החודש האחרון היה לבן כולו. המציאות עומדת במקומה, זקופה והזויה כהרגלה, כל המתחדש תחתיה כבר צפוי מראש. עוד חוזר אליי המפגש המאוד רנדומלי עם מיר בצוהריי יום חם בתל אביב לפני חודשים אחדים, כשהסתובבתי אל הכביש כדי לתפוס מונית לדרום העיר ומצאתי אותו עומד מאחוריי, עם כובע מצחייה ושיער ארוך והחיוך האווילי הזה שלו. שברון הלב הראשון שידעתי. נתפסתי לא מוכנה, לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אראה אותו שוב. החיבוק שהוא נתן לי היה סוריאליסטי עד כאב ואני הסנפתי את סיביי החולצה המיוזעת שלו כאילו חיי תלויים בפרומונים ארורים. התפישות הרומנטיות שלי תמיד נשענות על כוכבים, על הקוסמיות הנשגבת של היקום. טעה אלכסנדר פן, אין פגישה מקרית. צדק בפריחת התכלת. זה היה אופורי כמו חלום טוב. כשישבנו לקפה מאוחר יותר, הבנתי שהבחור שאני מתגעגעת אליו לא קיים עוד. באחת הבנתי כמה מיר השתנה, וכמה הגר התבגרה. מאז אותו יום לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. לראשונה, ראיתי את עצמי בטוב.

זו הייתה סגירת מעגל אידיאלית שפוגשת אותי מאז בכל סיטואציה אחרת. לא באמת התבגרתי, אחרת איך קורה שאני עדיין מתכחשת לדינמיות של העולם. אני מסרבת לקבל את שנגזר עליי, משוכנעת בממשיותו של העולם הפנימי שלי, שאינו מתכתב עם המציאות בלפחות תשעים אחוז מהזמן. זה שורש החולי. הבטן כאובה, המתחים סוחטים לי את המעיים, אין נכנס ואין יוצא. ככה זה כשנשענים על הדברים המוכרים. השירים של אלג'יר, כתבי אפלטון, הרטט של הסיליקון, הפרעות האכילה. כפי שחיי נתקעו על הרעיון שייצג עבורי מיר בזמנו, כך אני הולכת פעם אחר פעם באותן דרכים חסומות, נתלית על חסדם של אחרים, מרכיבה מחדש חלומות שנשברים, מנוהלת על ידי אידיאות שאינן אפשריות אלא בראשי. זוהי דרך מעוותת להתמודד עם שינויי מציאות ואני יודעת בדיוק לאן היא תוביל. הנוחות שלה היא אשליה שאני בולעת ברצון, וזה מה שנורא בעצם.

מלו