עבר זמן

הפוסט האחרון בבלוג הזה נכתב בשמונה באוקטובר, וכל מיני דברים שונים ומשונים קרו מאז. אני לעתים מופתעת מהקצב המוזר של החיים ומהתפניות החדות והלא-צפויות בהם.

במישור המקצועי, סיימתי תואר ראשון ואתחיל את התואר השני כבר באוקטובר הקרוב. אני מוכרחה להודות על האמת ולהגיד שאני מרגישה שאני עובדת על כולם. אני לוקחת על עצמי התחייבויות, פרוייקטים והבטחות שאני לא יודעת איך אעמוד בהם רק כדי להמשיך להזין את הזיוף הזה שנקרא אקדמיה. אני אומנם מאוד מתעניינת בתחום שבחרתי ללמוד, אבל אני לא חושבת שאני טובה בו באופן במיוחד ואני לא יודעת איך אקבל את התואר הזה בסוף. אני עוד יותר לא יודעת איך אכתוב תזה, אבל המרצה שלי החליטה עוד בשנה ב' שהיא מנחה אותי לתזה ואני זרמתי. אני ממשיכה לתת לכולם לחשוב שאני איזו בחורה מבריקה וחרוצה, כשלמעשה החריצות היא ממני והלאה. אני צריכה לכתוב שלושה סמינרים עד סוף ספטמבר ובינתיים כל מה שאני עושה זה לעשן גראס ולצפות באח הגדול. מוזר איך אף אחד, כולל ראשת החוג שלי, עוד לא קלטו שאני רק מעמידה פנים שאני יודעת מה אני עושה.

אה, התחלתי גם עבודה חדשה, במשרה מלאה, כי התקופה הנוכחית לא לחוצה מספיק. התחלתי לעבוד בחברה בצמיחה, מהסוג שיש בו סביבה תומכת ודינאמית ושעה שמחה. עבור מי שהייתה בריסטה בשלוש השנים האחרונות, מדובר בחתיכת שדרוג. העבודה שלי קשורה לכתיבת תוכן וזה דיי נחמד, אבל לשבת תשע שעות ביום מול מחשב כשיש לך שלושה סמינרים לכתוב (כן, אזכיר את זה כמה פעמים, אולי זה יגרום לי להזיז כבר את התחת ולכתוב אותם) זה מאוד מאוד לא קל. הסיבה שאני לא עוזבת ומתפנה ללימודים היא שאני מרגישה ממש ברת מזל עם העבודה הזו. התנאים נוחים מאוד, המשכורת מהפנטת אותי ואני לומדת שם הרבה דברים שאולי יפתחו בפניי אופציות תעסוקה נוספות בעתיד. כ(כמעט)בוגרת מדעי הרוח דאגו לטפטף לי במשך 3 שנים שאין באמת ערך למה שאני לומדת ושהעבודה הכי טובה שאני יכולה למצוא בתחום הזה תהיה בהוראה, ולכן אני שמחה שמצאתי את העבודה הזאת. אולי יהיה קשה לתמרן בינה לבין הלימודים בחודשים הקרובים, אבל זה שווה לי את השקט הכלכלי שלא היה לי כבר שלוש שנים.

במישור האישי, נפטרתי מכל מיני קשרים שלא עשו לי טוב. אני חושבת שכילדה דחויה וחסרת חברים, תמיד הוקרתי תודה על כך שמישהו מסכים להסתובב איתי ולהיות בחברתי, כך שהייתי מסתובבת עם ילדים ונערים שלא עניינו אותי בשום צורה אבל העמדתי פנים שכיף לי איתם, רק בשביל לא להיות לבד. זה משליך גם על חיי הבוגרים, אני שומרת קרוב כל היכרות חדשה ומנסה להעמיק אותה, אבל כשאני מבינה שזה קשר שלא מתאים לי, קשה לי להתנתק. בשנים האחרונות אני מאמנת את שריר הפרידה ומחזקת אותו, כך שהבחירה להתנתק הפכה קלה יותר ליישום, אולי כי הפסקתי לפחד מהלבד, אולי כי היום אני מעריכה את עצמי.

