפחד מהלבד, אולי כי היום אני מעריכה את עצמי.
חוץ מזה, כנראה שהשינוי המרכזי שהתחולל בחיי הוא שאני בזוגיות טובה ומאושרת כבר חמישה חודשים. הזוגיות הזאת ממלאת אותי בהרבה אור, שקט ושמחה. אני מאוהבת עד מעל לראש ומרגישה נאהבת כמו שלא נאהבתי בכל 25 שנותיי. יש הרבה דברים ששונים בזוגיות הזאת לעומת קשרים אחרים שהיו לי בעבר (ואת רובם קשה לי לכנות כ"זוגיות"), אבל כנראה שהדבר השונה ביותר הוא גם זה שמשליך על כל היתר, וזו העובדה שאני בזוגיות עם אישה. האמת היא שאני לא יודעת איך לא עשיתי את זה קודם. עוד בצבא הבנתי שיש לי משיכה מסוימת לנשים, אבל מעולם לא חשבתי לקחת את זה הלאה מעבר לסתם התנסות, בעיקר כי ידעתי שאני אוהבת גברים וראיתי את עצמי חיה רק עם גבר, עד שהכרתי את זוגתי והתאהבתי בה. הקשר בינינו התחיל כחברות טובה שנרקמה במסגרת עבודה, עד שהתחלנו להרגיש מתח הדדי שהתפוצץ לילה אחד בפברואר ומאז אנחנו בלתי נפרדות. כיף לי איתה מאוד, היא האדם הכי קרוב אלי והמאהבת הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.
בסוף החודש הבא אני עוזבת את הדירה שהייתה לי בית שלוש שנים ועוברת לגור עם זוגתי בדירה יפיפייה, מרווחת ונעימה פה בבאר שבע. אין לי כוונה לעזוב את העיר בשנים הקרובות, לא רק בגלל התואר או בגלל הזוגיות (למרות שאין ספק שאלה סיבות טובות להישאר) אלא כי אני באמת אוהבת את ב"ש ומרגישה פה בבית. נוח לי כאן.
איך שגלגל מסתובב. למרות שזה נשמע כאילו אני מתלוננת, אני מאוד שמחה שהחיים שלי מלאים בעשייה ובהסתכלות קדימה. זה כיף.
"X מתחתן" שלח לי לפני שעה קלה הבלונדיני. פתחתי את ההודעה במהירות בזק ובהיתי על הצג. מה? כמה רגעים אחר כך הוא צירף קישור לסרטון הצעת הנישואין שעלה בפייסבוק של X, שלצורך הפוסט אכנה אותו אלכס. למה אלכס? כי מאז שאני מכירה אותו קיים קונצנזוס לגבי הדמיון הכמעט מפחיד בינו לבין אלכס מסרט הקאלט המעולה והחד־פעמי, 'אלכס חולה אהבה'.
(איתן אנשל בתפקיד אלכס. הוא גם התבגר יפה)
אין לי באמת יותר מדי לספר על אלכס. אני גם לא בטוחה מאיזה גיל אני מכירה אותו, זה קצת נדמה שאני מכירה אותו כל החיים. אולי כי גדלנו באותה שכונה, ותמיד הוא היה ברקע, אבל המעגלים החברתיים היו שונים (לא שהיו לי מי יודע מה מעגלים חברתיים…) ולמדנו בבתי ספר נפרדים. אבל אז הגיע היום הראשון של כיתה יו"ד, תיכון חדש, אני והבלונדיני עושים עיניים אחד לשנייה, הוא עודנו גיי בהכחשה ואני ילדת ישראבלוג פריקית שבזה לכל העולם. כל השבוע הראשון ללימודים – וגם בשלוש השנים שאחר כך – מה שעשינו היה ללכת רכיל בשכבתנו, ולא פסחנו או ריחמנו על אף אחד. תוך יומיים שלושה הבלונדיני העביר לי בריף מפורט על תלמידי הכיתה שלנו, מי יתום ומי ספורטאי ומי עבריין ומי דוש ומי חרשנית ומי שומע מוזיקה טובה ומי לסבית ומי רקדנית ומי למד איפה וממי כדאי להעתיק במבחנים. לא ידעתי כלום על כמעט על אף אחד, אבל ידעתי מי זה אלכס, והוא ואני שובצנו באותה כיתה.
