משנה כיוון

גמלה בלבי ההחלטה להמשיך לתואר שני. למען האמת, המחשבה הזו התבשלה בראשי עוד בסמסטר הראשון של השנה הראשונה, טרום עידן הזום, המסיכות והבידוד החברתי, כשבעוונותיי התאהבתי במרצָה של הקורס "מבוא לשירה". דמיינתי את עצמי לבושה בבגדים מסוגננים כשלה, עומדת מול כיתה של סטודנטים שרק מחכים שאשאל לדעתם על "רק קו שמש אחד" של ביאליק ומסבירה על הקשר בין סיפור פילגש בגבעה ל"סקס אחר" של וולך. אבל לקראת סוף השנה ירד לי ממנה. קרו יותר מדי מקרים שבהם היא ביטלה דברים שאמרתי בכיתה, ואין יותר טרן אוף מזה לסטודנט. בכלל, סמסטר הזום הראשון היה מזעזע. דווקא קיבלתי ציונים מעולים (בעיקר הודות להקלות מסוימות שניתנו מתוך ההבנה שהכול היה מזעזע), אבל איבדתי כל חדוות למידה ו"עליתי כיתה" ברגשות מאוד מעורבים לגבי המשך התואר.

בתחילת השנה הנוכחית נפל דבר. אני לא זוכרת אם שיתפתי כאן בבלוג מה בדיוק אני לומדת, אבל מדובר בתואר משולב של ספרות ולשון עברית. בחרתי ללמוד באב"ג כי רציתי ללמוד ספרות, אך מכיוון שמדובר בתואר דו־חוגי, נאלצתי להירשם למחלקה נוספת, ואיכשהו החלטתי בצורה מאוד אינטואיבית ונטולת כל מחשבה שלשון זה אחלה. דווקא לא הייתי מדהימה בזה בתיכון. אני אומנם חושבת שאני מצליחה להתבטא לא רע בכתב, אבל דקדוק ותחביר לא היה בדיוק הקטע שלי (זה עדיין לא). אני פשוט, באמת ובתמים, מאוד אוהבת עברית. בשנה הראשונה, שמתמקדת לרוב במבואות למיניהם, מלמדים בדיוק את כל היובש הזה שאני לא מחבבת – דקדוק, תחביר, ניקוד, תולדות הלשון, ועוד נקודת אור בצורת קורס סמנטיקה שהיה הכי מעניין ומהנה מכל מה שלמדתי. בדיעבד אני מבינה שהיה זה תחילתו של העיקול במסלול האקדמי שלי, והפלרטוט הראשון עם עולם הבלשנות.

והעיקול הזה התחדד יותר ויותר בשנה הנוכחית. בעוד שהקורסים בספרות הפכו די מייגעים, והמרצים, איך לומר, עפים על עצמם ב200 קמ"ש (כמעט כולם אנשי רוח ומשוררים, בכל זאת) – הקורסים שלקחתי בלשון העיפו לי את המוח לתקרה. חוץ מההיסטוריה המרתקת והמרשימה של העברית (שאם ילמדו אותה בבתי הספר, אולי תתעורר בתלמידים חדווה ללמוד גם גזרות ובניינים), זכיתי ללמוד גם על ההיבטים הבלשניים של השפה, כמו תורת ההגה, חקר השיח, פרגמטיקה וסוציו־בלשנות. המשותף לכל אלה, בגדול, זה שנותנים את הדעת על כל מה שהוא הכי אינטואיטיבי וטבעי בשפה הכתובה והמדוברת עבור דוברים ילידיים. טירוף שאין כדוגמתו.

אז כשראשת החוג שאלה אותי לפני שבוע וקצת מה דעתי על תואר שני, פתאום זה נפל לי. באותו רגע שיחקתי קצת קשה להשגה, אבל מבפנים צרחתי "כעעעעעעע". יש לי עוד שנה לתואר וזה נשמע מאוד רחוק, הרי כבר למדנו שאי אפשר לדעת מה יוליד יום, אבל השנתיים האלה חלפו כמו בִן־לילה ומכיוון שמלכתחילה התכווננתי לתואר שני, הפעם אני מרגישה הרבה יותר מדויקת בהחלטה שלי. זה אפילו, רחמנא לצלן, קצת פרקטי. כמובן שמי שבוחר לרכוש לעצמו השכלה בדיסציפלינות האלה עושה את זה מתוך עניין ופחות כדי להתפרנס, אבל בניגוד למקצועות רוח אחרים, מתואר שני בלשון אפשר אשכרה לעשות כסף, ואני לא מדברת על הוראה. זה מנחם ומרגיע (בעיקר את ההורים שלי).