חוץ מזה, כנראה שהשינוי המרכזי שהתחולל בחיי הוא שאני בזוגיות טובה ומאושרת כבר חמישה חודשים. הזוגיות הזאת ממלאת אותי בהרבה אור, שקט ושמחה. אני מאוהבת עד מעל לראש ומרגישה נאהבת כמו שלא נאהבתי בכל 25 שנותיי. יש הרבה דברים ששונים בזוגיות הזאת לעומת קשרים אחרים שהיו לי בעבר (ואת רובם קשה לי לכנות כ"זוגיות"), אבל כנראה שהדבר השונה ביותר הוא גם זה שמשליך על כל היתר, וזו העובדה שאני בזוגיות עם אישה. האמת היא שאני לא יודעת איך לא עשיתי את זה קודם. עוד בצבא הבנתי שיש לי משיכה מסוימת לנשים, אבל מעולם לא חשבתי לקחת את זה הלאה מעבר לסתם התנסות, בעיקר כי ידעתי שאני אוהבת גברים וראיתי את עצמי חיה רק עם גבר, עד שהכרתי את זוגתי והתאהבתי בה. הקשר בינינו התחיל כחברות טובה שנרקמה במסגרת עבודה, עד שהתחלנו להרגיש מתח הדדי שהתפוצץ לילה אחד בפברואר ומאז אנחנו בלתי נפרדות. כיף לי איתה מאוד, היא האדם הכי קרוב אלי והמאהבת הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.

בסוף החודש הבא אני עוזבת את הדירה שהייתה לי בית שלוש שנים ועוברת לגור עם זוגתי בדירה יפיפייה, מרווחת ונעימה פה בבאר שבע. אין לי כוונה לעזוב את העיר בשנים הקרובות, לא רק בגלל התואר או בגלל הזוגיות (למרות שאין ספק שאלה סיבות טובות להישאר) אלא כי אני באמת אוהבת את ב"ש ומרגישה פה בבית. נוח לי כאן.

איך שגלגל מסתובב. למרות שזה נשמע כאילו אני מתלוננת, אני מאוד שמחה שהחיים שלי מלאים בעשייה ובהסתכלות קדימה. זה כיף.

מלו

משנה כיוון

גמלה בלבי ההחלטה להמשיך לתואר שני. למען האמת, המחשבה הזו התבשלה בראשי עוד בסמסטר הראשון של השנה הראשונה, טרום עידן הזום, המסיכות והבידוד החברתי, כשבעוונותיי התאהבתי במרצָה של הקורס "מבוא לשירה". דמיינתי את עצמי לבושה בבגדים מסוגננים כשלה, עומדת מול כיתה של סטודנטים שרק מחכים שאשאל לדעתם על "רק קו שמש אחד" של ביאליק ומסבירה על הקשר בין סיפור פילגש בגבעה ל"סקס אחר" של וולך. אבל לקראת סוף השנה ירד לי ממנה. קרו יותר מדי מקרים שבהם היא ביטלה דברים שאמרתי בכיתה, ואין יותר טרן אוף מזה לסטודנט. בכלל, סמסטר הזום הראשון היה מזעזע. דווקא קיבלתי ציונים מעולים (בעיקר הודות להקלות מסוימות שניתנו מתוך ההבנה שהכול היה מזעזע), אבל איבדתי כל חדוות למידה ו"עליתי כיתה" ברגשות מאוד מעורבים לגבי המשך התואר.

בתחילת השנה הנוכחית נפל דבר. אני לא זוכרת אם שיתפתי כאן בבלוג מה בדיוק אני לומדת, אבל מדובר בתואר משולב של ספרות ולשון עברית. בחרתי ללמוד באב"ג כי רציתי ללמוד ספרות, אך מכיוון שמדובר בתואר דו־חוגי, נאלצתי להירשם למחלקה נוספת, ואיכשהו החלטתי בצורה מאוד אינטואיבית ונטולת כל מחשבה שלשון זה אחלה. דווקא לא הייתי מדהימה בזה בתיכון. אני אומנם חושבת שאני מצליחה להתבטא לא רע בכתב, אבל דקדוק ותחביר לא היה בדיוק הקטע שלי (זה עדיין לא). אני פשוט, באמת ובתמים, מאוד אוהבת עברית. בשנה הראשונה, שמתמקדת לרוב במבואות למיניהם, מלמדים בדיוק את כל היובש הזה שאני לא מחבבת – דקדוק, תחביר, ניקוד, תולדות הלשון, ועוד נקודת אור בצורת קורס סמנטיקה שהיה הכי מעניין ומהנה מכל מה שלמדתי. בדיעבד אני מבינה שהיה זה תחילתו של העיקול במסלול האקדמי שלי, והפלרטוט הראשון עם עולם הבלשנות.

והעיקול הזה התחדד יותר ויותר בשנה הנוכחית. בעוד שהקורסים בספרות הפכו די מייגעים, והמרצים, איך לומר, עפים על עצמם ב200 קמ"ש (כמעט כולם אנשי רוח ומשוררים, בכל זאת) – הקורסים שלקחתי בלשון העיפו לי את המוח לתקרה. חוץ מההיסטוריה המרתקת והמרשימה של העברית (שאם ילמדו אותה בבתי הספר, אולי תתעורר בתלמידים חדווה ללמוד גם גזרות ובניינים), זכיתי ללמוד גם על ההיבטים הבלשניים של השפה, כמו תורת ההגה, חקר השיח, פרגמטיקה וסוציו־בלשנות. המשותף לכל אלה, בגדול, זה שנותנים את הדעת על כל מה שהוא הכי אינטואיטיבי וטבעי בשפה הכתובה והמדוברת עבור דוברים ילידיים. טירוף שאין כדוגמתו.