(אני והבלונדיני בתיכון, אילוסטרציה)
אני זוכרת איך בשלב מאוד מוקדם התחיל עליו דיבור בקרב הבנות בכיתה. כשהבלונדיני לא היה בסביבה, הייתי מסתודדת עם הבנות ובעיקר מקשיבה לשיחות שלהן בלי להשמיע את עצמי יותר מדי. הן כולן הסכימו שאלכס חתיך, חמוד, מנומס, כובש ומקסים וגם חכם. הוא באמת גילה עניין וידע רב בשיעורי היסטוריה ואזרחות, ואפילו המורים העריכו אותו. הוא אף זכה למידת מה של חיבה מצדו של הבלונדיני, והבלונדיני הוא מיזנתרופ אמיתי. מבחינתי הוא היה עדיין הילד המגושם הזה בגן שתמיד יש לו חיוך שוקולד על הפרצוף, אבל גם אני ראיתי בו אחד מהטובים, אם כי לא הצטרפתי לעדר המריירות אחריו.
קצת פאסט פורוורד, לקראת אמצע השנה התחלתי להתנדב במד"א. בניגוד לשאר התיכונים בעיר, אצלנו בתיכון דווקא לא הכריחו לקחת חלק בתכנית מחויבות אישית כתנאי לקבלת תעודת בגרות, אבל כצופה אדוקה בזמנו של סדרות רפואה חלמתי להיות לכל הפחות ד"ר האוס, אז נרשמתי לקורס מגישי עזרה ראשונה של הארגון. היום הראשון של הקורס היה אחה"צ גשום ורטוב, וכשהגעתי למקום היו שם בעיקר סרוגים מהיישובים הסמוכים, תלמידות אולפנה וחנונים כמוני שמחפשים ריגושים חוקיים בחיים. ובין כל אלה היה אלכס. הנוכחות שלו שם הפתיעה אותי מאוד וגם הצחיקה אותי – הוא היה נראה כל כך תלוש ולא קשור לסיטואציה בשום צורה. זה אולי הזמן לציין שאלכס, נוכח הופעתו החיצונית המרשימה, היה מהמאגניבים. אבל לא מהמאגניבים הרגילים, מהמקובלים פלוס פלוס פלוס. כל הבנים העריצו אותו וכל הבנות רצו שהוא יהיה חבר שלהן (והוא היה אדיש לזה לחלוטין, לדעתי מתוך חוסר מודעות, מה שעוד יותר גרם לאנשים לרצות בחברתו ובאהדתו). לכן זה לגמרי בלבל אותי ברגע ההוא, לראות אותו שם, הוא כאילו אמור להיות שייך לחוגים אחרים. לא לזה.
אבל – וזו הנקודה שאני חושבת שהתחלתי לחבב אותו בעצמי – הוא סחף שם את כולם. השתלב בצורה כל כך אותנטית בתוך כל קבוצת האנשים הזו שרחוקה כל כך מהעולמות שלו. תמיד ידעתי שהוא מנומס ומכבד ונטול אגו, אבל ההתעניינות הכנה שלו באחרים והכריזמה הפסיכית שנטפה ממנו באותו יום שבתה את ליבי. לי ולאלכס מעולם לא הייתה יותר מדי אינטרקציה פרט ל"היי" מחויך בהיתקלות בשכונה, וכמעט אף פעם לא דיברנו בביה"ס. אבל הוא קלט אותי וניגש ואמר לי שלום, ואני לא זוכרת על מה דיברנו אבל זו הייתה השיחה הכי ארוכה שלנו עד לאותה נקודה. למוחרת הוא גם אמר לי שלום בביה"ס, ואף הגדיל לשאול לשלומי. זה עוד קרה בנוכחות הבלונדיני שכמעט פלט את הכריך שכרסם באותו רגע.
