מַשֶּׁהוּ אָמַר לִי לָסֶגֶת, לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט,
לְהַקְפִּיא אֶת הָרוּחַ שֶׁבִּפְנִים. לֹא לָתֵת
לָגַעַת. לֹא לָתֵת אֶת הַדַּעַת.

זֶה נֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַטֶּבַע, אָמַרְתָּ,
כְּשֶׁסִּמַּמְתִּי אֶת הַזְּמַן עִם קֵיי
שֶׁלֹּא יִתְנַגֵּד לִי, שֶׁלֹּא יִקַּח דָּבָר,

שֶׁיִּשָּׁאֵר קַר. הֵזַזְתִּי אוֹתוֹ קָדִימָה וַאֲחוֹרָה,
חִלַּלְתִּי, בִּזִּיתִי אֶת כְּבוֹדוֹ, כָּרַתִּי אֶת רֹאשׁוֹ
וְהִנַּחְתִּי בַּמַּקְפִּיא. בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּתְעוֹרֵר בִּי

הַחֵשֶׁק, אֲנִי מְלַגְלֶגֶת אוֹתוֹ עַל לְשׁוֹנִי,
לֹא בּוֹלַעַת – יוֹרֶקֶת. אָמַרְתָּ
שֶׁכָּל הַתִּעוּב הַזֶּה הוּא עוֹד סַם פָּתֵטִי

וְשֶׁלֹּא אַצְלִיחַ לְהִגָּמֵל. עָנִיתִי
אוֹ שֶׁאֶשְׁתַּעְבֵּד אוֹ שֶׁאֲשַׁעְבֵּד אוֹ שֶׁאֲשַׁפֵּד.
וּלְבֵינְתַיִם אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט

לוֹעֶסֶת אֶת הַזְּמַן לְאַט. לֹא בּוֹלַעַת.
שׁוֹתֶקֶת.