אז כשראשת החוג שאלה אותי לפני שבוע וקצת מה דעתי על תואר שני, פתאום זה נפל לי. באותו רגע שיחקתי קצת קשה להשגה, אבל מבפנים צרחתי "כעעעעעעע". יש לי עוד שנה לתואר וזה נשמע מאוד רחוק, הרי כבר למדנו שאי אפשר לדעת מה יוליד יום, אבל השנתיים האלה חלפו כמו בִן־לילה ומכיוון שמלכתחילה התכווננתי לתואר שני, הפעם אני מרגישה הרבה יותר מדויקת בהחלטה שלי. זה אפילו, רחמנא לצלן, קצת פרקטי. כמובן שמי שבוחר לרכוש לעצמו השכלה בדיסציפלינות האלה עושה את זה מתוך עניין ופחות כדי להתפרנס, אבל בניגוד למקצועות רוח אחרים, מתואר שני בלשון אפשר אשכרה לעשות כסף, ואני לא מדברת על הוראה. זה מנחם ומרגיע (בעיקר את ההורים שלי).

חוץ מזה אני עובדת על כל מיני פרויקטים שאולי יראו אור בעתיד, בעיקר ענייני כתיבה וספרות. חשוב להגיד שאני אולי קצת מאוכזבת מלימודי הספרות, אבל עדיין מדובר באחת מתשוקותיי הגדולות. אני כמובן כותבת שירה, אבל פחות מתחשק לי לפרסם כרגע, ואני מתעסקת יותר בכתיבת תסריטים וסיפורים. באחד הסגרים התחלתי לכתוב תסריט לסדרה על באר שבע, שכרגע אין לי זמן להמשיך בגלל העומס בלימודים, אבל ברגע שאתפנה אני אשב על זה חזק. בנוסף, קיבלתי הצעת עבודה ממכר לשעבר, תפקיד מפתה בהוצאת ספרים קטנה שעשוי להוסיף נופך של יוקרה לרזומה שלי, אלא שכרגע זו מחויבות שקצת גדולה עלי ולצערי עדיין יש רק 24 שעות ביממה. אני גם קצת מתעסקת בפיננסים לאחרונה (בחיים לא חשבתי שאכתוב משפט כזה), אבל זה אולי לפוסט אחר.

גילוי נאות: כתבתי פוסט ארוך על המלחמה האחרונה, שהותירה אותי די המומה. המגורים בעיר דרומית הכניסו לחיי חוויות מעניינות מאוד ואחת מהן היא מתקפת טילים. אלו היו עשרה ימים מאוד אינטנסיביים שנחתמו בהפסקת אש, ונדמה שישר כולם חזרו לעניינם ואף אחד לא מדבר על זה. זאת אומרת, כן מדברים על זה, אבל בעיקר בהיקשרים הפוליטיים. אותי זה לא ממש מעניין (אני בכנות לא יודעת מי ראש הממשלה עכשיו, מסתובבת איזו שמועה שבנט ולפיד הולכים לעשות שבוע־שבוע. סלאמתק). אני עדיין נבהלת מכל רעש רחוק שנשמע כאזעקה ומתקשה מאוד לישון, כמו עכשיו. בכל מקרה, אני מרגישה שהפוסט הזה כבר לא ממש רלוונטי, וכרגע אני בעיקר מתלהבת מהתפניות החדשות בחיי.

לסיום הינה תמונה של רסיס שנפל, ליטרלי, מטר וחצי מביתי:

מלו

להיות לעצמי

לא כתבתי כאן כבר מספר חודשים, וזה לא שאין על מה. בשנה וחצי שחלפו, שמתי לב, דברים יותר ויותר חולפים על ידי ואני מטשטשת את זכרונם כלא היה. יש לזה מחיר. אני פחות נוברת ברגש, פחות מתבוננת, כמעט ולא כותבת שירה, יותר אסקפיסטית. לצערי צדק מרקס וההוויה אכן קובעת את התודעה. אבל זה גם נוח, כן, המקום הזה נוח לי מאוד. אני רגישה לאחרים, בוכה בקלות מכל כתבת מגזין וסרטון של כלבלבים, אבל כשדברים נוגעים אלי, במישרין או בעקיפין, אני כולי מודחקת, מנותקת.