חוץ מזה אני עובדת על כל מיני פרויקטים שאולי יראו אור בעתיד, בעיקר ענייני כתיבה וספרות. חשוב להגיד שאני אולי קצת מאוכזבת מלימודי הספרות, אבל עדיין מדובר באחת מתשוקותיי הגדולות. אני כמובן כותבת שירה, אבל פחות מתחשק לי לפרסם כרגע, ואני מתעסקת יותר בכתיבת תסריטים וסיפורים. באחד הסגרים התחלתי לכתוב תסריט לסדרה על באר שבע, שכרגע אין לי זמן להמשיך בגלל העומס בלימודים, אבל ברגע שאתפנה אני אשב על זה חזק. בנוסף, קיבלתי הצעת עבודה ממכר לשעבר, תפקיד מפתה בהוצאת ספרים קטנה שעשוי להוסיף נופך של יוקרה לרזומה שלי, אלא שכרגע זו מחויבות שקצת גדולה עלי ולצערי עדיין יש רק 24 שעות ביממה. אני גם קצת מתעסקת בפיננסים לאחרונה (בחיים לא חשבתי שאכתוב משפט כזה), אבל זה אולי לפוסט אחר.

גילוי נאות: כתבתי פוסט ארוך על המלחמה האחרונה, שהותירה אותי די המומה. המגורים בעיר דרומית הכניסו לחיי חוויות מעניינות מאוד ואחת מהן היא מתקפת טילים. אלו היו עשרה ימים מאוד אינטנסיביים שנחתמו בהפסקת אש, ונדמה שישר כולם חזרו לעניינם ואף אחד לא מדבר על זה. זאת אומרת, כן מדברים על זה, אבל בעיקר בהיקשרים הפוליטיים. אותי זה לא ממש מעניין (אני בכנות לא יודעת מי ראש הממשלה עכשיו, מסתובבת איזו שמועה שבנט ולפיד הולכים לעשות שבוע־שבוע. סלאמתק). אני עדיין נבהלת מכל רעש רחוק שנשמע כאזעקה ומתקשה מאוד לישון, כמו עכשיו. בכל מקרה, אני מרגישה שהפוסט הזה כבר לא ממש רלוונטי, וכרגע אני בעיקר מתלהבת מהתפניות החדשות בחיי.

לסיום הינה תמונה של רסיס שנפל, ליטרלי, מטר וחצי מביתי:

מלו

סבא חיים

סבא חיים, או חיימון, כבר כמעט בן 90, ומגיע מדי בוקר לבית הקפה בשכונה. למרחקים אפשר להריח את האפטר שייב החריף שלו, וכשאני מזהה אותו מתקרב בהליכתו השפופה על מקל המתכת, אני רצה להחליף את הפלייליסט הקבוע בפרנק סינטרה. במבטא צרפוקאי כבד הוא מברך אותי שהשם ישמור עלי, ושואל בן כמה הוא נראה, ואני עונה "28-29 ככה" והוא צוחק ואני צוחקת איתו. בחורף אני מכינה לו קפה הפוך גדול ובקיץ – שייק פירות יער. ליד השתייה הוא מעשן סיגריית פרלמנט והטיפים שלו תמיד באים בשטרות.

סבא חיים בא לבד, אבל סוחף את כולם אליו. כל העובדים כבר מכירים אותו, אוהבים אותו, יושבים לדבר איתו. לפעמים גם לקוחות אחרים מצטרפים אליו לשולחן, מקשיבים לסיפוריו על האצ"ל ועל העלייה ועל תל אביב של שנות ה50, אבל הכי הוא אוהב להתרברב בנכד הצעיר שבחיל הים. יש לו שמחת חיים כנה, ותשוקה אמיתית לחיים, לאנשים ולמוזיקה שהוא אוהב. הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה, והוא כבר הצמיד לכולנו כינויים מדויקים, שאיכשהו אין בהם שמץ של עוקצנות או לגלוג, רק אהבה.

