דברים שהספקתי לעשות בשבוע שחלף:

  1. להירשם לאוניברסיטה
  2. להתקבל לאוניברסיטה
  3. לשלם מקדמת שכר לימוד
  4. לקנות כרטיס טיסה לניו-יורק

 

על השני ועל האחרון אתעכב:

אולי התקבלתי לאקדמיה, אבל אקדמיה זו מילה של מבוגרים ואני עוד לא שם. יש לי את הכלים להיות, חסרה לי הגישה. עוד מוקדם לחשוב על זה, אך כששואלים אותי על המעבר, אני מדמיינת חפציי נוי דקורטיביים או ישיבה על אסלה עם דלת פתוחה. אני משיבה בלקונות, חוזרת על מנטרת ה"יהיה בסדר", הס מלהזכיר מילה על מבחנים ועל מיומנויות למידה לוקות בחסר או על חשבונות ושכר דירה. לעיתים הראש עוד טרוד במחשבות על א', שברחה בתום השנה הראשונה עם הזנב מקופל היטב ובפיה סיפורי אימה מכוערים אודות איזור חיוג 08. זה כנראה מעט תלוש, שהרי אין לי יותר מדי במשותף עם א' פרט למסלול אקדמי זהה, אבל גם חוויה סובייקטיבית חריגה אחת מספיקה כדי לעורר ספק.

*

באשר לניו-יורק, זו נסיעה שהגיתי במחשבה בקיץ האחרון אבל לא חשבתי שזה באמת יקרה עד לרגע קניית הכרטיס. רק אתמול נשאלתי לראשונה מה אני הולכת לעשות שם, והופתעתי שעד כה אף אחד לא טרח להעלות את השאלה הזו. כי מה פתאום ניו-יורק עכשיו באמצע החיים, בדיוק בזמן שכדאי להתחיל לחפש דירה ואוטוטו הלימודים וכל שקל לבן צריך להיחסך לימיי החושך הסטודנטיאליים. "סקס סמים ורוקנ'רול," עניתי, וחושבת ביני לבין עצמי שהתשובה לשאלה הזו לא יכולה להיות אחרת. הנסיעה הזו היא ריגוש אחרון, חותמת של תקופה, שינוי נוף, הרפתקה שלא ברור היכן היא תתחיל והיכן תיגמר. אני לא יודעת אם אחזור תוך שבוע או תוך חודשיים או ביום הראשון של אוקטובר. אני לא יודעת מה אני אעשה בניו-יורק, או אם בהכרח שם אשאר. אני האחראית, המסודרת, שצריכה שכל דבר יתקתק בדיוק לפי קצב השעון ההוויתי שלי, נוסעת בשיא הקלולסיות ונותנת לדברים להיות. זה כיף, זה מבעית, אני מתה מפחד, אבל מוכרחה לשחרר את החבל ולאפשר לעצמי, לראשונה. מספרים שזה ממכר.

 

מלו