1.
עוד לפני הפניה לכביש 531, אני מזהה את אורו הכחול והמרצד של המחסום כמו היה הד דק של צעקה ממרחק. המכונית שמלפניי מתבקשת לעצור בצד. בראשי אני רואה את נתן זך יושב לשולחן קטן וכותב: הגיל להתאבדות הוא ארבעים ואחת. השעה כמעט חצות ואני כמעט בת עשרים ושתיים. אני פותחת את החלון של מושב הנוסע ופרצוף גנרי במדים שואל אם הכל בסדר. הכל בסדר, הכל בסדר. שתית? – מה פתאום. הוא ישתהה רגע לפני שישלח אותי לדרכי. בבקשה, הוא אומר ומתקדם לרכב שמאחוריי. אני עוקפת את המחסום ומחשבת: עוד 19 שנים.

2.
בפסאז' על הרחוב הראשי גרה מכשפה. יש לי שלוש מכשפות בחדר השינה, ואחת נוספת בתליון על הצוואר. תערבבי, היא מורה ומושיטה לי את החפיסה. הכוהנת, עשרה מטות, שטן. הדיבור שלה מהיר והמחשבה שלי קצרה. כל מה שתגידי יהיה נכון עכשיו.

3.
מודסלקטור באוזניות אבל אני קולטת התרחשות ומנמיכה. אישה מבוגרת נעמדת על יד הנהג וצועקת. הנהג צועק על האישה לשבת במקומה. אישה מבוגרת אחרת מנסה לגשר ביניהם. אישה נוספת, היושבת מלפניי, מתערבת בווליום מדי גבוה לטובת האישה הכעוסה. אני מתבוננת מוכת תדהמה בקקופוניה המביכה, אשר פרצה עקב תחנת עצירה שנוספה לקו והנשים המרוגזות מחו בטרוניה צורמת ומאשימה כלפי הנהג המסכן. כשהרוחות נרגעו מעט, קמתי ממקומי וניגשתי אליו. רציתי להגיד לו משהו נעים, להודות לו על הנסיעה, לשבח את התמודדות שלו אל מול הסיטואציה שנכפתה עליו. אבל כשאני מבחינה בדמעות שבעיניו כל מה שיוצא לי מהפה זה "סליחה".

 

מלו