חוטיי העשן של הקטורת רוקדים את המוזיקה כאילו אין צרות בעולם. מסתלסלים אל תוך עצמם בהרמוניה מושלמת עם הקצב. אם אני מתבוננת בהם יותר מדי זמן, הם מתחילים להיראות לי כמו בני אדם. הבלונדיני היה אומר שאלו הזיות של חוסר שינה, ויש סיכוי סביר שזה נכון.

לפני כמה לילות חיפשתי משהו ומצאתי בתיק ישן גלויה עם תמונה של ג'ורג' אליוט, שנתנה לי אמבר ליום הולדתי האחרון. מאחוריה ברכה ארוכה, כתובה באותיות קטנטנות וצפופות אך קריאות; "…ואני גאה לצפות בך מיילדת מעצמך את הזיקוק ההגרי שלך לכדי אומנות מפעימה". המשפט הזה עורר בי חתיכת מבוכה פתאום, ובד בבד הציף אותי געגוע אדיר.

אני מתגעגעת – אליה, אל הבלונדיני, וגם קצת לכפר סבא. לערבים השבורים של 'הבאביטי' ולרחוב ויצמן בימי שישי בצהריים. לאקלרים של הקפה בסוקולוב ולישיבות חסרות פואנטה אחרי משמרת על המדשאה במדרחוב. למסעות מזדמנים בתל אביב שהסתיימו בקו האחרון של 149, לנסיעות הקצרות לים בכל פעם שרצינו להרגיש פואטיים. אבל בעיקר לאמבר. הבלונדיני ואני רגילים למרחק, אבל אני ואמבר היינו אינטנסיביות, נפגשנו על בסיס יומי למשך שנתיים וחצי והיא לחלוטין חלק מהוויה שלי כיום.

אמבר לימדה אותי שזה בסדר שהרגשות שלי יהיו בשקיפות מלאה. לא לפחד להיות ישירה, לדבר פתוח ולהגיד בדיוק מה חושבת ומה אני מרגישה, ומה מפריע לי ומה נעים לי. אני מיישמת זאת יום אחר יום אחר יום, והשיטה הזו היא הסנן האולטימטיבי לאנשים שראויים או לא ראויים להוות חלק מחיי. ואני מוציאה. אני לא אגיד שזה לא כואב, כי זה כן, אבל עדיף לכאוב ולשחרר מלכאוב ולהיתקע. אמבר לימדה אותי להיות טובה אל עצמי. מאז שעברתי לדרום, אני מבינה את החשיבות של להיות נאמן לעצמך פי שלושה מבעבר.

ביום ראשון המבחן האחרון שלי, ולאחריו החלטתי שאני חוזרת לכפר סבא. אני צריכה לאתחל בתוכי משהו, וזה בדיוק הזמן.

מלו

*מתוך שיר של אווה קילפי:

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אֵיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.