מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה

תאגיד השידור 'כאן' הנחית השבוע פצצה חדשה, ואני דווקא לא מדברת על פרק הבכורה המטלטל של הסדרה "שעת נעילה". ליתר דיוק, הפצצה הזאת הונחתה כבר לפני חודש-חודש וחצי, כשהחלו בשידור הפרומואים לסדרה, אותם מלווה קולה השברירי של רות דולורס וייס, זמרת־יוצרת די חריגה בנוף ולא מאוד מוכרת, בקלאסיקה ישראלית המוכרת לכולנו – "משירי ארץ אהבתי" – שכתבה לאה גולדברג. במקביל לתשבוחות הרבות על הפרק, ולשיח החשוב שהוא הצית על מקומם של החיילים הפשוטים ועל הלם־קרב, החל ברשתות החברתיות שיח נוסף והוא המחלוקת הנוגעת בביצועה של וייס ל"משירי ארץ אהבתי" שהושמע גם בפרומואים וגם בתום שידור הפרק.

המתדיינים מתחלקים לשני מחנות מאוד ברורים: אלה שהשתגעו על הביצוע וטענו שהוא טוב בהרבה מהביצוע המקורי (של חוה אלברשטיין), ואלה שטענו שוייס דרסה את השיר לחלוטין ואין בכלל מקום להשוואה. המעניין בויכוח הזה, עבורי לפחות, הוא שהמחלוקת לא באמת מוזיקלית או נוגעת לטעם אישי אלא מדובר במחלוקת פרשנית(-פואטית) ותרבותית. העמדות והטיעונים בכל צד, אם קוראים דברים לעומקם, עוסקים בשאלה "האם זה ראוי" או "למה בכלל לגעת", או כמו שנדב איל צייץ אתמול: "אם הלוחמים במלחמת יום הכיפורים לא נשברו, למה צריך לשבור את משירי ארץ אהבתי".

אני אגיד דבר כזה – כמו להרבה אנשים בעולם, אין לי מושג קלוש במוזיקה. אני לא יודעת לשיר, לא למדתי לנגן על שום כלי־נגינה בחיי, אין לי שמיעה מוזיקלית והלחנה היא ממני והלאה. וגם ההנאה ממוזיקה, כמו אצל הרבה אנשים בעולם, בין אם הם מוזיקאים בעצמם ובין אם לאו, היא אינטואיטיבית; אני נהנית גם מנועה קירל וגם ממאיר אריאל, אני אוהבת את ראמשטיין ואת אפיקה באותה מידה שאני אוהבת את ליל דיקי ואת לנה דל ריי. האינטואיטיביות הזו היא הקושי הגדול של המלחין (ואחר כך גם של המבצע), והקושי נעוץ בקשר ההרמוני בין הטקסט לבין המנגינה שמלווה אותו.

דרך מרכזית אחת להלחנת שירים היא התייחסות אל שיר כאל מקשה אחת, כלומר, להשתמש בטקסט כיחידה שלמה ולהכניס אותו אל תוך תבנית מסוימת, שהיא לרוב רפטטיבית ואין בה התפתחות. דרך מרכזית שנייה להלחנת שירים היא הלחנה "נמשכת" המתייחסת אל השיר כאל סיפור, בה הלחן מלווה ומחבק את השיר, מתאים את עצמו אל השיר לפי ההתפתחות והלך הרוח של הטקסט עצמו או של המשמעות העולה מתוכו. ישנם מלחינים ישראלים דגולים ומוכרים, דוגמת סשה ארגוב ונעמי שמר, שנופלים פעם אחר פעם למלכודת המכאניות של דרך ההלחנה הראשונה, ואז השיר עלול להפוך לחד מימדי, אך לעתים קורה גם שהמבצעים "מצילים" את השיר ומעניקים לו קצת בשר, כמו שקרה בוידוי של אלכסנדר פן. וידוי הוא אחד השירים הקשים בעברית, שיר כל כך קשה שהשיא הטראגי שלו הושמט ע"י מלחינים ברוב הביצועים הפופולריים, ולמרות שניכרת בלחנו של סשה ארגוב דרמה מסוימת, היא לא הייתה מספקת לולא קולה המעושן והאפלולי של יהודית רביץ. בסוף, חרף ההתפתחות הדרמטית העזה של השיר, כולו נותר די מונוטוני, חסר מעוף, למרות שרביץ השכילה לתת בו כמה רעידות.

