שירתי כחובשת בבסיס הכשרות בצריפין. את הטירונות וההכשרה עצמה עברתי בבה"ד 10 הישן והטוב, בחודשיו האחרונים לפני שנחרב לחלוטין ועבר לבסיס המפלצתי ההוא בדרום – אז הוא היה יותר בית זונות עם אווירת אס"ק היסטרית מאשר בסיס צבאי. אלו היו שלושת החודשים הראשונים שלי בצבא ובדיעבד – גם המהנים ביותר.

הסדיר שלי עבר בסדר. השירות הצבאי אינו חף מתסכולים, לכל חייל וחיילת בכל תפקיד שהוא, וגם אני קיבלתי כמה כאפות מהמערכת (ופעם אחת אף הגדלתי ללכת מולה ראש בראש, אבל זה כבר לפוסט אחר). אני חושבת שרק בצבא גיליתי עד כמה חברותית אני יכולה להיות – תכונה שלא הכרתי בעצמי לפני – ועד כמה ההסתגלות שלי מהירה. עם כניסתי לפלוגות עצמן, נכנסתי גם לרוטינת מסדרי חובש-ביקורי רופא-חובש תורן-פינויים-חיפוקי שטח-שבתות וזה היה סדר יום מלא של עונג צרוף, בלי שום נימת ציניות. אהבתי את התפקיד שלי, וגם את החיילים ואת הרופאים ואת החובשים האחרים.

עם הסגלים לא הסתדרתי. המ"כים דווקא היו בסדר, בדרך כלל, עם המ"מים השתדלתי שלא לחתור ליותר מדי מגע, ומול המ"פים הרגשתי שאני בשטח אש כשכיתת יורים סוגרת עלי מכל זווית אפשרית. אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק לא עבד שם, בעבודה מול המ"פים, אבל בשורה התחתונה – לא משנה כמה השקעתי, הם אף פעם לא היו מסופקים. תמיד, איכשהו, היה איזה חייל אחד, שכמו שהם אהבו לומר, "לא קיבל מענה רפואי", אז לעזאזל עם כל שאר הפלוגה שמעבירה עלייך חוות דעת מצוינות. מה שניסיתי להסביר להם, לא אחת עם גב מפקדת המרפאה בכבודה ובעצמה, הוא שסמכות החובש מוגבלת מאד וכמו כן התורים לרופאים עצמם, ולכן לגיטימי שחיילים דחופים פחות ימתינו יום-יומיים עד קבלת המענה. אבל המ"פים, כמו מ"פים, העדיפו ללכת עם הראש בתוך הקיר. בסוף למדתי שהשיטה היא להנהן, להעמיד פני רושמת שמות במחברת בזמן שהם מדברים, להגיד "אני אשתדל" וללכת.

עברתי ארבעה כאלה, ועוד כמה שלא באמת הייתי תחת פיקודם באופן רשמי, אבל כן יצא לי לעבוד איתם בסיטואציות כאלו ואחרות.
האחרונה הייתה הכי נורמלית. היא הייתה קשוחה ועם זאת מבינה ואדיבה, שמרה על רמת דיסטנס הגיונית ובאופן כללי עשתה רושם של הכי פחות פוסטמה מכל שאר המ"פיות והמ"פים ששרצו בסביבה.

זה היה קורס השלמה לקצונה. הייתי כבר סוג של פז"ם, במונחים של חיילת סדירה לפחות, והיה לי ברור שזה הקורס האחרון שלי. בניגוד לשאר הקורסים שעברתי בבסיס, החיילים בקורסי השלמה הם, מה שנקרא, מאד מורעלים, ולא נהגו להגיע למסדרי חובש בתדירות גבוהה, כך שהעומס לא היה גדול עד כמעט-לא-היה.
יום אחד קמתי מוקדם בבוקר לאימון חשוב כלשהו שהיה להם, וע"פ הנוהל חובש צריך להיות נוכח באימון. הייתי רגילה לזה. כשהגעתי למגרש בבסיס, ראיתי את החיילים נאספים והאימון עמד להתחיל. רגע לפני, ניגש אלי חייל אחד והזכיר לי שהוא עוד סובל מכאב חזק ברגל, עליו סיפר לי כבר לפני יומיים. הבטחתי לו שמיד לאחר האימון ארשום לו תור לרופא ושבינתיים הוא יכול שלא להשתתף. חצי דקה, אם לא פחות, לאחר מכן, הגיעה אלי המ"פ והחלה שואגת את זעמה כלפיי, מול כל הפלוגה והסגל. אני לא זוכרת לפרטים מה נאמר שם, אני חושבת שהייתי המומה מכדי להקשיב באמת, אבל יפה זה לא היה. כמו תמיד, הטענה הייתה קשורה בחייל שלא קיבל את המענה בזמן ובגללי (!) הוא לא יכול להשתתף, רק שהפעם הטענה הזו הגיעה בדציבלים כאלה שכל הבסיס שמע עד כמה חובשת נוראית אני.
לא אמרתי כלום. ישבתי שם והתכנסתי אל תוך העלבון. התנהגתי כאילו הכל בסדר לאורך כל האימון, דיברתי ותקשרתי כרגיל עם החיילים ושאר הסגל, שהיו המומים אף הם מהתנהגותה של המ"פ.

