חָלַמְתִּי שֶׁאַתָּה מֵת. אַף אֶחָד לֹא אָמַר

זֹאת בִּמְפֹרָשׁ אֲבָל לִי בָּרוּר הָיָה

הָיָה לִי בָּרוּר שֶׁאַתָּה מֵת. לֹא שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ מְשַׁנֶּה הֲרֵי

גַּם בַּמְּצִיאוּת אַתָּה מֵת, אֲבָל

לֹא בֶּאֱמֶת. לֹא הַרְבֵּה אֲנִי זוֹכֶרֶת רַק

שֶׁדְּמָעוֹת קָרְעוּ אֶת קוּרֵי הַשֵּׁנָה כְּמוֹ שֶׁקָרָאתָ

אוֹתִי אָז אֵי שָׁמָּה קָרַעְתָּ בִּי

חָדַרְתָּ לִי אֶל קְרוּם הַשִּׁירָה קָבַעְתָּ בִּי אֶת תְּחוּם הַבְּרֵרָה

בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. הִתְעוֹרַרְתִּי כּוֹאֶבֶת

עִם עֵט רוֹעֶדֶת אֶל שִׁגְרַת כֲלִימָה וְשִׂנְאַת מָוֶת

שָׂנֵאתִי אוֹתְךָ לַמָּוֶת אֲנִי

הִמְשַׁכְתִּי לִשְׂנֹא אוֹתְךָ עַד מָוֶת —

לִכְאוֹרָה.