חשוב לומר כי יש גם מקרים שההלחנה התבניתית עובדת מצוין, והדוגמה הכי טובה שעולה לי לראש כרגע היא הלחן של דניאל סמבורסקי לשיר העמק של נתן אלתרמן. בשיר העמק אין התפתחות מובהקת או דרמה שמצדיקה הלחנה נמשכת ולכן מה שסמבורסקי עשה עובד מצוין. לעומת זאת, אין לי מושג מה חשבה לעצמה נעמי שמר כשכיווצה את אחד השירים הכי מורבידיים ואלימים של אלתרמן ללחן דביק ומתוק עד עוית, ואני כמובן מדברת על פגישה לאין קץ. חטא על פשע, קולו הצלול והנעים אריק איינשטיין – כבודו במקומו מונח – לא עושה חסד עם השיר וגם לא חוה אלברשטיין ואפילו לא עמיר בניון או זמרים טובים אחרים שניסו לבצע את השיר במרוצת השנים. אולם יש את העיבוד הפחות מוכר בהרבה של עודד מנשרי, ולמרות שאף הוא לא ממש "שם", אפשר לזהות בו איזה "קיק" שנעמי שמר העדיפה לוותר עליו.

אבל מה הבעיה? אנחנו מתים על זה. תקראו לזה סנטימנטים מיוחדים ללהקות הצבאיות, פטיש לרי"ש המתגלגלת של חוה אלברשטיין או סתם געגועים לארץ ישראל הישנה והטובה שהומתקה לנו בשירים שהפכו לקלאסיקות מנחמות ואהובות, מה שמחזיר אותי שוב ל"משירי ארץ אהבתי". אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל נדמה שהוא תמיד היה שם, יחד עם "את תלכי בשדה" ו"עוד חוזר הניגון" שלא צריך להיות חובב שירה או לעשות תואר בספרות כדי לאהוב אותם, או לכל הפחות כדי להכיר אותם. דווקא משום שלא הושקעה מחשבה אמיתית לאינטרפרטציה כנה ואישית, בין אם מהמלחנים ובין אם מהמבצעים, השירה העברית הונגשה לכולנו, החל מ"נד נד" של ביאליק וכלה ב"לכל איש יש שם" של זלדה ששרנו כל שנה בטקסי יום השואה בבית הספר. אז נכון, הכול נעים ואין פה מורכבות גדולה, רק הרבה דבש וצימוקים כדי שיירד לנו היטב בגרון, והנה, זה עבד וזה עובד והעיבודים הקאנוניים האלה יקברו את כולנו.

ואז צצה רות דולורס וייס והורידה לנו פטיש חמישה קילו על האוזן. הלחן התבניתי אומנם נשאר, אבל העיבוד לא הניח לו להישאר בתוך הקווים הממלכתיים אליהם אנחנו רגילים. וייס, בקול צרוד, מעושן ורועד, שלא דומה בכלל לקול הפעמונים של חוה אלברשטיין, בנתה את הדרמה בשאגות כאב חייתיות ומצמררות שמגיעות לשיא שנותן לנו אגרוף מדויק לבטן, מה שעורר את חמתם של רבים שטענו כי העיבוד מתאמץ, מיותר, גרוע וכהנה וכהנה. אך אולי קצת קשה להודות שוייס עשתה עבודה הרבה יותר טובה מאלברשטיין בשיר הזה – היא נתנה לו פרשנות, נגיעה אישית, קילפה ממנו כל טיפת ענווה.

אם אלברשטיין פורטת לנו את מיתר הנוסטלגיה בלב, וייס דואגת לקרוע אותו, וזה קיצוני, מטלטל, ולכן החיבור שלו ל"שעת הנעילה" הוא כל כך מדויק. יקומו חכמי הדור ויגידו "אבל השיר הזה בכלל על ליטא, מה הוא קשור למלחמת יום כיפור?" והיא כמו עונה להם: מה, מסתכלים בערגה על ארץ ישראל הישנה? אתם באמת חושבים שהיה פה שמח? הדחקתם עד כדי כך את טראומת המלחמה? הא לכם. וייס לא מרשה לנו לעשות רומנטיזציה לעבר, אלא לוקחת את הנוסטלגיה הממלכתית והכה רכה הזו, שכולנו כל כך סנטימנטליים אליה – ובחייכם, כולנו סנטימנטליים לעבר במידה זו או אחרת – ושוברת לנו אותה בפנים. העיבוד החדש, בשונה מהישן, הוא לא סמל לתור הזהב הישראלי, אלא סמל לראייה מפוכחת, מציאותית יותר ופצועה, פשוטה אך ממש לא פשטנית, שכל כך הייתה חסרה כאן באותם ימים ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

מלו