סבא חיים הוא איש של כבוד. גר בבלוק של אחד הרחובות המוזנחים בבאר שבע, אבל לוקח את כולנו בסטייל של כמו מתוך ז'ורנל. הוא אומר שהבגד הוא כבודו של האדם, וכולם צריכים להתלבש כפי שהם מעריכים את עצמם. אם תשאלו אותו, גם את השקל האחרון בכיס עדיף להוציא על בגד טוב, כי אוכל יש היום יותר מזבל ואנשים מסתכלים על איך שאתה נראה ולא על מה שיש לך במקרר. אבל שמץ של גאווה או יוהרה אין בו. הוא תמיד ידבר עם אנשים בגובה העיניים, ויהיה ישיר בדעותיו אבל גם רגיש ורך וקשוב.

לסבא חיים יש לב צעיר שגם מלאך המוות לא יצליח לעצור. הוא עלה לבד מקזבלנקה כשהיה נער והשתתף בכל המלחמות. הוא טייל בכל העולם, ואומר שיש לנו את הארץ הכי יפה, אבל גם יותר מדי אנשים מלוכלכים וצרי עין שמטנפים אותה. לכן הבן שלו, כך סיפר לי היום, לקח עצמו יום אחד ועזב. הקים אימפריה במנהטן, אחרי שפה כולם הסתכלו עליו עקום. "ואוו, זה מדהים," אמרתי וחיים החליף הבעה והחוויר באחת. "35 שנה לא ראיתי אותו", אמר בקול רועד והוסיף "סלחי לי". הוא סובב אלי את גבו ויצא מבית הקפה במהירות. אני הלכתי לבכות בשירותים. לאחר מכן קרא לי אליו והביט בי לתוך הנשמה ושוב ביקש סליחה ושתקתי כי לא היה לי מה להגיד. גם עכשיו אין לי.

מלו

להיות לעצמי

לא כתבתי כאן כבר מספר חודשים, וזה לא שאין על מה. בשנה וחצי שחלפו, שמתי לב, דברים יותר ויותר חולפים על ידי ואני מטשטשת את זכרונם כלא היה. יש לזה מחיר. אני פחות נוברת ברגש, פחות מתבוננת, כמעט ולא כותבת שירה, יותר אסקפיסטית. לצערי צדק מרקס וההוויה אכן קובעת את התודעה. אבל זה גם נוח, כן, המקום הזה נוח לי מאוד. אני רגישה לאחרים, בוכה בקלות מכל כתבת מגזין וסרטון של כלבלבים, אבל כשדברים נוגעים אלי, במישרין או בעקיפין, אני כולי מודחקת, מנותקת.

לפני שבוע בערך, היה לי הבזק תחושתי מופלא ומפתיע. ישבתי עם חברה על ספסל באוניברסיטה, בין שיעורים, והקראתי לה שיר שכתבתי לילה לפני. לא משהו מוגמר, בקושי טיוטה, סתם מילים של זרם תודעה שהקלדתי לנוטס בטלפון כדי שהשריר לא יתנוון. הקראתי לה אותו בקול, והטקסט היה לי זר, כאילו לא נכתב על ידי מעולם. הגעתי לשורות האחרונות וקולי החל לרעוד, המחנק התקבע בגרון וניסיתי מאוד, ללא הצלחה, למנוע מהדמעות לפרוץ מול כולם. חברתי זיהתה את המצוקה וחיבקה אותי, והתחלתי לבכות עוד יותר כי התרגשתי מההתרגשות של עצמי, על עצמי.

אני חושבת שהנתק הרגשי הוא משהו שהגעתי איתו לבאר שבע, אבל הוא נוכח יותר בחודשים האחרונים בגלל הסביבה שלי. נדמה שיש עכשיו איזה ענן אנרגטי שחור מעל כולם והוא טיפטף על האנשים הקרובים לי ביותר. כך קרה שכמעט כל חבריי מתמודדים כרגע עם טראומות ומשברים מורכבים שאני נאלצת להכיל. לא תמיד יש לי את היכולת או את הסבלנות, ולאחרונה אני קצת תופסת מרחק, כי אני רואה איך זה משפיע עליי. הצורך להיות חזקה בעבור מישהו שמצוי בתקופה חלשה הוא בלתי נמנע, וזה רק למראית עין – תעצומות הנפש האלה לא קיימות בי באמת.