לפני שבוע בערך, היה לי הבזק תחושתי מופלא ומפתיע. ישבתי עם חברה על ספסל באוניברסיטה, בין שיעורים, והקראתי לה שיר שכתבתי לילה לפני. לא משהו מוגמר, בקושי טיוטה, סתם מילים של זרם תודעה שהקלדתי לנוטס בטלפון כדי שהשריר לא יתנוון. הקראתי לה אותו בקול, והטקסט היה לי זר, כאילו לא נכתב על ידי מעולם. הגעתי לשורות האחרונות וקולי החל לרעוד, המחנק התקבע בגרון וניסיתי מאוד, ללא הצלחה, למנוע מהדמעות לפרוץ מול כולם. חברתי זיהתה את המצוקה וחיבקה אותי, והתחלתי לבכות עוד יותר כי התרגשתי מההתרגשות של עצמי, על עצמי.

אני חושבת שהנתק הרגשי הוא משהו שהגעתי איתו לבאר שבע, אבל הוא נוכח יותר בחודשים האחרונים בגלל הסביבה שלי. נדמה שיש עכשיו איזה ענן אנרגטי שחור מעל כולם והוא טיפטף על האנשים הקרובים לי ביותר. כך קרה שכמעט כל חבריי מתמודדים כרגע עם טראומות ומשברים מורכבים שאני נאלצת להכיל. לא תמיד יש לי את היכולת או את הסבלנות, ולאחרונה אני קצת תופסת מרחק, כי אני רואה איך זה משפיע עליי. הצורך להיות חזקה בעבור מישהו שמצוי בתקופה חלשה הוא בלתי נמנע, וזה רק למראית עין – תעצומות הנפש האלה לא קיימות בי באמת.

זה הביא אותי לחשוב, כל הסופ"ש האחרון, על כך שאני רוצה להשקיע את החודשיים הקרובים בלימודים ולוותר כמעט לגמרי על חיי חברה. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שזה יעלה לי באנשים, אבל כנראה שמקומם לא בחיי ממילא. הייתי מאוד רוצה להגדיל את המעגלים שלי, להקיף את עצמי באנרגיות אחרות, אבל זה ייאלץ לחכות לחופשת הקיץ כי אני חנונית ופוחדת מוות מהסמסטר הזה. חשבתי שאני גיבורה עם כל הקורסים שלקחתי, ועכשיו אני משלמת את המחיר.

מלו

באמת מזמן לא דיברנו על פוליטיקה

אחד המרצים, שהוא גם ראש החוג, פתח את שיעורו היום בהקראת מניפסט לא קצר פרי עטו, מעין כתב גינוי למילותיו החשוכות של שר החינוך הנוכחי, רפי פרץ, כפי שפורסמו בריאיון לידיעות אחרונות בסוף השבוע האחרון. הוא ירה את נאומו אל חלל הכיתה וזעמו היה ניכר, ובצדק. לא אכביר בתוכן הדברים – עיקרם היה יפה ונכון, ועם רובם אני מזדהה – אך אם להיות לגמרי כנה, כמעט נחנקתי מסרחון התקינות הפוליטית ששרר בחדר.
בדיון שהתפתח לאחר מכן, הוא עמד על טענה שבה כל אחד שמקבל דעה לא-לגיטימית הוא שותף לגזענות ולא ליברל. מצד אחד, ברור לי מאד למה שמרצה באקדמיה במדינת ישראל יתקומם אל מול דעה חשוכה שמחזיק איש ציבור, קל וחומר שר חינוך שהוא גם יו"ר ההשכלה הגבוהה, אך מצד שני, עולה בי תהייה: האם הכעס מצדיק את ניצול המעמד לאינוס השמעת דעות פופוליסטיות והצהרות חותכות בפורום כה הטרוגני, שבו סטודנטים מסוימים לא יכולים להביע את השקפתם הסובייקטיבית מהסיבות הידועות? וגם, כיצד הסתה נגד אוכלוסיה מוחלשת כזו או אחרת היא דבר חמור, אך הסתה נגד אינדיבידואל שכל חטאו הוא אמירת דעות מיושנות ולא חכמות במיוחד (שעד לפני עשור ויותר היו מאד רווחות), היא לגיטימית?
אחת הסיבות שבגינה אין לי פייסבוק כבר מעל לשנה היא חוסר העניין שלי לקחת חלק באופנת ההיסטריה, ואני משתדלת לעשות את מרב המאמצים כדי להימנע ממנה. עיתונאים הם אנשי תקשורת חריפים ומתוחכמים שכבר למדו מה מטרגר את הנפש הרכה שלנו, בוודאי בשנים בהן אנו חיים על הקוונת הפייסבוקית, מצייצים כל הגיג ומתלהמים מכל פליטת פה איזוטרית בחירוף נפש למען יראו וילייקקו. אני מתבוננת מהצד וחושבת שכותרות מסוג זו שהתנוססה על העיתון בסוף השבוע, לגמרי מסתדרות לטובה בעבור אנשי השמאל של מערכת החינוך, מהסיבה הפשוטה שהן מאפשרות במה נוספת ומשמשות פתח מאולץ להבעת עמדה פוליטית מסוימת ומובהקת במסווה של גינוי "אדם מסוכן שעומד בראשינו", ובכך אף מוסיפות לנזק את תדמית הקהילה לה הוא משתייך ומנכיחות את הפילוג הקיים ממילא. אין שום דבר חתרני או בעל טעם בהטחת פאניקת המוסר הזו על כיתה של חמישים תלמידים שכל אחד מהם מגיע מרקע אחר ואוחז בפילוסופיית חיים שונה, בטח כשלא לשם כך נתכנסנו, ועל אחת כמה וכמה כשיש בנו את הבינה שלא להגיב בשום אופן, פן ניפול בלשוננו למלכודת הערמומית של התקינות הפוליטית.