ערב אחד, הלימודים של הקורס נגמרו קצת מאוחר מהרגיל והבנתי שאין לי אוטובוס בחצי השעה הקרובה ואני צריכה ללכת ברגל כשאני גרה בקצה השני של העיר. שתי דקות אחרי שהתחלתי ללכת אני שומעת פעמון של אופניים, מסתובבת ורואה את אלכס נעצר לידי. "רוצה ליווי?" הוא שאל. עניתי שמה פתאום, ושאני לא רוצה לעכב אותו, אבל הוא התעקש. האמת, יותר משלא היה לי נעים שהוא יתעכב בגללי, לא רציתי ללכת איתו כי ידעתי שאין לנו באמת על מה לדבר ויהיה מביך. וכשאני יודעת אני יודעת. היה מביך ברמות (הייתי גוש מהלך של חוסר בטחון. היום אני בטוחה שזה היה נראה אחרת). בהתחלה דיברנו קצת על הקורס ואז קצת על בית הספר, וזהו. הלכנו על רחוב ראשי, ועל כל חנות שעברנו על ידה בשתיקה הרגשתי עוד נים דם מתרחב לי על הפנים. הוא דווקא היה בנונשלנט. לא היה נראה שזה מפריע לו לשתוק ככה. הוא פשוט גרר את האופניים שלו והביט קדימה, עם הזיק השובבי הזה בעיניים, לא מנסה כמוני לשבור את השתיקות בכוח. בסוף הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ועצרתי ליד תחנת אוטובוס ואמרתי לו שאני כבר אעלה על אוטובוס הביתה משם. שאל אם אני בטוחה, אמרתי כן.
ואז הוא נישק אותי על הלחי ונסע משם.
אני לא יודעת באילו מילים להסביר עד כמה הנשיקת-לחי הזאת הייתה אירוע מכונן ומשמעותי בגיל העשרה ההורמונלי, המביך והמכוער שלי. עד לאותה נקודה, הייתי בתולת נשיקות-לחי. מה זה בתולה, אף בן מעולם לא נגע בי, ואם בן נגע בי זה היה מהסיבות הפחות טובות. כששיחקנו נשיקה סטירה, אני תמיד חטפתי את הסטירה. ובחטיבה היה איזה מין קטע כזה שכל בוקר הבנים והבנות מתנשקים על הלחי, ואני גם תמיד רציתי נשיקה ואפילו לא היה אכפת לי מאיזה בן, העיקר שיהיה בן. והינה באיחור אופנתי, פתאום קיבלתי, ועוד מחתיכת בן.
יש את הציטוט המפורסם ההוא של סבתי הרוחנית סימון דה בובאר – "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה". אני נעשיתי אישה ברגע ההוא של מנח השפתיים העדין של אלכס על הלחי הימנית שלי. בבת אחת הרגשתי אישה. אקט קל של ספק חיזור מהוסס ספק נימוס גרם לי להרגיש, לראשונה, הכי נשית שאפשר. סכר נפרץ והתודעה שלי שינתה צורה. התחלתי להזדהות, בצורה העמוקה ביותר, עם הזהות שלי כאישה, להתחבר לצד הנשי שלי על כל המשתמע מכך. זה התבטא במידת מה במודעות לחיצוניות שלי – התחלתי לחשוב מה יפה בי, מה מושך בי, ולנסות להקצין את זה. אבל העיקר היה פנימי, והפנים הקרין אל החוץ. הרגשתי חכמה יותר, כמו התבגרתי בכמה שנים טובות, וההסתכלות שלי על בנים הפכה להסתכלות על גברים. אלכס לא היה עוד ילד עם שוקולד חיוך שוקולד ונזלת, הוא היה הגבר הכי מושך שראיתי בחיי. חשקתי בו, רציתי ממנו עוד. הוא נתן לי בקושי אצבע, ואחר כך אני רציתי את כל האצבעות, משתי הידיים, עליי ובתוכי.
לונג סטורי שורט, לא קרה בינינו כלום. הוא גם פרש ממד"א זמן לא ארוך מאותו ערב, והתקשורת בינינו המשיכה להיות ממלכתית, מרוחקת ונדירה. בכל זאת, יש לי עוד מה לספר עליו, סיפורים שאולי ישפכו אור על האישיות הבאמת מיוחדת שלו, לפחות מהמעט שיצא לי להכיר ולחוות ממנו, אבל זו לא הפואנטה של הפוסט. לא הייתי מאוהבת בו, הוא לא היה חבר קרוב שלי או דמות דומיננטית או משמעותית בחיי. הוא היה פנטזיה. זה לא שלא היו לי פנטזיות מיניות על אנשים עד אותה נשיקת לחי, אלא שהוא היה הפנטזיה הראשונה שהייתה לה אחיזה אמיתית במציאות. במידה מסוימת, ואפילו במידה רבה, הוא הפגיש אותי עם עולם הבינו לבינה. הוא העניק לי את הטעימה הראשונה, שהייתה עוצמתית עבורי גם אם הכוונות שלו היו תמימות לחלוטין, וסביר להניח שכך היה.
