בבית הקפה בכיכר הוא מפלסף אותי בהיגיגיי שלום אוטופיים, צפויים וארכאיים. כל כך ג'ון לנון מצידך, אני עוקצת. "יש בזה משהו," הוא מחייך אלי ומספר על המעבר הקרוב להולנד. "האנשים שם טובים יותר," הוא מסביר בפשטנות ואני תוהה האם כדאי להעיר מילה על הגישה ה"חתרנית", אבל לבסוף רק זורקת שההתחסדות קלה כשאתה גדל בצהלה למשפחה לבנה. "למה את מתכוונת?" – מוסר אינו מונח מוחלט, כמו גם טבעו של האדם, ובאמסטרדם אולי הגראס נקי יותר, אבל אין זה מעיד דבר על ניקיון כפיו של האדם המגדל אותו.

אנחנו נפרדים כידידים.

*

אני מברכת את הכישלון כי הוא מוריד אותי לקרקע, ובעולם בו גירויים צצים מכל עבר, אדמת המציאות נדמית מדי רחוקה. אז אני מנמיכה את הווליום, כן, למרות הצורך הבלתי פוסק בנסיקה, בהוכחה, לא לעצמי – לעולם. אבל מי זה העולם הזה ולמה שהישגיי יעניינו לו את קצה הביצה. "את אליטיסטית," אמר לי המוכר בחנות הספרים הקבועה שלי, בהקשר אחר אומנם, אך יש בזה מן האמת. כל אחד, במידה כזו או אחרת, בטוח שיש בו איזושהי גדולה, חי בתחושה שבשבילו נברא העולם, ואצל משוררים וכותבים ה"אליטיזם" הזה מוצא ביטוי מילולי. לדוגמה, העורך שלי שאל אותי, בתום התהליך, מדוע אני לא מוכנה להקריא משיריי בערבי תרבות. זה כמו לאונן בפרהסיה, הסברתי לו. זה מה שחסר לי. שיראו עד כמה מדושנת עונג אני מהיצירה הפועמת שנכתבה בדיו האגו שלי.

אני כבר לא כותבת מהמקום הזה. אני מרחיבה את התודעה שלי למקורות השראה שאינם קשורים בי. אולי לכן אני מרגישה שמאז יצא הספר לא כתבתי שיר ראוי אחד – הם הרי אינם עוסקים בי באופן ישיר ותמיד משהו מרגיש חסר. זה מחסום והוא חדש, מעניין, מאתגר, כמו משוואה מסובכת עם הרבה מאד נעלמים. לא שאני מבינה משהו במדעים מדויקים, אבל אני יודעת להתבונן ולהכיל. אוהו, כמה שאני יודעת.

 

מלו