ידעתי שלא תהיה טעות נכונה ממנו, הרבה לפני שהוא הכניס אותי למוסטנג השחורה שלו ולא הסכים להגיד לי לאן אנחנו נוסעים. זו הייתה סיבה מצוינת להיכנע לריגוש ולהניח לו להכתיב את הלילה. הוא הרי יודע את גופה המהפנט של ניו יורק טוב ממני וסמכתי עליו שיכיר לי כמה מחוריה הרטובים. שמתי לב שהוא נוהג כמו שהוא נראה – בפראות ובבטחון. האיש ממבט ראשון נראה היה לי רדוף, חסר תקנה, אומללותו חבויה היטב תחת קליפתו היפה, אבל אינה שקופה. סיפרתי לו על השהות בבוסטון ובפילדלפיה וגם על הלילה עם הבחור המוזר ההוא מטנסי. בקושי שמעתי את עצמי מדברת, כי המזגן במכונית הרעיש ושמענו רמשטיין בווליום גבוה, למרות שהוא כבר מזמן לא טינאייג'ר ואני מעולם לא הרגשתי כמו אחת.
הגענו לבושוויק. אכלנו פיצה מושחתת עם טופינגס מוגזמים ולאחר מכן הלכנו לשתות כמה קוקטיילים בבר סמוך. מוקדם יותר באותו ערב אמרתי לו שמתחשק לי לרקוד ונתתי רמז נוסף בתקווה לקבל היענות חיובית הפעם. קיבלתי.
לא שיש לי למה להשוות – אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שיצאתי למסיבות ומועדונים – אבל הוא לקח אותי למקום מגניב למדי עם טכנו ומסכים ענקיים שהקרינו צורות פסיכדליות ורקדניות בתוך חישוקים צבעוניים על במות. רקדנו שעה, אולי שעתיים, איבדנו תחושת זמן. היה חם וצפוף והיינו רטובים כליל מזיעה. כשמיצינו, יצאנו למתחם הפתוח כדי לשתות מים ולעשן. הוא שלף את הסיגריות היוקרתיות שלו ודיבר גלויות. הוא מאוהב. לא בי, כמובן.
"זאת קרוליין?" נקבתי בשמה של אחת היזיזות שהוא הזכיר בפגישות קודמות. "אלוהים, לא, לא היצורה הזאת," הוא צחק והעשן נפלט מנחיריו."אישה אחרת."
"והיא אוהבת אותך בחזרה?"
"כן. אבל זה מורכב."
"למה? יש לה חבר?"
"יותר גרוע."
"נשואה?"
"יותר גרוע."
"…היא לסבית?"
הוא גיחך והסיט תלתל שנדבק למצחי. "היא נשואה לחבר הכי טוב שלי. אנחנו מנהלים רומן כבר כמה חודשים."
אלוהים, אני יודעת לבחור אותם.
***
הכלבה שלו צרחה עלי בנביחות כשנכנסנו לדירה שלו בשלוש לפנות בוקר. אתה לא ניו-יורקי אמיתי אם אין לך כלב, ועדיף שהוא יהיה קטן מספיק כדי שתוכל להכניס אותו לתיק כשאתה נוסע בסאבווי. "קוראים לה June, כמו החודש," הוא מסביר כשהוא מרגיע אותה עם חטיף, "מתנה מהאקסית. אני ממש לא אוהב אותה, אבל גם לא שונא אותה מספיק כדי להרוג אותה."
כשאני נכנסת לבתים בפעם הראשונה אני תמיד בוחנת את המטבח. שריטה. זה לא האוסידי שירשתי מאמי לניקיון כמו הכשרון לזהות קווי אופי של בן אדם לפי המטבח שהוא מתחזק. זה לא היה גילוי מרעיש לראות ששלו מטונף ומבולגן. לא שאני מצפה ליותר מדי מרווק בן 35, אבל בכל זאת הרגשתי קצת מובכת בשבילו וממש החזקתי את עצמי מלהציע לו לשפוך בקבוק אקונומיקה על השיש ועל הגז.
אומרים שאוכל תמיד יהיה טעים יותר כשרעבים מאד, ואני תוהה האם הוא באמת סקס טוב או שפשוט לא הזדיינתי הרבה זמן. כך או כך, הוא השקיע והיה לי כיף. הסתכלתי על חדר השינה ושמתי לב שאין לו ממש ארון בגדים, אלא פשוט מוט ארוך עם המון בגדים שתלויים בצפיפות על קולבים. אולי כשמסדרים ככה את הבגדים הם פשוט נראים רבים, או שבאמת יש לו יותר בגדים ממני. הם בטוח נועזים יותר, ססגוניים וייחודיים, בגדים שאפשר למצוא רק בחדרי תלבושות של תיאטראות או בחנויות יד-שניה. "על מה את חושבת?" הוא קוטע אותי מהירהוריי על בגדיו. "שאתה דפוק. תגיד, אתה חושב באנגלית או בגרמנית?"
"כן, זה נכון. אני משתדל שלא לחשוב, אבל כשזה קורה זה בדרך כלל באנגלית, אלא אם אני רב עם אמא שלי."
"ספר לי על האמא הגרמנייה שלך."
"טוב, היא מבוגרת ומקללת את היום שהגענו לאמריקה, אבל משום מה לא דחוף לה לחזור לגרמניה, אולי כי יש לה זיכרונות ממש לא טובים משם."
"כמו מה?"
"אבא שלי נהג להתעלל בה."
"אה. אתה בקשר איתו?"
"כמובן שלא. הוא אסהול."
"like father like son?" אני עוקצת. האיש הזה העיד על עצמו לא פעם בפניי שהוא אסהול, ספק ניסיון אזהרה כושל ספק הסרת אחריות. הוא לא יודע שהיו לי גרועים יותר.
"טוב, אני אסהול נחמד. ואני לא מכאיב לנשים."
"…רק בסקס."
הוא מחייך ומלטף לי את החזה. "אני רואה שאת אוהבת את אמריקה."
מלו
קיר חמישי 