המגורים שלנו היו למעשה בניין של ארבע קומות. בצד שמאלי של הבניין – הצד של הבנות – היו מדרגות חירום שהיציאה אליהן התאפשרה דרך דלת לא נעולה ממתחם המקלחות. החדר שלי היה בקומה השלישית. אחרי האימון עליתי לשם, התיישבתי על המדרגות והתבוננתי על הבסיס מלמעלה. תמיד ישבתי שם בלילה, עם הסיגריה האחרונה לפני השינה, הרגעים הכי שקטים ביממה שלי באותה תקופה. הפעם השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והנוף היה מוזר פתאום כשאור שמש שטף אותו, והבסיס נראה היה לי שונה פתאום, זר. התחלתי לבכות. עישנתי בשרשרת ובכיתי בכי של ילדה, עם יבבות אמיתיות וקולניות, כמו רוצה שמישהו יעבור למטה וישמע וירים את הראש. הייתי צריכה שמישהו יראה עד כמה נעלבתי. לא ראו. הרגשתי והייתי בודדה מאד באותם רגעים, ואני זוכרת שלקח לי הרבה מאד זמן להרגיע את עצמי. היא לא התנצלה מעולם.

באותו סופ"ש שברתי את עצם המסרק בכף הרגל כשנפלתי בתרגיל אקרובאלנס (ספורט נחמד, אני סתם מגושמת). הפעם הבאה שחזרתי לבסיס הייתה חודשיים לאחר מכן, כדי לגזור חוגר.

*

היום ניגשתי לבחינה פסיכומטרית באונ' תל אביב. נרשמתי, איך לומר, בטעות, אבל ה560 ש"ח כבר ירדו מהאשראי, אז נבחנתי סתם ככה, בלי ללמוד או להתכונן (זה הרי לא משנה, אני לא באמת אשתמש בציון). המבחן לא היה כל כך נורא, משאלות מסוימות אפילו נהניתי, אבל אני לא מצפה להישג מרשים, כמובן. כשסיימתי, התהלכתי ברחבי האוניברסיטה על מנת למצוא את השער ממנו אני צריכה לצאת (מישהו כבר המציא אפליקציה לניווט בתוך אונ' תל אביב או שרק אני חושבת שזה הכרחי?), לא לפני שמצאתי את אותה מ"פ עלובה, הפעם כאזרחית מן השורה, בג'ינס וסוודר, סטודנטית למדעי הדפוקים במוח או שקר כלשהו בסגנון. היא עמדה מחוץ לאחת הקפיטריות ונראתה מחכה למישהו. פתאום מגירת ההדחקה נפתחה ושבו אלי קורות אותו בוקר משפיל בצריפין, והעלבון צרב שוב בגרון, והחימה גירדה לי בעור, ותחושת נקם אדירה החלה מבעבעת בתוכי.

יש משהו בזיכרון ההוא שגורם לי להיכנס ללופ של רחמים עצמיים. הוא מראה בוגרת ומפוכחת לדיכוי חברתי עמוק שחוויתי כילדה, במיוחד בשנים הראשונות של ביה"ס היסודי ולאחר מכן בחטיבה. תמיד התסבכתי בצרות, לא כי חיפשתי, לרוב פשוט באתי למישהו לא טוב בעין בזמן מסוים. מורים, שבמקום להיות ערים למצוקות החברתיות שלי, העדיפו לתייג אותי כילדה בעייתית, שמגישה מבחנים עם ציורים במקום תשובות. אם לא אותה מ"פ, זה יכול להיות בריון מהשכבה הגבוהה, אקס מאותגר רגשית או מורה אטומה ואפילו מי שאני מחשיבה לחבר קרוב. התפאורה שונה, הפרטנר מתחלף, הסיפור הוא אותו סיפור, הסאבטקסט זהה תמיד: את לא טובה מספיק.
בשנה האחרונה, שהייתה קריטית מאד בחיי, עברתי תהליך, סוג של מטמורפוזה אישיותית. התקשחתי מאד. כשאני באה במגע עם אנשים חדשים, לא משנה לאיזו מטרה, אני קודם כל מרוחקת וקרירה, חשדנית, אפילו דרוכה. כבר מצאתי את עצמי בסיטואציות מסוימות, שלאחריהן ביצעתי בן ניתוח מחשבתי, ולא זיהיתי את עצמי בתוכן. לוקח לי הרבה יותר זמן להיפתח, בטח להגיע לאינטימיות או להפגין חולשה. אני יודעת, בוודאות, שמקרה כלשהו של הפגנת כוח מולי, לשם הפגנת כוח גרידא ולא משנה באיזו צורה, לא יחזור על עצמו היום.

הסתובבתי והלכתי משם.

 

מלו