היום בבוקר קיבלתי מייל ממערכת עיתון 77, בו התבשרתי כי שני שירים שלי הולכים להתפרסם בגיליון הקרוב. זה היה קצת מצחיק, כי את השירים הללו שלחתי לפני יותר משנה לדעתי, והקריאה בהם ממרחק הזמן הותירה אותי לגמרי אמביוולנטית. מצד אחד – אני זונת תשומי ואיזה כיף. מצד שני – מה חשבתי לעצמי ששלחתי את השירים האלה.

כשאני מסיימת לכתוב שיר, קורה אחד משני מצבים: או שהוא נגנז אל תיקייה אפלה במחשב, או שאני עפה עליו, מנקדת, מפרסמת אותו בבלוג ושולחת אותו לכל העולם ואחותו – כלומר, לעיתונים ולכתבי עת. הגניזה קורית לעתים קרובות, כי לא תמיד אני מוצאת את המילים, את ההרכב הנכון שלהן, ושום שיר לא נוצר (או לפחות לא כזה שמספק אותי). העניין הוא, שלפעמים שיר כן קורה, ומשום שהשיר כל כך מדייק את האני של אותו זמן, הקירבה הרגשית אליו גדולה יותר, מה שגורם לי לטעות לחשוב שהבאתי פה חתיכת יצירת מופת, כשבפועל זה כנראה עוד שיר בינוני – רק שאין לי את העין האובייקטיבית שתכיר בכך. אבל זה לא ממש העניין. כתבתי הרבה שירים בינוניים שאני אוהבת מאוד כי הם קרובים לליבי וממש לא אכפת לי שהם בינוניים. מה שמפריע לי, הוא הריחוק הרגשי. אני חושבת שהשירים שעתידים להתפרסם דווקא לא רעים, אבל אני לא מרגישה עוד שהם רלוונטיים אלי, בכלל, או מייצגים אותי, את הכתיבה העכשווית שלי. איך אפשר לשלוח יצירה לעשות את דרכה בעולם כשלא אוהבים אותה יותר? איך אני אמורה לאשר פרסום של שירים שלי, שכבר לא מעוררים בי דבר, אחרי שאני בעצמי שלחתי אותם למטרת פרסום?

אתן דוגמה. באחד השירים יש טעות ניקוד מכוונת שמעניקה למילה כפל משמעות. העורך שאל אם לתקן את הניקוד או להשאיר כך. חשבתי על זה כל היום ולבסוף, הגעתי למסקנה שלא כל כך אכפת לי. אני בטוחה שאם הוא שואל את זה לפני שנה, כששלחתי את השירים, הייתי כותבת לו "ברור שלהשאיר!!! DUDE, זו הגאונות של השיר". אבל פתאום זו נראתה לי התחכמות מיותרת שמאפיינת את הסגנון הישן שלי והיא לא מוסיפה הרבה. כתבתי לו שאני משאירה את זה לשיקול דעתו המקצועי. אני מאמינה גדולה בעריכה של צד חיצוני.

אז כן, הם באמת שירים חמודים. אולי "חמודים" זו לא המילה הכי מתאימה, כי הם מורבידיים למדי אבל בהחלט מתאימים לתקופה השחורה הזאת. הלוואי שלא היה לי מוזר לי לקרוא אותם שוב אחרי כל כך הרבה זמן ולהרגיש שהם כמעט לא שלי. זו הזדמנות להגיד שאני מאוד אוהבת את עיתון 77, וחושבת שמכל כתבי העת הספרותיים הם הכי הוגנים: גם משיבים על מיילים וגם מעדכנים כשיצירות מתפרסמות, משתפים בתהליך העריכה (אם נדרשת עריכה) ושולחים גיליון הביתה. זו התנהלות מקסימה וראויה להערכה, כי אני לא מכירה שום כתב עת או מערכת עיתון שפועלים בצורה דומה.

מלו