בכל מקרה, בתחילת י"א הוא התחיל לצאת עם שישיסטית, אותה אחת שקיבלה ממנו היום טבעת קבל עם ומשפחה במקום מפונפן עם נוף ירושלמי כשברקע שיר שנדבק בו ניחוח גלגל"צ. סחי פיצוצים, אני יודעת. אבל צפיתי בסרטון הזה, שלאחרונה אני רואה לפחות שניים כאלה בשבוע ומגלגלת עיניים, והוא נגע בי. אולי אפילו, ואני כותבת בזהירות, הייתה שם צביטה קטנה. אומנם לא חשבתי עליו בכלל בשנים האחרונות, ודאי שלא ראיתי אותו או דיברתי איתו ואלוהים יודע מה הולך איתו והאמת, אני לא בטוחה שמעניין אותי. אבל לקבל את פיסת המידע הזו עליו עכשיו, במרחק של עשור, כאילו גמר סופית על הפנטזיה ההיא. אבל היה שם יותר מזה – ההבנה שהם חיים את הפנטזיה, כי אצלם היא החיים עצמם. גם אם לא הייתי מאוהבת באלכס, התאהבתי בתדמית שהוא ייצג. החכם, המקסים, יפה הבלורית והתואר, כל הקלישאות של מלח הארץ. בסופו של יום אני עדיין רוצה את מלך הכיתה. אני רואה את זה בבחירות שלי בגברים, המשיכה התמידים לבלתי מושגים, לבלתי אפשריים – כל אחד מסיבותיו. אלו בטח תחושות שמלוות כל רווקה בת 25 שמתקשה להיכנס למערכת זוגית ארוכה ואני סתם מכבסת תירוצים, משליכה את השריטות האלה על בחור נהדר שבסך הכול חי את חייו. אולי זו פשוט קנאה טהורה שמטרתה לתזכר אותי שאני לא חיה בסרט נעורים והגיע הזמן להתעורר על החיים שלי.
כל הפוסט הזה הוא מעין הקדמה מאוד לא הכרחית לפוסט אחר שאני מאוד רוצה וצריכה לכתוב כבר, אבל הוא יחכה לעוד כמה ימים. אחתום בשיר של לאה גולדברג, שסיימתי לכתוב עליה עבודה היום ובכך גמרתי עם שנה ב'. מסקנותיי על גולדברג, בתמצות: היא הייתה אישה מתישה ומוכשרת מאוד.
יובל אומר שהוא מקנא ביכולת שלי להתרגש מאומנות, ובליבי אני עונה לו, ואולי גם קצת בקול, שכרגע אני בעיקר מתרגשת ממנו, מרוחב כתפיו שכמעט וקורע את הסוודר מבפנים ומעיניו שמשחירות בחוריהן כמו הלילה של באר שבע. מה זו, אם לא יצירת אומנות. היוונים אולי יעיזו להתווכח, אבל הם לא רלוונטיים, כפי שלא רלוונטיות כל הנשים החגות סביבו עכשיו, בערב המחתרתי שהרמנו כאן, קוטעות את רצף השיח בינינו ומושכות אותו לחיבוק כל אחת בתורה, בדרך לשירותים ובחזרה. הרבה נוזלים נשפכים כאן, גם ממני, אבל המגע שלי קנאי, שמור לקירות סגורים מעיניים. אני מתעלמת מהפזילות שלו לכיווני, מערבבת לי ג'ין עם חמוציות וספרייט ויוצאת לעשן בידיעה גמורה שיבוא אחריי, תוך דקה או עשר, תלוי כמה ידיים ידרשו אותו בדרך, ובין דקה לשתיים זה אכן קורה, יצאתי בזול הפעם. אנחנו מעשנים לאט, ממשיכים לדבר על רגשות ובעיקר על היעדרם, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שלא בכה מאז שהיה ילד, ומבינה שהוא בדיוק כמו אבא שלי, מחפה על משקעים מודחקים בסרקזם ונהנתנות, אלא שלעומתו, אולי יובל הוא בר תיקון, כי אני גם מאמינה לו כשהוא מצהיר על רצון להשתנות. לי אין את היומרה לנסות לשנות או להציל אותו מעצמו, אם כי אני נהנית לחשוב על עצמי כבעלת השפעה, אבל מכל היפהפיות שדרשו את תשומת ליבו הערב זו אני שיושבת איתו כאן, ואולי זה לא סתם. אני מזכירה לו שרגשות זה לא רק בכי, אלא גם צחוק ואכזבה ופחד ואהבה, ואולי בכי זה למתקדמים אבל אהבה היא לכולם.
