כבר שבועיים שהמזוודה שלי שוכבת פתוחה במרכז הבית, למקרה ולמי מעוברי האורח ולדיירי הבית היה ספק שאעזוב. כמו בכל מאורע בחיי אני לוקחת את המצב באובר דרמה, שהרי ההיעדרות שלי קצובה בזמן ומתישהו אשוב הנה, אבל אני חוטפת הזדמנויות להזכיר לכל מי שנקרה בדרכי שבקרוב לא אהיה כאן. כמובן שיש קשר ישיר לדיכאון החגים שתפס אותי מוקדם השנה, ולמתח הנפשי שמלווה אותי כבר חודשים ארוכים ולטיפול שדחיתי יותר מדי זמן; החלטות טיפשיות ופזיזות לרוב נרקמות במצבי קיצון. את הימים האחרונים אני מעבירה באסקפיזם הכולל עישון ירוק, בזבוז כספים על שטויות שאני לכאורה צריכה והתעסקות מוגזמת בפרק האחרון של משחקי הכס. לא באמת אכפת לי מי (לא) שרד את מלחמת הלילה, העיקר שאני אשרוד את הטיסה במינימום הקאות והתקפי חרדה. אתמול בערב הרמתי כוסית ריזלינג זול עם חבריי, ומאוחר יותר ישבתי עם הבלונדיני ושיתפתי אותו בחששותיי. הוא אמר: "מקסימום תשבי כל יום בסנטרל פארק עם פרפוצ'ינו קרמל ותקראי איזה ספר. תאמיני לי, הצרות שלך מעוררות קנאה."

מלו