יש את הרגע שחוצים את הדלתות האוטומטיות של נתב"ג, החוצה מן מבנה אל סטירת האוויר החמוץ, הדחוס, הקלסטרופובי של הסחוניה-דל-מות – ברוכים הבאים למזרח התיכון – ואת מרגישה לרגע-שניים כמו דג מפרפר שנמשה מן המים כשהנשימות הראשונות הן קצרות, שטוחות, סוחבות בקושי את הלחות שעומדת במקום, ואת תוהה בינך לבין עצמך כיצד אפשר לחיות ככה, אבל משאיפה לשאיפה זה נעשה קל יותר, הריאות במהרה מסתגלות, כמו עיניים שמתרגלות לחושך, כמו גוף שמתרגל לכאב כרוני, מתמשך – החלון הפתוח במכונית עוזר – ועד שמגיעים הביתה שום דבר אינו נראה זר יותר, חוץ מעצמך בתוך כל זה.

וזה אולי הדבר הכי נורא שאדם יכול לומר על עצמו, שהוא כבר לא מזהה את האדם שהפך להיות. השינה שלי גרועה, מקוטעת ומקרטעת וקלה מדי, אין בה שמץ או רמז קל של סיפוק. אני לא זוכרת מתי העברתי לאחרונה יום ללא תשישות משביתה, שבין כה וכה אין לי מה לעשות איתה כי איני נרדמת, וכשכבר קורה ואני עוצמת עיניים, החלומות דואגים לצבוט אותי בשנתי בהיותם ריאליסטיים עד אימה, מפכחים.
כשהתיישבתי לארוז מזוודה הבנתי שאין לי שום בגד להכניס לתוכה כי הארון שלי לא עולה עלי יותר. בשנה שחלפה הורדתי ממשקלי חמישה עשר קילוגרמים ואם לא כל ההערות מסביב, גם לא הייתי שמה לב. אני מוצאת את ההערות האלו מטרידות, אמירות שאני בכוונה לא מכנה אותן כ"מחמאות" מסיבה אחת: אין בהן שום דבר שנעים לי לשמוע. מתסכלת אותי ההבנה שלסביבה שלי יש מודעות גבוהה כל כך לגוף שלי, לתנודות ולשינויים בו – התפישה שגוף הוא אובייקט ציבורי שכל אחד רשאי לתת עליו דעה היא הזויה וחולנית ומסוכנת.
במודע או שלא, בחרתי בתזונה נוקשה ובהתעמלות אינטנסיבית כבריחה ממצבים שונים שנאלצתי להתמודד איתם – ביניהם המחלה של אבי והנתק של אחי מהמשפחה – אין קשר לרצון להיות רזה יותר או יפה יותר, אלא רק לצורך בשליטה בלפחות אספקט אחד של חיי. המצוקה היא הזונדה של ההפרעה, הטריגר שמעיר אותה מצללי ההדחקה שבמערות האיברים הפנימיים, הפגיעים, המטפוריים. יש בי קול קטן שצועק את זה בכל פעם שהבטן הרכה שלי זוכה לביקורת כזו או אחרת, אך היחידה ששומעת את הקול היא אני. כך בדיוק, באבחת מילה אני נאטמת אל תוך העצמי שאינו אני יותר, ומרגישה שוב כיצד הנשימה שאני לוקחת לא תואמת את גופי שלי, האכול מאשמה ומטפילים מזדמנים, גופי הנבול והקמל, שאינו נרדם כבר חודשים, שבגדתי בו והוא בי.

מלו