מישהו תמיד יחזיר אותי בסוף אל מסיבות הסמים של המליינים בכפר שמריהו, עם הבתים הדקורטיביים ומערכות התאורה החדשניות והרמקולים בתקרה והמרתפים של ג'וזף פריצל. הפעם, היה זה תורה של אמבר להזמין אותי להשתתף בפארסה. כל האנשים בוילה כבר היו מחוקים כשהגענו והיא מיד הצטרפה לחגיגה. לא הכרתי איש מהנוכחים, או את בעלת הבית, אבל פרגנתי לעצמי תה צמחים שהינדסתי איכשהו במטבח. היא מזגה לו תה צמחים להרגיע אותו, והובילה אותו בזין הצרוד שלו ללילה של נוסטלגיה והתרפקות. אפשר לקרוא את השורה הזו כחלק משיר של יהודה עמיחי, אפשר להתייחס אליה כאל אלגוריה לחיי אומללות.

ישבתי והתבוננתי במתרחש, תוך השגחה על החברה. אני נוטה לתפוס באהבה את מקומו של המבוגר האחראי, בכל דינמיקה שהיא. אני אוהבת את אמבר אהבת נפש, אבל יודעת שאיני יכולה להתרופף על ידה; היא דומה לי מדי, נכנעת במהרה להגשמת ריגושים מזדמנים, קלה לתמרון. החיים דפקו אותה, את מה שהיא עברה אני לא מאחלת לשונאיי, כמובן שתחפש את הנתק הרגעי, את האדרנלין שבהרפתקה מסוכנת, את ההזדמנות להרגיש כל דבר שהיא לא מרגישה בדרך כלל. המזל שלה הוא שאני הרבה פחות אימפולסיבית ממנה, מציבה לה גבולות ותמרורי אזהרה, ותוך כדי גם לעצמי. אם אתן לה ליפול, סביר להניח שאפול יחד איתה.

ההתבוננות הביאה אותי להרהר בספר שקראתי כמה שעות קודם לכן ברכבת, על ספרנית בגיל העמידה שרוכשת עבור הוריה הקשישים בובת מין מתנפחת במטרה שתארח להם חברה. לא יכולתי שלא למצוא קווים משיקים ביני לגיבורה. ריחמתי עליה, על המחסומים שניצבים מול עצמה ומול הסביבה, על הקושי להיפרד מהשייכות להוריה, על הפערים והגשרים שבין הכחשת המציאות לבין הניסיון להתמודד עם מה שחל בה. הערצתי אותה, על הבחירה המתריסה לחיות קטנים בחברה ששואפת ומעודדת להצלחה באמצעות קריטריונים דרקוניים, על התפישה האמיצה שהבאת צאצאים לעולם היא איננה ברירת מחדל של בני האדם, על שגרת היום שלה בספריה ועל קערת המרק הקבועה של הצהריים. היא איננה מאושרת, אבל לא רואה באושר כמטרה. הריגוש שלה לא תלוי במין, בטיול אתגרי או בחומרים משני תודעה, כי אם להסתכל על שני הוריה, שכבר אינם צלולים בדעתם, מתמוגגים מנוכחותה של בובה מתנפחת בצורת אישה. אני לא יודעת אם זה יותר עצוב או מקסים, ומשהו בשקיפות של הדמות לא מניח לי לשפוט אותה בשום דרך. הלוואי שהייתי מרגישה כך כלפי אנשים בחיים האמיתיים.

פה ושם נקלעתי לכל מיני שיחות קצרות עם אנשים במסיבה. רובם היו תחת הטייטל הבלתי מחייב של 'חיילים משוחררים טריים', צעירים ממני רק במעט, ולא מעניינים במיוחד. שתיתי תה ועוד תה, עישנתי סיגריות כדי להעסיק את עצמי אוראלית (בשלב מסוים כבר לא היה עם מי לדבר) ופתאום המוזיקה התגברה והתחיל להיות כיף. כולם החוו לכיוון המטבח משום מה ובחרו לרקוד שם – עלו על האי, פיזזו ונענעו, הזיזו את כל הכסאות לצידי החדר. הצטרפתי כמעט מיד.

הייתי הסחית היחידה, ובכל זאת שברתי פמוט זכוכית.

 

 

מלו