זה הביא אותי לחשוב, כל הסופ"ש האחרון, על כך שאני רוצה להשקיע את החודשיים הקרובים בלימודים ולוותר כמעט לגמרי על חיי חברה. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שזה יעלה לי באנשים, אבל כנראה שמקומם לא בחיי ממילא. הייתי מאוד רוצה להגדיל את המעגלים שלי, להקיף את עצמי באנרגיות אחרות, אבל זה ייאלץ לחכות לחופשת הקיץ כי אני חנונית ופוחדת מוות מהסמסטר הזה. חשבתי שאני גיבורה עם כל הקורסים שלקחתי, ועכשיו אני משלמת את המחיר.

מלו

כמוסכם

יובל אומר שהוא מקנא ביכולת שלי להתרגש מאומנות, ובליבי אני עונה לו, ואולי גם קצת בקול, שכרגע אני בעיקר מתרגשת ממנו, מרוחב כתפיו שכמעט וקורע את הסוודר מבפנים ומעיניו שמשחירות בחוריהן כמו הלילה של באר שבע. מה זו, אם לא יצירת אומנות. היוונים אולי יעיזו להתווכח, אבל הם לא רלוונטיים, כפי שלא רלוונטיות כל הנשים החגות סביבו עכשיו, בערב המחתרתי שהרמנו כאן, קוטעות את רצף השיח בינינו ומושכות אותו לחיבוק כל אחת בתורה, בדרך לשירותים ובחזרה. הרבה נוזלים נשפכים כאן, גם ממני, אבל המגע שלי קנאי, שמור לקירות סגורים מעיניים. אני מתעלמת מהפזילות שלו לכיווני, מערבבת לי ג'ין עם חמוציות וספרייט ויוצאת לעשן בידיעה גמורה שיבוא אחריי, תוך דקה או עשר, תלוי כמה ידיים ידרשו אותו בדרך, ובין דקה לשתיים זה אכן קורה, יצאתי בזול הפעם. אנחנו מעשנים לאט, ממשיכים לדבר על רגשות ובעיקר על היעדרם, ואני מאמינה לו כשהוא אומר שלא בכה מאז שהיה ילד, ומבינה שהוא בדיוק כמו אבא שלי, מחפה על משקעים מודחקים בסרקזם ונהנתנות, אלא שלעומתו, אולי יובל הוא בר תיקון, כי אני גם מאמינה לו כשהוא מצהיר על רצון להשתנות. לי אין את היומרה לנסות לשנות או להציל אותו מעצמו, אם כי אני נהנית לחשוב על עצמי כבעלת השפעה, אבל מכל היפהפיות שדרשו את תשומת ליבו הערב זו אני שיושבת איתו כאן, ואולי זה לא סתם. אני מזכירה לו שרגשות זה לא רק בכי, אלא גם צחוק ואכזבה ופחד ואהבה, ואולי בכי זה למתקדמים אבל אהבה היא לכולם.

למוחרת אני חוזרת לכפר סבא, ובדרך הרדיו מבשר על מותו של נתן זך. אחרי שחניתי נשארתי קצת באוטו, מעכלת לרגע את הבשורה, נתן זך איננו. צחוק אחיינים מרחוק מחזיר אותי למציאות ולפני שירדתי מהאוטו שלחתי ליובל את נתן זך מקריא את "כמוסכם". אחרי חצי שעה הוא מתקשר: "את לא מבינה מה עשית לי עכשיו". אני משיבה: "לא עשיתי שום דבר. זה הכול אתה."