מלו

פגישה עיוורת

אַתְּ סְטוּדֶנְטִית לְלָשׁוֹן
בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בֵּן־גּוּרְיוֹן
שֶׁבַּנֶּגֶב, שָׁמַעְתִּי נָכוֹן?
הַאִם כְּבָר מָצָאת מִי
שֶׁיְּנַגֵּב לָךְ אֶת הָרִיר בְּכָל פָּעַם
שֶׁאַתְּ מְעַסָּה שְׁרִיר אוֹ עוֹשָׂה
שִׁיר? דַּבְּרִי גָּלוּיוֹת,

מָה יֵשׁ שָׁם בִּמְצוּלוֹת
הָעִבְרִית, אָמְרוּ אַתְּ מֵתָה־לְשׁוֹנִית,
מִתְאַוָּה לְעָמְקֵי הָאוֹת הַגְּרוֹנִית,
סִפְּרוּ שֶׁאַתְּ הֲבָרָה פְּ ת וּ חָ ה
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לָךְ
שָׂפָה רְעֵבָה, פוֹנֵטִיקָה אֵרוֹטִית
מֻטְעֶמֶת, אוֹהֶבֶת שֶׁשָּׂמִים בָּךְ
דָּגֵשׁ חָזָק, חָזָק, אֲנִי אוֹרִיד לָךְ
בֶּגֶד וְאֶפְתַּח כַּפְתּוֹר, אַל תִּדְאֲגִי
אֲפָרֵק בָּךְ אֶת הַנָּשׂוּא וְהַמֻּשָּׂא וְאֶת הַלְּוָאִים
נַשְׁלִיךְ מֵהַחַלּוֹן.

אַגַּב,
סִפַּרְתִּי לָךְ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי מוֹרָה לְלָשׁוֹן?

דברים שאין להם מחיר

כבר עשור שלא גרתי על הגובה. קשה היה לי להתרגל לבית החד קומתי הזה, לנוף הסטטי מחלונותיו, לרעש המכוניות הטסות על הכביש הסמוך, לחוסר הפרטיות, לפריצות; ההרגשה שאני חשופה, שכל רגע יכול פולש אקראי לחדור לי למרחב. הפרגולה היא פיסת גן עדן יחידה בבית הוריי, בוודאי באביב ובערביי סוף הקיץ, בין חג לחג, כשלאוויר טעם של עוררות.

כששואלים איך אסתדר שם בחוץ, אני עונה: אין מחיר לעצמאות. זה לא שאני חפה מדאגות – חרדה כלכלית וקיומית היא העול הראשי שבבחירה בתואר במדעי הרוח. אני פוחדת שלא יהיו לי מספיק שעות ביממה כדי לעבוד וללמוד ולעבוד ולשנן ולקרוא ולישון וללמוד. מערכת השעות שלי לא הייתה יכולה להיות נאצית יותר. הבלונדיני טוען שאקרוס. הוא עמד מול החלון שבסלון ואמר שקומה שישית היא מוות ודאי, וביקש שאשמור עליו סגור בתקופות המבחנים. אין דבר כזה, אמרתי לו. יהיה בסדר. במקרה הכי גרוע אני אמכור תחתונים משומשים באתרים דיסקרטיים, ובעודי אומרת את זה חשבתי לעצמי שזה דווקא לא רעיון כזה גרוע. עיניו המתגלגלות כמעט יצאו מחוריהן.

