אני יושבת על הרצפה ומורחת לק שחור עם נצנצים, כובשת את מימיי, מקללת את עצמי על שלא הלכתי לשירותים לפני שהחלטתי לצבוע את ציפורניי; מולי על המסך מרוץ הדראג של רופול, שזה רק כמעט הריאליטי-טראש הכי מזובל שיצא מאמריקה, כי את המקום הראשון לוקח "טעם האהבה" עם פלייבור פלייב ששודר ביס סטארס אי שם לפני שנים לא רבות. אפילו בתור ילדה בת 10 הייתה לי הבינה להבין שזה גועל נפש בטעם זוהמה בצורת זבל, אבל גם לא יכולתי להתיק את מבטי מהמיצג המחריד של עשרים נשים המשפילות זו את זו ואת עצמן בשלל אמצעים מגוחכים והזויים, ספק בשביל כמה דקות תהילה ספק כדי לכבוש את ליבו המזקין של ראפר סוג ז' המתהדר בדפוסי התנהגות של ילד בן 12 שעשה גוגל לראשונה על המילה "ציצים".
אני אוהבת את הדירה שלי. לא היה בה כלום, והפכתי אותה לממלכה קטנה, נקיה ומוארת, בהשתדלות מוקפדת על מינימליזם בכל הקשור לריהוט ולחפצים, אך כן בעלת אופי, עם הספה הורודה וכריות הנוי הורודות גם הן, עם הספרייה המסודרת לעילא לפי הוצאות, עם הנרות הריחניים על שולחן הסלון והתמונות בשחור-לבן שקניתי בחמישה דולר מרוכל סיני בניו יורק. אני מבשלת ירקות וקינואה וקונה דגים טריים בשוק, את כל הקטניות והתבלינים שמתי בצנצנות זכוכית שרכשתי במקסטוק ומיקמתי אותן על מדפים שהתקנתי על יד הכיריים. אין לי אינטרנט בינתיים, גם לא טלויזיה, אבל המוזיקה תמיד מופעלת ברקע על פלייליסט אקראי בספוטיפיי ויש לי אינספור עונות של רופול ושל criminal minds על המחשב שתמיד זמינות לי בעתות מצוקה של שעמום.
כיף לגור לבד, וגם קצת מרגש, כי השקט הוא אחר, מפחיד. בחור בא אלי לפני כמה לילות, נקרא לו "הפראמדיק", כי הוא היה פראמדיק בצבא. הוא אסף אותי מבר אחד בעתיקה, כבר הייתי שיכורה למדי אבל עדיין מתפקדת. הוא הביא איתו יין אדום והוצאתי את הכוסות הגדולות שאני אוהבת. שתינו (בעיקר הוא) ודיברנו עד הבוקר, ואז נכנסנו למיטה. הוא לא באמת הניח לי לישון, אבל הוא עשה לי הרבה נעים, גם במגע העדין וגם בעצם נוכחותו, היה קריר וחום הגוף שלו הרגיע אותי. בשלב מסוים הוא נרדם, ופתאום ממש שנאתי שהוא כאן, ושנאתי גם אותו קצת, אבל הייתי כל כך עייפה שהעדפתי לנסות לישון אם כי לא באמת הצלחתי. מתישהו הוא התעורר והיה צריך ללכת לעבודה, הצעתי לו קפה ושמחתי שהוא סירב, רק רציתי כבר להישאר לבד. ליוויתי אותו לדלת מטושטשת לגמרי וישנתי עד הערב. זו הייתה השינה הכי שקטה שחוויתי מזה זמן רב, ורק כשהתעוררתי לבסוף גיליתי שהשארתי את הדלת לא נעולה. מסתבר שיש הרבה דברים להתרגל אליהם כשגרים לבד, כמו להקפיד לרוקן את המאפרה בסוף כל יום, להוריד את הזבל, להסדיר את החשבונות, לנעול את הדלת, לגרש באלגנטיות את מי שנכנס אלי הביתה.
(או כמו שרופול, בדרכו הדיוותית והאקסטרווגנטית אוהב לומר: sashay away. אבל ספק אם הפראמדיק הומו מספיק בשביל להבין, ובלי טיפת ציניות, אני מוצאת זאת כחיסרון.)
מלו
קיר חמישי 