הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשפוך חצי בקבוק אקונומיקה על הארבעים ומשהו מטר דירה שלי. לא תכננתי להקדיש את היום לניקיונות, אלא שקמתי מהמיטה והרגשתי שהבלגן כבר חונק עלי. אחרי מי-יודע-כמה שבועות של הזנחה, נכנסתי לאמוק ניקיון וסדר שמאוד לא אופייני לי. אף פעם לא הייתי מסודרת במיוחד, ומאז שיצאתי מבית ההורים אני כן מנסה ומצליחה לשמור על סדר וניקיון לפחות ברמה סבירה, אבל אני מודה שבשבועות האחרונים זרקתי אלף קילו זין, גם בגלל המבחנים אבל בעיקר בגלל אי אלו טלטלות רגשיות שלא עשו עמי חסד. אמרתי לעצמי שאני רק ארים את הבגדים מהריצפה, אבל אז גם קיפלתי אותם והחזרתי לארון, החלפתי מצעים, סידרתי את המטבח, את המדפים, ניקיתי את המקרר, קרצפתי את השיש ואת הגז, את הכיורים, את האסלה, העברתי מגב שלוש פעמים על כל הדירה. אפילו טרחתי לשים על עצמי משהו ולהוריד את הזבל.

במעלית פגשתי את השכן שלי, עם הפינצ'ר הצווחני שלו שקצת מזכיר לי את מיקה שלי שנפטרה לפני שנה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהדירה הנקייה והריחנית שלי, שכל כך רציתי שמישהו נוסף יהיה עד לחריצות הנדירה שלי – אז הזמנתי אותו לקפה. מיד חשבתי שזה היה קצת אאוט אוף דה בלו, ולפי המבט שהוא נתן בי הרגשתי שגם אותו זה תפס לא מוכן, כי אף פעם לא החלפנו יותר מעשר מילים בכל מפגש אקראי בחדר המדרגות או במעלית, אבל להפתעתי הגמורה הוא נענה בחיוב. יש לציין שבשלב זה עוד לא ידעתי אפילו את השם שלו, אם כי אני די בטוחה שהוא סיפר לי מתישהו ושכחתי, כי הוא מכיר אותי בשמי. הוא שם את הפינצ'ר הצווחני בדירה שלו ונכנסנו אליי. הוא מיד שאל אם ניקיתי, כי באמת היה ריח מאוד חזק של ניקיון, ועניתי ש"כן, בקטנה". הוא לא צריך לדעת שלפני כמה שעות המקום הזה נראה כמו עזה אחרי מבצע של צה"ל והריח בטח גרוע יותר.

הכנתי תה קר. מאז שאני גם בריסטה יוצא שאני שותה המון קפה במהלך העבודה, וקצת נמאס לי, אז בבית אני בעיקר שותה שוקו או תה. זה גם התאים, כי הסלון היה שטוף שמש מבחוץ והאוויר היה חמים, כמעט קיצי. השכן ישב בסלון ושאל אם מותר לעשן, עניתי שכן. עישנו סיגריה והוא התרשם מאוד מהעיצוב המינימליסטי של הדירה, ועם זאת ציין שיש בה הרבה אופי, הרבה ממני. כמו כולם, גם הוא לא הבין את הקטע של המכשפות. יש לי אוסף מכשפות וכמה מהן תלויות בכל מיני מקומות ברחבי הבית. אנשים טוענים שהן מפחידות, אני חושבת שהן דווקא ממש מתוקות. אני בעיקר אוהבת לאסוף אותן כי כיף להשיג אותן; זה תמיד באקראי, מוצאת אותן ליד פחים ברחוב או בדוכנים של היפים בקצה השני של העולם או בחנויות יד-שניה מוזרות.

דיברנו קצת על השכונה, על העיר, על פוליטיקה ועל, איך לא, הקורונה. הוא בן 31, חי כל חייו בבאר שבע ועובד כטבח באחת המסעדות בעיר. זה מסביר את המפגשים האקראיים שלנו בשעות-לא שעות בלובי של הבניין, כשאני מסיימת משמרת בבר הוא מסיים את העבודה במסעדה ושנינו חוזרים הביתה בערך באותו הזמן. חיכיתי שהוא יספר על הבלונדינית שחוזרת איתו לפעמים, כי הרגשתי שלא מתאים לשאול, אבל הוא לא סיפר ואני לא שאלתי. כשרק עברתי הנה חשבתי שהוא נראה די טוב, אבל עם כל מפגש קצרצר שלנו הבנתי שהוא לא ממש לטעמי, אומנם יש לו צ'ארם שאי אפשר לפספס ודיבור החלטי, ישיר, שאני מאוד אוהבת. לצערי זה לא דיגדג לי, אבל אני חושבת שהוא איש מאוד נחמד ולא יזיק לי איזה חבר בבניין המנוכר הזה. אני אוהבת לפגוש אנשים בעיר שהם לא סטודנטים, זה מרענן ומאפשר אופק שיחה אחר. החלפנו מספרים ונפרדנו כידידים.

התיישבתי על הספה ושמחתי על הסלון המצוחצח שלי ועל הידיד החדש. בתקופה האחרונה הייתי במעין בידוד מטעם עצמי, פשוט כי לא היה לי כוח לאנשים, ושכחתי שאני יודעת גם ליהנות מחֶבְרָה ושזה לא תמיד עול שצריך לתחזק כדי שאנשים ימשיכו לאהוב אותך.

מלו