למוחרת אני חוזרת לכפר סבא, ובדרך הרדיו מבשר על מותו של נתן זך. אחרי שחניתי נשארתי קצת באוטו, מעכלת לרגע את הבשורה, נתן זך איננו. צחוק אחיינים מרחוק מחזיר אותי למציאות ולפני שירדתי מהאוטו שלחתי ליובל את נתן זך מקריא את "כמוסכם". אחרי חצי שעה הוא מתקשר: "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו". אני משיבה: "לא עשיתי שום דבר. זה הכול אתה."
אש ומים. נהר הפסולת של חיינו זורם באין מפריע ואנחנו שולחים בו ידיים צמאות. אין גבול לחזירות. זו הייתה הכתף המוצקה שלך נגד שלי, סוג מגע המאפשר לי להבין שהיגיון ומשמעת עצמית צריכים היו להתמזג עם קצת מזל, אבל היקום לא הסתדר לטובתי הפעם. אני חושבת שאני אוהבת את המסכה הכמעט נורמטיבית שלך, אבל הלוואי שלא היית מנופף בדיכאון שלך כמו חרב. אולי זה טוב שלא הספקת לראות ששלי גדולה יותר.
בלילה האחרון שלנו ביחד רציתי לומר לך לא ללכת.
היין גרם לך למעוד אז הנחתי יד מטפורית כדי לייצב אותך. לרוב זה מצליח. אני מזמן כבר לא נוגעת באיברים שלא רוצים בי. כשצריך, אני נושכת את היד במקום, מרגישה כדורי אש מתפוצצים לי בתוך הגוף. קוראים לזה געגוע, אבל זו מילה שמכערת לי את השירים. אמא שלי תמיד אמרה לי לבטוח ביכולת שלי לחשיבה שכלתנית. רוב הזמן דעתי משתוקקת לניקוטין או לאלכוהול ובמקום אני מוצאת את עצמי מלטפת את עורם של חוזים עתידיים שאין איש חתום עליהם. אני מהדקת שפתיים בסיגריה ומחממת את ידי בלהבה. אין גבול לחזירות. בסופו של יום אני זוכרת שתמיד עדיף להידפק לבד, במיוחד אם את בתולה קדושה שנגועה בחלומות על אהבה. בתוך בדידות אין מול מי לחוש כזו בושה, וזוהי נחמתי היחידה.
אתה שוכח. אין לי מה להציע. הנפש שלי מתרועעת עם שדים ועם מכשפות, הקליפה שלי מסובבת ראשים ושוברת מפרקות. אני בונה בתים על קרקעות שאינן בבעלותי; עציצי פרחים וצמחי תבלין הם הדבר הכי חי שתמצא שם. אולי כמה נמלים על השיש, אולי זבובה באפיסת כוחות מדדה בין חריצי מרצפות. למקרה שאתה רעב, במקרר יש עוגת קצפת שהחמיצה יותר מדי הזדמנויות. למקרה שאתה כואב, אני יכולה לעזור לך להפסיק לחיות. לכשתרצה, אנציח אותך בעוד שיר שיתפרסם במוסף הגלריה, או אעלה ילדה מהאוב ואספר לה שהיית לה לאבא. אקרא לה אתנה. היא תאהב אותך כמעט כמו שאתה אוהב אותי.
…נכנסתי איתך למיטה. כל מה שקדם לכך לא רלוונטי, אלא רק שעוד בשלבים מוקדמים בהרבה הבהרתי שכל החוקים נקבעים על ידי. הראשון הוא שאתה לא נוגע בי. רק לי מותר לגעת בך. השני: אני לא מורידה בגדים. אתה – עירום ועריה. משאבת האינסולין שמחוברת לך לגב התחתון כמו מחסנית נשק רק מוסיפה לך לסקס אפיל. אני אוהבת אנשים עם בעיות, אמרתי לך בפגישתנו הראשונה ובליבי קיוויתי שאינך מתורגל במשחקי שליטה; רציתי להיות החוויה הראשונה שלך.