מלו

לצאת עם אנרכיסט

החדש הוא חצי סלב, מקועקע וגבוה ממני בכמעט שני ראשים. יש לו שיער ארוך, הרבה חברים בפייסבוק וכישרון בישול פנומנלי. הוא פעיל חברתי, אבל פרובלמטי הארדקור, מהסוג שמבלה לילות במעצרים וישן במאהל בגן העצמאות. עוד לא הבנתי אם זה מדליק או מרתיע אותי. כשאנחנו יחד אני מבקשת שלא נדבר על פוליטיקה, ורוב הזמן זה מצליח ואז אנחנו מדברים על ספרות ועל ביולוגיה ומשחקים בפלייסטיישן. כשבכל זאת נפלט איזה משהו על ביבי או על המשטרה, נדלקות לו העיניים כמו מכור שמשיג מנה. אני מזהה שהוא אוהב את הישירות שלי, שמאפשרת לו לחשוף אותי אל דארק־סייד קיצוני, אפילו כשמדובר בפרמטרים שלי. אני מבולבלת נורא. מצד אחד בא לי שהממשלה תיפול רק כדי שיהיה לי אותו ליותר, מצד שני הוא מרגיש לי טיפולי כמו כל הקודמים ובשלב זה, אני די גבולית עם יכולת ההכלה שלי. האינטואיציות שלי אומרות שזה קשר שייקח אותי לאקסטרים: או שזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם או שאני אוכל אותה חזק. לכן הגדרתי שהקשר יתקדם בצעדי תינוק, אבל תינוק עצלן, כזה שעדיין מנסה מדי פעם לזחול ומבין מאוד מהר שהכי כיף על הידיים של אמא. ככה לאט. ככה זהיר. נראה שהוא בסדר עם זה כי גם ככה הוא מעסיק את עצמו עם השיט בבלפור כל היום.

יש לא מעט ימים שאני חושבת שאני הולכת לסיים את זה, אבל אז בלילות תמיד מתגנב לו איזה געגוע טורדני. כמה אופייני.

מלו

חלום ושברו

החודש האחרון היה לבן כולו. המציאות עומדת במקומה, זקופה והזויה כהרגלה, כל המתחדש תחתיה כבר צפוי מראש. עוד חוזר אליי המפגש המאוד רנדומלי עם מיר בצוהריי יום חם בתל אביב לפני חודשים אחדים, כשהסתובבתי אל הכביש כדי לתפוס מונית לדרום העיר ומצאתי אותו עומד מאחוריי, עם כובע מצחייה ושיער ארוך והחיוך האווילי הזה שלו. שברון הלב הראשון שידעתי. נתפסתי לא מוכנה, לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אראה אותו שוב. החיבוק שהוא נתן לי היה סוריאליסטי עד כאב ואני הסנפתי את סיביי החולצה המיוזעת שלו כאילו חיי תלויים בפרומונים ארורים. התפישות הרומנטיות שלי תמיד נשענות על כוכבים, על הקוסמיות הנשגבת של היקום. טעה אלכסנדר פן, אין פגישה מקרית. צדק בפריחת התכלת. זה היה אופורי כמו חלום טוב. כשישבנו לקפה מאוחר יותר, הבנתי שהבחור שאני מתגעגעת אליו לא קיים עוד. באחת הבנתי כמה מיר השתנה, וכמה הגר התבגרה. מאז אותו יום לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. לראשונה, ראיתי את עצמי בטוב.

זו הייתה סגירת מעגל אידיאלית שפוגשת אותי מאז בכל סיטואציה אחרת. לא באמת התבגרתי, אחרת איך קורה שאני עדיין מתכחשת לדינמיות של העולם. אני מסרבת לקבל את שנגזר עליי, משוכנעת בממשיותו של העולם הפנימי שלי, שאינו מתכתב עם המציאות בלפחות תשעים אחוז מהזמן. זה שורש החולי. הבטן כאובה, המתחים סוחטים לי את המעיים, אין נכנס ואין יוצא. ככה זה כשנשענים על הדברים המוכרים. השירים של אלג'יר, כתבי אפלטון, הרטט של הסיליקון, הפרעות האכילה. כפי שחיי נתקעו על הרעיון שייצג עבורי מיר בזמנו, כך אני הולכת פעם אחר פעם באותן דרכים חסומות, נתלית על חסדם של אחרים, מרכיבה מחדש חלומות שנשברים, מנוהלת על ידי אידיאות שאינן אפשריות אלא בראשי. זוהי דרך מעוותת להתמודד עם שינויי מציאות ואני יודעת בדיוק לאן היא תוביל. הנוחות שלה היא אשליה שאני בולעת ברצון, וזה מה שנורא בעצם.