אבל אני יודעת שאסתדר. גם כי האמונה שהעולם מחכה רק לי יצוקה בי מבטון וגם כי באר שבע היא עיר קלה יחסית, פרט להיותה מכוערת, ענקית ודרומית. עצם השהות בה מרגיעה כמו יד קרירה הנוגעת בפנים מיוזעים. דבר בה אינו מזכיר את כפר סבא המפולצנת (שאני אוהבת בכל נימי נפשי). אני שוב על הגובה, וזה מרגיש טבעי כמו חזרה הביתה. דירתי מוארת ונעימה, השמש פורצת פנימה וממזגת בה את הטמפרטורה האידיאלית. אם יש אלוהים, הוא דר בשיכונים וקונה חלב סויה מסופר לב בבן יהודה. אוויר יש בשפע, גם חניה, גם ירקות זולים. החיוכים בחינם. פארק הסופרים במרחק יריקה. אני גרה לבד, אבל יש לי שכנה קשישה שאופה לי עוגיות חמאה ושכן חתיך בדלת ממול שמחלק לי פלירטוטים. אין לי ספות אבל יש לי ספרייה. המכשפות שלי תלויות בחדר השינה. עדיין לא קניתי קומקום אבל אני מרתיחה קפה על הגז. מהחלון של חדר השירות אפשר לראות את מנהטן.

אין מחיר לכל זה.
מלו

ילדה גדולה

דברים שהספקתי לעשות בשבוע שחלף:

1. להירשם לאוניברסיטה
2. להתקבל לאוניברסיטה
3. לשלם מקדמת שכר לימוד
4. לקנות כרטיס טיסה לניו-יורק

 

על השני ועל האחרון אתעכב:

אולי התקבלתי לאקדמיה, אבל אקדמיה זו מילה של מבוגרים ואני עוד לא שם. יש לי את הכלים להיות, חסרה לי הגישה. עוד מוקדם לחשוב על זה, אך כששואלים אותי על המעבר, אני מדמיינת חפציי נוי דקורטיביים או ישיבה על אסלה עם דלת פתוחה. אני משיבה בלקונות, חוזרת על מנטרת ה"יהיה בסדר", הס מלהזכיר מילה על מבחנים ועל מיומנויות למידה לוקות בחסר או על חשבונות ושכר דירה. לעיתים הראש עוד טרוד במחשבות על א', שברחה בתום השנה הראשונה עם הזנב מקופל היטב ובפיה סיפורי אימה מכוערים אודות איזור חיוג 08. זה כנראה מעט תלוש, שהרי אין לי יותר מדי במשותף עם א' פרט למסלול אקדמי זהה, אבל גם חוויה סובייקטיבית חריגה אחת מספיקה כדי לעורר ספק.

*

באשר לניו-יורק, זו נסיעה שהגיתי במחשבה בקיץ האחרון אבל לא חשבתי שזה באמת יקרה עד לרגע קניית הכרטיס. רק אתמול נשאלתי לראשונה מה אני הולכת לעשות שם, והופתעתי שעד כה אף אחד לא טרח להעלות את השאלה הזו. כי מה פתאום ניו-יורק עכשיו באמצע החיים, בדיוק בזמן שכדאי להתחיל לחפש דירה ואוטוטו הלימודים וכל שקל לבן צריך להיחסך לימיי החושך הסטודנטיאליים. "סקס סמים ורוקנ'רול," עניתי, וחושבת ביני לבין עצמי שהתשובה לשאלה הזו לא יכולה להיות אחרת. הנסיעה הזו היא ריגוש אחרון, חותמת של תקופה, שינוי נוף, הרפתקה שלא ברור היכן היא תתחיל והיכן תיגמר. אני לא יודעת אם אחזור תוך שבוע או תוך חודשיים או ביום הראשון של אוקטובר. אני לא יודעת מה אני אעשה בניו-יורק, או אם בהכרח שם אשאר. אני האחראית, המסודרת, שצריכה שכל דבר יתקתק בדיוק לפי קצב השעון ההוויתי שלי, נוסעת בשיא הקלולסיות ונותנת לדברים להיות. זה כיף, זה מבעית, אני מתה מפחד, אבל מוכרחה לשחרר את החבל ולאפשר לעצמי, לראשונה. מספרים שזה ממכר.

 

מלו

מור"ק לרגישים

שירתי כחובשת בבסיס הכשרות בצריפין. את הטירונות וההכשרה עצמה עברתי בבה"ד 10 הישן והטוב, בחודשיו האחרונים לפני שנחרב לחלוטין ועבר לבסיס המפלצתי ההוא בדרום – אז הוא היה יותר בית זונות עם אווירת אס"ק היסטרית מאשר בסיס צבאי. אלו היו שלושת החודשים הראשונים שלי בצבא ובדיעבד – גם המהנים ביותר.

