וגם את הליבה.

אני גרה בברונקס, בשכונת מוט הייבן, בלופט של אמן ממוצא פורטוריקני בן שלושים פלוס. הייתי אומרת אפילו ארבעים ומעלה, כי הגיל יותר מסתדר לי עם סיפור חייו (אני לא באמת זוכרת יותר מדי ממה שסיפר, הייתי בסטלת עייפות כעשינו את הצ'ק אין ובקושי הצלחתי לתקשר, אבל אני זוכרת שציין שביקר פעם בישראל וקורותיו היו דיי מרשימים בכללי), אבל לא הייתי נותנת לו יום יותר משלושים וחמש. הוא נראה טוב, שלא כמו בתמונה שלו מהאתר של האיירבנב, והוא אפילו נחמד. נחמד מאד. מפריד בינינו קיר דק. הבוקר נפגשנו בחדר הכושר של הבניין ואמרנו שלום מנומס. אני מקווה שהוא רואה בי דיירת נעימה ושהוא לא חושב שאני אנטיפתית. בכל זאת, אני לא היצור הכי תקשורתי עלי אדמות.

מוט הייבן היא שכונה-שכונה, וכנראה המקום היחיד בניו יורק שאני יכולה להדליק בו סיגריה בלי רגשות אשם. מעשנים כאן בכל מקום, גם בני נוער. רוב האוכלוסיה מורכבת מפורטוריקנים, אפרו אמריקנים ומקסיקנים. הבנתי שכבד כאן כשראיתי את כמות ניידות המשטרה ברחובות. אני לא חושבת שתיירים מגיעים לכאן בכלל, האטרקציה הכי גדולה פה היא גן חיות וגם הוא לא בדיוק בתוך השכונה. ההוסט סיפר לי שאחוז הפשיעה כאן גבוה יחסית, והזהיר שלא ליצור קשר עין עם אנשים ברחובות, כי עלולים לחשוב שאני מחפשת לקנות סמים. אבל עד כה המקום היחיד שהרגשתי מעט מאוימת היה דווקא במנהטן, כשישבתי על ספסל וקלטתי איזה אחד בוהה בי ארוכות. קמתי והלכתי משם, ואז הרגשתי שהוא עוקב אחריי. התחמקתי ממנו די מהר, אבל זה היה לא נעים. מאז, אני משתדלת ללבוש את הפרצוף המאיים שלי ולהיראות פחות תיירת שוקיסטית.

גיליתי שהניו-יורקרים הם אנשים אדיבים וזה היה משמח. הם מתחילים איתך שיחה מכלום, מספיק שאת עומדת לידם ברמזור. את גם לא צריכה להגיד שאת זקוקה לעזרה, הם כבר יראו את זה עלייך ויגשו מעצמם לעזור לך. לדוגמה, לא הצלחתי להבין מהיכן הגישה לחדר הכושר אז עצרתי דיירת אחת שעלתה במדרגות ושאלתי אותה כיצד מגיעים, בציפייה שהיא תחווה בידה לכיוון או לכל היותר תכוון אותי בעל פה, והייתי בהלם כשהיא פשוט חייכה ואמרה "follow me!" והוליכה אותי במשך שתי דקות עד הדלת של המכון ועוד הוסיפה בהתלהבות "שיהיה לך אימון נעים!". אלוהים אדירים, אני עיכבתי אותך עכשיו עם הקלולסיות שלי, למה את נחמדה כל כך?

אני פה כבר שלושה ימים ולא עשיתי יותר מדי. אני הולכת הרבה ברגל, אוכלת המבורגרים בעמידה ומרגישה כמו איזו קארי בראדשו מינוס החוש האופנתי. אני נהנית מהלבד ושומרת אמונים לקצב שלי. העיר הזו מטריפה. אני מרגישה צורך לחוות אותה בהדרגה.

 

מלו