הפוסט האחרון בבלוג הזה נכתב בשמונה באוקטובר, וכל מיני דברים שונים ומשונים קרו מאז. אני לעתים מופתעת מהקצב המוזר של החיים ומהתפניות החדות והלא-צפויות בהם.

במישור המקצועי, סיימתי תואר ראשון ואתחיל את התואר השני כבר באוקטובר הקרוב. אני מוכרחה להודות על האמת ולהגיד שאני מרגישה שאני עובדת על כולם. אני לוקחת על עצמי התחייבויות, פרוייקטים והבטחות שאני לא יודעת איך אעמוד בהם רק כדי להמשיך להזין את הזיוף הזה שנקרא אקדמיה. אני אומנם מאוד מתעניינת בתחום שבחרתי ללמוד, אבל אני לא חושבת שאני טובה בו באופן במיוחד ואני לא יודעת איך אקבל את התואר הזה בסוף. אני עוד יותר לא יודעת איך אכתוב תזה, אבל המרצה שלי החליטה עוד בשנה ב' שהיא מנחה אותי לתזה ואני זרמתי. אני ממשיכה לתת לכולם לחשוב שאני איזו בחורה מבריקה וחרוצה, כשלמעשה החריצות היא ממני והלאה. אני צריכה לכתוב שלושה סמינרים עד סוף ספטמבר ובינתיים כל מה שאני עושה זה לעשן גראס ולצפות באח הגדול. מוזר איך אף אחד, כולל ראשת החוג שלי, עוד לא קלטו שאני רק מעמידה פנים שאני יודעת מה אני עושה.

אה, התחלתי גם עבודה חדשה, במשרה מלאה, כי התקופה הנוכחית לא לחוצה מספיק. התחלתי לעבוד בחברה בצמיחה, מהסוג שיש בו סביבה תומכת ודינאמית ושעה שמחה. עבור מי שהייתה בריסטה בשלוש השנים האחרונות, מדובר בחתיכת שדרוג. העבודה שלי קשורה לכתיבת תוכן וזה דיי נחמד, אבל לשבת תשע שעות ביום מול מחשב כשיש לך שלושה סמינרים לכתוב (כן, אזכיר את זה כמה פעמים, אולי זה יגרום לי להזיז כבר את התחת ולכתוב אותם) זה מאוד מאוד לא קל. הסיבה שאני לא עוזבת ומתפנה ללימודים היא שאני מרגישה ממש ברת מזל עם העבודה הזו. התנאים נוחים מאוד, המשכורת מהפנטת אותי ואני לומדת שם הרבה דברים שאולי יפתחו בפניי אופציות תעסוקה נוספות בעתיד. כ(כמעט)בוגרת מדעי הרוח דאגו לטפטף לי במשך 3 שנים שאין באמת ערך למה שאני לומדת ושהעבודה הכי טובה שאני יכולה למצוא בתחום הזה תהיה בהוראה, ולכן אני שמחה שמצאתי את העבודה הזאת. אולי יהיה קשה לתמרן בינה לבין הלימודים בחודשים הקרובים, אבל זה שווה לי את השקט הכלכלי שלא היה לי כבר שלוש שנים.

במישור האישי, נפטרתי מכל מיני קשרים שלא עשו לי טוב. אני חושבת שכילדה דחויה וחסרת חברים, תמיד הוקרתי תודה על כך שמישהו מסכים להסתובב איתי ולהיות בחברתי, כך שהייתי מסתובבת עם ילדים ונערים שלא עניינו אותי בשום צורה אבל העמדתי פנים שכיף לי איתם, רק בשביל לא להיות לבד. זה משליך גם על חיי הבוגרים, אני שומרת קרוב כל היכרות חדשה ומנסה להעמיק אותה, אבל כשאני מבינה שזה קשר שלא מתאים לי, קשה לי להתנתק. בשנים האחרונות אני מאמנת את שריר הפרידה ומחזקת אותו, כך שהבחירה להתנתק הפכה קלה יותר ליישום, אולי כי הפסקתי לפחד מהלבד, אולי כי היום אני מעריכה את עצמי.

חוץ מזה, כנראה שהשינוי המרכזי שהתחולל בחיי הוא שאני בזוגיות טובה ומאושרת כבר חמישה חודשים. הזוגיות הזאת ממלאת אותי בהרבה אור, שקט ושמחה. אני מאוהבת עד מעל לראש ומרגישה נאהבת כמו שלא נאהבתי בכל 25 שנותיי. יש הרבה דברים ששונים בזוגיות הזאת לעומת קשרים אחרים שהיו לי בעבר (ואת רובם קשה לי לכנות כ"זוגיות"), אבל כנראה שהדבר השונה ביותר הוא גם זה שמשליך על כל היתר, וזו העובדה שאני בזוגיות עם אישה. האמת היא שאני לא יודעת איך לא עשיתי את זה קודם. עוד בצבא הבנתי שיש לי משיכה מסוימת לנשים, אבל מעולם לא חשבתי לקחת את זה הלאה מעבר לסתם התנסות, בעיקר כי ידעתי שאני אוהבת גברים וראיתי את עצמי חיה רק עם גבר, עד שהכרתי את זוגתי והתאהבתי בה. הקשר בינינו התחיל כחברות טובה שנרקמה במסגרת עבודה, עד שהתחלנו להרגיש מתח הדדי שהתפוצץ לילה אחד בפברואר ומאז אנחנו בלתי נפרדות. כיף לי איתה מאוד, היא האדם הכי קרוב אלי והמאהבת הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.

בסוף החודש הבא אני עוזבת את הדירה שהייתה לי בית שלוש שנים ועוברת לגור עם זוגתי בדירה יפיפייה, מרווחת ונעימה פה בבאר שבע. אין לי כוונה לעזוב את העיר בשנים הקרובות, לא רק בגלל התואר או בגלל הזוגיות (למרות שאין ספק שאלה סיבות טובות להישאר) אלא כי אני באמת אוהבת את ב"ש ומרגישה פה בבית. נוח לי כאן.

איך שגלגל מסתובב. למרות שזה נשמע כאילו אני מתלוננת, אני מאוד שמחה שהחיים שלי מלאים בעשייה ובהסתכלות קדימה. זה כיף.

מלו