הסדיר שלי עבר בסדר. השירות הצבאי אינו חף מתסכולים, לכל חייל וחיילת בכל תפקיד שהוא, וגם אני קיבלתי כמה כאפות מהמערכת (ופעם אחת אף הגדלתי ללכת מולה ראש בראש, אבל זה כבר לפוסט אחר). אני חושבת שרק בצבא גיליתי עד כמה חברותית אני יכולה להיות – תכונה שלא הכרתי בעצמי לפני – ועד כמה ההסתגלות שלי מהירה. עם כניסתי לפלוגות עצמן, נכנסתי גם לרוטינת מסדרי חובש-ביקורי רופא-חובש תורן-פינויים-חיפוקי שטח-שבתות וזה היה סדר יום מלא של עונג צרוף, בלי שום נימת ציניות. אהבתי את התפקיד שלי, וגם את החיילים ואת הרופאים ואת החובשים האחרים.

עם הסגלים לא הסתדרתי. המ"כים דווקא היו בסדר, בדרך כלל, עם המ"מים השתדלתי שלא לחתור ליותר מדי מגע, ומול המ"פים הרגשתי שאני בשטח אש כשכיתת יורים סוגרת עלי מכל זווית אפשרית. אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק לא עבד שם, בעבודה מול המ"פים, אבל בשורה התחתונה – לא משנה כמה השקעתי, הם אף פעם לא היו מסופקים. תמיד, איכשהו, היה איזה חייל אחד, שכמו שהם אהבו לומר, "לא קיבל מענה רפואי", אז לעזאזל עם כל שאר הפלוגה שמעבירה עלייך חוות דעת מצוינות. מה שניסיתי להסביר להם, לא אחת עם גב מפקדת המרפאה בכבודה ובעצמה, הוא שסמכות החובש מוגבלת מאד וכמו כן התורים לרופאים עצמם, ולכן לגיטימי שחיילים דחופים פחות ימתינו יום-יומיים עד קבלת המענה. אבל המ"פים, כמו מ"פים, העדיפו ללכת עם הראש בתוך הקיר. בסוף למדתי שהשיטה היא להנהן, להעמיד פני רושמת שמות במחברת בזמן שהם מדברים, להגיד "אני אשתדל" וללכת.

עברתי ארבעה כאלה, ועוד כמה שלא באמת הייתי תחת פיקודם באופן רשמי, אבל כן יצא לי לעבוד איתם בסיטואציות כאלו ואחרות.
האחרונה הייתה הכי נורמלית. היא הייתה קשוחה ועם זאת מבינה ואדיבה, שמרה על רמת דיסטנס הגיונית ובאופן כללי עשתה רושם של הכי פחות פוסטמה מכל שאר המ"פיות והמ"פים ששרצו בסביבה.

זה היה קורס השלמה לקצונה. הייתי כבר סוג של פז"ם, במונחים של חיילת סדירה לפחות, והיה לי ברור שזה הקורס האחרון שלי. בניגוד לשאר הקורסים שעברתי בבסיס, החיילים בקורסי השלמה הם, מה שנקרא, מאד מורעלים, ולא נהגו להגיע למסדרי חובש בתדירות גבוהה, כך שהעומס לא היה גדול עד כמעט-לא-היה.
יום אחד קמתי מוקדם בבוקר לאימון חשוב כלשהו שהיה להם, וע"פ הנוהל חובש צריך להיות נוכח באימון. הייתי רגילה לזה. כשהגעתי למגרש בבסיס, ראיתי את החיילים נאספים והאימון עמד להתחיל. רגע לפני, ניגש אלי חייל אחד והזכיר לי שהוא עוד סובל מכאב חזק ברגל, עליו סיפר לי כבר לפני יומיים. הבטחתי לו שמיד לאחר האימון ארשום לו תור לרופא ושבינתיים הוא יכול שלא להשתתף. חצי דקה, אם לא פחות, לאחר מכן, הגיעה אלי המ"פ והחלה שואגת את זעמה כלפיי, מול כל הפלוגה והסגל. אני לא זוכרת לפרטים מה נאמר שם, אני חושבת שהייתי המומה מכדי להקשיב באמת, אבל יפה זה לא היה. כמו תמיד, הטענה הייתה קשורה בחייל שלא קיבל את המענה בזמן ובגללי (!) הוא לא יכול להשתתף, רק שהפעם הטענה הזו הגיעה בדציבלים כאלה שכל הבסיס שמע עד כמה חובשת נוראית אני.
לא אמרתי כלום. ישבתי שם והתכנסתי אל תוך העלבון. התנהגתי כאילו הכל בסדר לאורך כל האימון, דיברתי ותקשרתי כרגיל עם החיילים ושאר הסגל, שהיו המומים אף הם מהתנהגותה של המ"פ.