מלו

אהבה בימי קורונה

הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשפוך חצי בקבוק אקונומיקה על הארבעים ומשהו מטר דירה שלי. לא תכננתי להקדיש את היום לניקיונות, אלא שקמתי מהמיטה והרגשתי שהבלגן כבר חונק עלי. אחרי מי-יודע-כמה שבועות של הזנחה, נכנסתי לאמוק ניקיון וסדר שמאוד לא אופייני לי. אף פעם לא הייתי מסודרת במיוחד, ומאז שיצאתי מבית ההורים אני כן מנסה ומצליחה לשמור על סדר וניקיון לפחות ברמה סבירה, אבל אני מודה שבשבועות האחרונים זרקתי אלף קילו זין, גם בגלל המבחנים אבל בעיקר בגלל אי אלו טלטלות רגשיות שלא עשו עמי חסד. אמרתי לעצמי שאני רק ארים את הבגדים מהריצפה, אבל אז גם קיפלתי אותם והחזרתי לארון, החלפתי מצעים, סידרתי את המטבח, את המדפים, ניקיתי את המקרר, קרצפתי את השיש ואת הגז, את הכיורים, את האסלה, העברתי מגב שלוש פעמים על כל הדירה. אפילו טרחתי לשים על עצמי משהו ולהוריד את הזבל.

במעלית פגשתי את השכן שלי, עם הפינצ'ר הצווחני שלו שקצת מזכיר לי את מיקה שלי שנפטרה לפני שנה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהדירה הנקייה והריחנית שלי, שכל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה עד לחריצות הנדירה שלי – אז הזמנתי אותו לקפה. מיד חשבתי שזה היה קצת אאוט אוף דה בלו, ולפי המבט שהוא נתן בי הרגשתי שגם אותו זה תפס לא מוכן, כי אף פעם לא החלפנו יותר מעשר מילים בכל מפגש אקראי בחדר המדרגות או במעלית, אבל להפתעתי הגמורה הוא נענה בחיוב. יש לציין שבשלב זה עוד לא ידעתי אפילו את השם שלו, אם כי אני די בטוחה שהוא סיפר לי מתישהו ושכחתי, כי הוא מכיר אותי בשמי. הוא שם את הפינצ'ר הצווחני בדירה שלו ונכנסנו אליי. הוא מיד שאל אם ניקיתי, כי באמת היה ריח מאוד חזק של ניקיון, ועניתי ש"כן, בקטנה". הוא לא צריך לדעת שלפני כמה שעות המקום הזה נראה כמו עזה אחרי מבצע של צה"ל והריח בטח גרוע יותר.

הכנתי תה קר. מאז שאני גם בריסטה יוצא שאני שותה המון קפה במהלך העבודה, וקצת נמאס לי, אז בבית אני בעיקר שותה שוקו או תה. זה גם התאים, כי הסלון היה שטוף שמש מבחוץ והאוויר היה חמים, כמעט קיצי. השכן ישב בסלון ושאל אם מותר לעשן, עניתי שכן. עישנו סיגריה והוא התרשם מאוד מהעיצוב המינימליסטי של הדירה, ועם זאת ציין שיש בה הרבה אופי, הרבה ממני. כמו כולם, גם הוא לא הבין את הקטע של המכשפות. יש לי אוסף מכשפות וכמה מהן תלויות בכל מיני מקומות ברחבי הבית. אנשים טוענים שהן מפחידות, אני חושבת שהן דווקא ממש מתוקות. אני בעיקר אוהבת לאסוף אותן כי כיף להשיג אותן; זה תמיד באקראי, מוצאת אותן ליד פחים ברחוב או בדוכנים של היפים בקצה השני של העולם או בחנויות יד-שניה מוזרות.

דיברנו קצת על השכונה, על העיר, על פוליטיקה ועל, איך לא, הקורונה. הוא בן 31, חי כל חייו בבאר שבע ועובד כטבח באחת המסעדות בעיר. זה מסביר את המפגשים האקראיים שלנו בשעות-לא שעות בלובי של הבניין, כשאני מסיימת משמרת בבר הוא מסיים את העבודה במסעדה ושנינו חוזרים הביתה בערך באותו הזמן. חיכיתי שהוא יספר על הבלונדינית שחוזרת איתו לפעמים, כי הרגשתי שלא מתאים לשאול, אבל הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. כשרק עברתי הנה חשבתי שהוא נראה די טוב, אבל עם כל מפגש קצרצר שלנו הבנתי שהוא לא ממש לטעמי, אומנם יש לו צ'ארם שאי אפשר לפספס ודיבור החלטי, ישיר, שאני מאוד אוהבת. לצערי זה לא דיגדג לי, אבל אני חושבת שהוא איש מאוד נחמד ולא יזיק לי איזה חבר בבניין המנוכר הזה. אני אוהבת לפגוש אנשים בעיר שהם לא סטודנטים, זה מרענן ומאפשר אופק שיחה אחר. החלפנו מספרים ונפרדנו כידידים.