גמרת עוד לפני שהלשון שלי הגיעה אל המפשעה.
אמרת לי שאני הזויה, ואני עניתי לך שאתה מתוק. בתגובה, משכת אותי לנשיקה נוספת, רכה. ביקשת שניפגש שוב ואני חלקתי איתך חצאי-אמת, למודת ניסיון כי כנות גמורה איננה בריאה לרוב האנשים.
*
והאמת בשלמותה היא שאני כבר לא מצליחה לדבר במונחים של אהבה, קל וחומר להרגיש, או להימשך. ימים ארוכים של הכחשת המצב הגיעו לשיאם, וכעת אני מרגישה רק הקלה. סוף סוף מגיעים הלילות כשאין חדש תחת הירח ואין נחש בין ירכיי. את הפורקן אני מוצאת בעודי נרכבת על אצבעותיי ומגששת דרכי בלבד שאבד לי לפני יותר מדי הרבה שנים. הוא נעים. אני מתגעגעת לסקס שמעולם לא היה לי ובאידיאל לא מעורב בו שום אדם מלבדי; עיקר העוררות שלי בוקע מתוך העצמי. לא שיש לי שאיפה לגמור לבד, אבל לפחות אני מגלה שזה לא כל כך נורא. גם בהיעדר פנטזיה, ישנו האגו – זה לא רק מספיק, זה הכל. תשאלו את החכם דמוקריטוס. אני לא הראשונה בהיסטוריה שנהנית מתוצרי לוואי של שגעון גדלות.
בשעת ערב עישנתי סיגריה על הגשר והתבוננתי בגופה שלי מוטלת על גדות הסון. הייתי עייפה ומרירה, אך גם מדושנת עונג מהעובדה שהארוחה האחרונה שלי הייתה מרק בצל ובגט. צורת המים קרצה לי ברמיזה. הגורל לבש צורה של בחור שחור וגבוה עם חזה מוצק. האנגלית נשברה בפיו, אבל לגוף שפה בינלאומית. אמר לי, בואי. שאל, איך אומרים תחתונים בעברית. עניתי, 'עול'.
בנקודה הכיפית של הסטלה טיילתי נמרצת ברחובות כשדי אנטוורד באזניות. היה לי חם ועלו בי תיאוריי קיץ דביקים של מופסאן. רציתי לרקוד ונכנסתי לבר מקומי עם תאורת ניאון ועשן, שם לסבית איטלקייה הזמינה לי קוקטייל. לא שתיתי, אבל אכלתי את הקרח. ביקשתי מהברמן לשים שיר. נזכרתי שיש לי דופק והלכתי הביתה.
התעוררתי אחרי ארבע שעות של שינה טרופה, מורעבת. כאב חד הלם בצד הימני של הראש שלי. השעה קצת לפני חמש בבוקר, עדיין חשוך. על יד המיטה שלי היה מונח בקבוק מים קטן של חצי ליטר, שתיתי את כולו בלגימה אחת והלכתי להשתין. לא היה לי פיפי. הרגשתי בחילה מטפסת במעלה הגרון שלי, אך לא הייתי בטוחה אם זה הרעב או הצורך להקיא. אכלתי חתיכת גבינה קשה שהייתה במקרר וחזרתי לחדר. פתחתי חלון, הסתכלתי על הרחוב ישן תחתיי, דימיתי עצמי לרוח רפאים. פחדתי. נשמתי אוויר קר וזה היה נעים. בבניין ממול, איש אחד הסתובב בחדר השינה שלו. דקות אחדות התבוננתי בו, מנסה להבין מה הוא עושה. לבסוף הוא קלט אותי. הסטתי את הוילון ונכנסתי למיטה. הייתי ערנית לחלוטין והיה לי משעמם. אוננתי. הראש היה חלול וכאוב, שום מחשבה לא באה, הפנטזיות מיצו את עצמן ואני מיציתי את עצמי. לא גמרתי. נרדמתי.
חלמתי שהאיש מהחלון ממול יורה עלי. התעוררתי בבהלה. רעש המכוניות מהרחוב היה מצמרר וקרוב. הראש לא כאב יותר. הרעב החל לנקר. בווצאפ הודעה מהבלונדיני: "ירדתי לקנות קפה."