המגורים שלנו היו למעשה בניין של ארבע קומות. בצד שמאלי של הבניין – הצד של הבנות – היו מדרגות חירום שהיציאה אליהן התאפשרה דרך דלת לא נעולה ממתחם המקלחות. החדר שלי היה בקומה השלישית. אחרי האימון עליתי לשם, התיישבתי על המדרגות והתבוננתי על הבסיס מלמעלה. תמיד ישבתי שם בלילה, עם הסיגריה האחרונה לפני השינה, הרגעים הכי שקטים ביממה שלי באותה תקופה. הפעם השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והנוף היה מוזר פתאום כשאור שמש שטף אותו, והבסיס נראה היה לי שונה פתאום, זר. התחלתי לבכות. עישנתי בשרשרת ובכיתי בכי של ילדה, עם יבבות אמיתיות וקולניות, כמו רוצה שמישהו יעבור למטה וישמע וירים את הראש. הייתי צריכה שמישהו יראה עד כמה נעלבתי. לא ראו. הרגשתי והייתי בודדה מאד באותם רגעים, ואני זוכרת שלקח לי הרבה מאד זמן להרגיע את עצמי. היא לא התנצלה מעולם.

באותו סופ"ש שברתי את עצם המסרק בכף הרגל כשנפלתי בתרגיל אקרובאלנס (ספורט נחמד, אני סתם מגושמת). הפעם הבאה שחזרתי לבסיס הייתה חודשיים לאחר מכן, כדי לגזור חוגר.

*

היום ניגשתי לבחינה פסיכומטרית באונ' תל אביב. נרשמתי, איך לומר, בטעות, אבל ה560 ש"ח כבר ירדו מהאשראי, אז נבחנתי סתם ככה, בלי ללמוד או להתכונן (זה הרי לא משנה, אני לא באמת אשתמש בציון). המבחן לא היה כל כך נורא, משאלות מסוימות אפילו נהניתי, אבל אני לא מצפה להישג מרשים, כמובן. כשסיימתי, התהלכתי ברחבי האוניברסיטה על מנת למצוא את השער ממנו אני צריכה לצאת (מישהו כבר המציא אפליקציה לניווט בתוך אונ' תל אביב או שרק אני חושבת שזה הכרחי?), לא לפני שמצאתי את אותה מ"פ עלובה, הפעם כאזרחית מן השורה, בג'ינס וסוודר, סטודנטית למדעי הדפוקים במוח או שקר כלשהו בסגנון. היא עמדה מחוץ לאחת הקפיטריות ונראתה מחכה למישהו. פתאום מגירת ההדחקה נפתחה ושבו אלי קורות אותו בוקר משפיל בצריפין, והעלבון צרב שוב בגרון, והחימה גירדה לי בעור, ותחושת נקם אדירה החלה מבעבעת בתוכי.

יש משהו בזיכרון ההוא שגורם לי להיכנס ללופ של רחמים עצמיים. הוא מראה בוגרת ומפוכחת לדיכוי חברתי עמוק שחוויתי כילדה, במיוחד בשנים הראשונות של ביה"ס היסודי ולאחר מכן בחטיבה. תמיד התסבכתי בצרות, לא כי חיפשתי, לרוב פשוט באתי למישהו לא טוב בעין בזמן מסוים. מורים, שבמקום להיות ערים למצוקות החברתיות שלי, העדיפו לתייג אותי כילדה בעייתית, שמגישה מבחנים עם ציורים במקום תשובות. אם לא אותה מ"פ, זה יכול להיות בריון מהשכבה הגבוהה, אקס מאותגר רגשית או מורה אטומה ואפילו מי שאני מחשיבה לחבר קרוב. התפאורה שונה, הפרטנר מתחלף, הסיפור הוא אותו סיפור, הסאבטקסט זהה תמיד: את לא טובה מספיק.
בשנה האחרונה, שהייתה קריטית מאד בחיי, עברתי תהליך, סוג של מטמורפוזה אישיותית. התקשחתי מאד. כשאני באה במגע עם אנשים חדשים, לא משנה לאיזו מטרה, אני קודם כל מרוחקת וקרירה, חשדנית, אפילו דרוכה. כבר מצאתי את עצמי בסיטואציות מסוימות, שלאחריהן ביצעתי בן ניתוח מחשבתי, ולא זיהיתי את עצמי בתוכן. לוקח לי הרבה יותר זמן להיפתח, בטח להגיע לאינטימיות או להפגין חולשה. אני יודעת, בוודאות, שמקרה כלשהו של הפגנת כוח מולי, לשם הפגנת כוח גרידא ולא משנה באיזו צורה, לא יחזור על עצמו היום.

הסתובבתי והלכתי משם.

 

מלו