התיישבתי על הספה ושמחתי על הסלון המצוחצח שלי ועל הידיד החדש. בתקופה האחרונה הייתי במעין בידוד מטעם עצמי, פשוט כי לא היה לי כוח לאנשים, ושכחתי שאני יודעת גם ליהנות מחֶבְרָה ושזה לא תמיד עול שצריך לתחזק כדי שאנשים ימשיכו לאהוב אותך.

מלו

*אֵיטִיב עִם עַצְמִי

חוטיי העשן של הקטורת רוקדים את המוזיקה כאילו אין צרות בעולם. מסתלסלים אל תוך עצמם בהרמוניה מושלמת עם הקצב. אם אני מתבוננת בהם יותר מדי זמן, הם מתחילים להיראות לי כמו בני אדם. הבלונדיני היה אומר שאלו הזיות של חוסר שינה, ויש סיכוי סביר שזה נכון.

לפני כמה לילות חיפשתי משהו ומצאתי בתיק ישן גלויה עם תמונה של ג'ורג' אליוט, שנתנה לי אמבר ליום הולדתי האחרון. מאחוריה ברכה ארוכה, כתובה באותיות קטנטנות וצפופות אך קריאות; "…ואני גאה לצפות בך מיילדת מעצמך את הזיקוק ההגרי שלך לכדי אומנות מפעימה". המשפט הזה עורר בי חתיכת מבוכה פתאום, ובד בבד הציף אותי געגוע אדיר.

אני מתגעגעת – אליה, אל הבלונדיני, וגם קצת לכפר סבא. לערבים השבורים של 'הבאביטי' ולרחוב ויצמן בימי שישי בצהריים. לאקלרים של הקפה בסוקולוב ולישיבות חסרות פואנטה אחרי משמרת על המדשאה במדרחוב. למסעות מזדמנים בתל אביב שהסתיימו בקו האחרון של 149, לנסיעות הקצרות לים בכל פעם שרצינו להרגיש פואטיים. אבל בעיקר לאמבר. הבלונדיני ואני רגילים למרחק, אבל אני ואמבר היינו אינטנסיביות, נפגשנו על בסיס יומי למשך שנתיים וחצי והיא לחלוטין חלק מהוויה שלי כיום.

אמבר לימדה אותי שזה בסדר שהרגשות שלי יהיו בשקיפות מלאה. לא לפחד להיות ישירה, לדבר פתוח ולהגיד בדיוק מה חושבת ומה אני מרגישה, ומה מפריע לי ומה נעים לי. אני מיישמת זאת יום אחר יום אחר יום, והשיטה הזו היא הסנן האולטימטיבי לאנשים שראויים או לא ראויים להוות חלק מחיי. ואני מוציאה. אני לא אגיד שזה לא כואב, כי זה כן, אבל עדיף לכאוב ולשחרר מלכאוב ולהיתקע. אמבר לימדה אותי להיות טובה אל עצמי. מאז שעברתי לדרום, אני מבינה את החשיבות של להיות נאמן לעצמך פי שלושה מבעבר.

ביום ראשון המבחן האחרון שלי, ולאחריו החלטתי שאני חוזרת לכפר סבא. אני צריכה לאתחל בתוכי משהו, וזה בדיוק הזמן.

מלו

*מתוך שיר של אווה קילפי:

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אֵיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.

