מעולם לא הייתי פעילה במיוחד בפייסבוק, או באינסטגרם, אך שמתי לב שככל שאני מעמיקה את הגילול בפיד, כך גם הולך וגדל בי הרצון למות. זו איננה הגזמה. הרשת החברתית פוגשת בחרדות הכי אפלות שלי ומעניקה כאפה מעוררת לכל אחת ואחת. אני נגעלת מהתוכן, זה הכתוב וזה החזותי, אך בעיקר מהאושיות האחראיות לפרסומו. בד בבד, אני ניזונה ממנו, מחפשת אותו, כמעט כמהה לו.

ההתמכרות מובנת לי. היא תמיד הייתה ברורה מאליה, שכן יש בי נטייה חזקה לתחזוק הרגלים רעים. גמילה, לעומת זאת, היא שטח זר שהייתי רוצה לחקור. לדוגמה, יש מי שיגדיר אותי כמעשנת כבדה, ואני טוענת שאני יכולה להפסיק ברגע זה – לצמיתות. לעומת זאת, אם תגידו לי להתנתק מהרשתות החברתיות למשך, נגיד, חצי שנה, אני בטוחה שאשבר מהר מאד.

כניסיון, מחקתי עכשיו את הפייסבוק. ברגעים אלו אני מעשנת את הסיגריה האחרונה שבחפיסה. בכוונתי להעביר חודשיים תמימים בלי שני אלו. לא בשביל "להתנקות" או להיגמל. רק להכיר גבולות. להחזיר לעצמי את השליטה לידיים. זה יהיה מעניין.

 

מלו