לא כתבתי כאן כבר מספר חודשים, וזה לא שאין על מה. בשנה וחצי שחלפו, שמתי לב, דברים יותר ויותר חולפים על ידי ואני מטשטשת את זכרונם כלא היה. יש לזה מחיר. אני פחות נוברת ברגש, פחות מתבוננת, כמעט ולא כותבת שירה, יותר אסקפיסטית. לצערי צדק מרקס וההוויה אכן קובעת את התודעה. אבל זה גם נוח, כן, המקום הזה נוח לי מאוד. אני רגישה לאחרים, בוכה בקלות מכל כתבת מגזין וסרטון של כלבלבים, אבל כשדברים נוגעים אלי, במישרין או בעקיפין, אני כולי מודחקת, מנותקת.

לפני שבוע בערך, היה לי הבזק תחושתי מופלא ומפתיע. ישבתי עם חברה על ספסל באוניברסיטה, בין שיעורים, והקראתי לה שיר שכתבתי לילה לפני. לא משהו מוגמר, בקושי טיוטה, סתם מילים של זרם תודעה שהקלדתי לנוטס בטלפון כדי שהשריר לא יתנוון. הקראתי לה אותו בקול, והטקסט היה לי זר, כאילו לא נכתב על ידי מעולם. הגעתי לשורות האחרונות וקולי החל לרעוד, המחנק התקבע בגרון וניסיתי מאוד, ללא הצלחה, למנוע מהדמעות לפרוץ מול כולם. חברתי זיהתה את המצוקה וחיבקה אותי, והתחלתי לבכות עוד יותר כי התרגשתי מההתרגשות של עצמי, על עצמי.

אני חושבת שהנתק הרגשי הוא משהו שהגעתי איתו לבאר שבע, אבל הוא נוכח יותר בחודשים האחרונים בגלל הסביבה שלי. נדמה שיש עכשיו איזה ענן אנרגטי שחור מעל כולם והוא טיפטף על האנשים הקרובים לי ביותר. כך קרה שכמעט כל חבריי מתמודדים כרגע עם טראומות ומשברים מורכבים שאני נאלצת להכיל. לא תמיד יש לי את היכולת או את הסבלנות, ולאחרונה אני קצת תופסת מרחק, כי אני רואה איך זה משפיע עליי. הצורך להיות חזקה בעבור מישהו שמצוי בתקופה חלשה הוא בלתי נמנע, וזה רק למראית עין – תעצומות הנפש האלה לא קיימות בי באמת.

זה הביא אותי לחשוב, כל הסופ"ש האחרון, על כך שאני רוצה להשקיע את החודשיים הקרובים בלימודים ולוותר כמעט לגמרי על חיי חברה. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שזה יעלה לי באנשים, אבל כנראה שמקומם לא בחיי ממילא. הייתי מאוד רוצה להגדיל את המעגלים שלי, להקיף את עצמי באנרגיות אחרות, אבל זה ייאלץ לחכות לחופשת הקיץ כי אני חנונית ופוחדת מוות מהסמסטר הזה. חשבתי שאני גיבורה עם כל הקורסים שלקחתי, ועכשיו אני משלמת את המחיר.

מלו