פגישה עיוורת

אַתְּ סְטוּדֶנְטִית לְלָשׁוֹן
בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בֵּן־גּוּרְיוֹן
שֶׁבַּנֶּגֶב, שָׁמַעְתִּי נָכוֹן?
הַאִם כְּבָר מָצָאת מִי
שֶׁיְּנַגֵּב לָךְ אֶת הָרִיר בְּכָל פָּעַם
שֶׁאַתְּ מְעַסָּה שְׁרִיר אוֹ עוֹשָׂה
שִׁיר? דַּבְּרִי גָּלוּיוֹת,

מָה יֵשׁ שָׁם בִּמְצוּלוֹת
הָעִבְרִית, אָמְרוּ אַתְּ מֵתָה־לְשׁוֹנִית,
מִתְאַוָּה לְעָמְקֵי הָאוֹת הַגְּרוֹנִית,
סִפְּרוּ שֶׁאַתְּ הֲבָרָה פְּ ת וּ חָ ה
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לָךְ
שָׂפָה רְעֵבָה, פוֹנֵטִיקָה אֵרוֹטִית
מֻטְעֶמֶת, אוֹהֶבֶת שֶׁשָּׂמִים בָּךְ
דָּגֵשׁ חָזָק, חָזָק, אֲנִי אוֹרִיד לָךְ
בֶּגֶד וְאֶפְתַּח כַּפְתּוֹר, אַל תִּדְאֲגִי
אֲפָרֵק בָּךְ אֶת הַנָּשׂוּא וְהַמֻּשָּׂא וְאֶת הַלְּוָאִים
נַשְׁלִיךְ מֵהַחַלּוֹן.

אַגַּב,
סִפַּרְתִּי לָךְ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי מוֹרָה לְלָשׁוֹן?

דברים שאין להם מחיר

כבר עשור שלא גרתי על הגובה. קשה היה לי להתרגל לבית החד קומתי הזה, לנוף הסטטי מחלונותיו, לרעש המכוניות הטסות על הכביש הסמוך, לחוסר הפרטיות, לפריצות; ההרגשה שאני חשופה, שכל רגע יכול פולש אקראי לחדור לי למרחב. הפרגולה היא פיסת גן עדן יחידה בבית הוריי, בוודאי באביב ובערביי סוף הקיץ, בין חג לחג, כשלאוויר טעם של עוררות.

כששואלים איך אסתדר שם בחוץ, אני עונה: אין מחיר לעצמאות. זה לא שאני חפה מדאגות – חרדה כלכלית וקיומית היא העול הראשי שבבחירה בתואר במדעי הרוח. אני פוחדת שלא יהיו לי מספיק שעות ביממה כדי לעבוד וללמוד ולעבוד ולשנן ולקרוא ולישון וללמוד. מערכת השעות שלי לא הייתה יכולה להיות נאצית יותר. הבלונדיני טוען שאקרוס. הוא עמד מול החלון שבסלון ואמר שקומה שישית היא מוות ודאי, וביקש שאשמור עליו סגור בתקופות המבחנים. אין דבר כזה, אמרתי לו. יהיה בסדר. במקרה הכי גרוע אני אמכור תחתונים משומשים באתרים דיסקרטיים, ובעודי אומרת את זה חשבתי לעצמי שזה דווקא לא רעיון כזה גרוע. עיניו המתגלגלות כמעט יצאו מחוריהן.

אבל אני יודעת שאסתדר. גם כי האמונה שהעולם מחכה רק לי יצוקה בי מבטון וגם כי באר שבע היא עיר קלה יחסית, פרט להיותה מכוערת, ענקית ודרומית. עצם השהות בה מרגיעה כמו יד קרירה הנוגעת בפנים מיוזעים. דבר בה אינו מזכיר את כפר סבא המפולצנת (שאני אוהבת בכל נימי נפשי). אני שוב על הגובה, וזה מרגיש טבעי כמו חזרה הביתה. דירתי מוארת ונעימה, השמש פורצת פנימה וממזגת בה את הטמפרטורה האידיאלית. אם יש אלוהים, הוא דר בשיכונים וקונה חלב סויה מסופר לב בבן יהודה. אוויר יש בשפע, גם חניה, גם ירקות זולים. החיוכים בחינם. פארק הסופרים במרחק יריקה. אני גרה לבד, אבל יש לי שכנה קשישה שאופה לי עוגיות חמאה ושכן חתיך בדלת ממול שמחלק לי פלירטוטים. אין לי ספות אבל יש לי ספרייה. המכשפות שלי תלויות בחדר השינה. עדיין לא קניתי קומקום אבל אני מרתיחה קפה על הגז. מהחלון של חדר השירות אפשר לראות את מנהטן.

אין מחיר לכל זה.
מלו