בשעת ערב עישנתי סיגריה על הגשר והתבוננתי בגופה שלי מוטלת על גדות הסון. הייתי עייפה ומרירה, אך גם מדושנת עונג מהעובדה שהארוחה האחרונה שלי הייתה מרק בצל ובגט. צורת המים קרצה לי ברמיזה. הגורל לבש צורה של בחור שחור וגבוה עם חזה מוצק. האנגלית נשברה בפיו, אבל לגוף שפה בינלאומית. אמר לי, בואי. שאל, איך אומרים תחתונים בעברית. עניתי, 'עול'.

בנקודה הכיפית של הסטלה טיילתי נמרצת ברחובות כשדי אנטוורד באזניות. היה לי חם ועלו בי תיאוריי קיץ דביקים של מופסאן. רציתי לרקוד ונכנסתי לבר מקומי עם תאורת ניאון ועשן, שם לסבית איטלקייה הזמינה לי קוקטייל. לא שתיתי, אבל אכלתי את הקרח. ביקשתי מהברמן לשים שיר. נזכרתי שיש לי דופק והלכתי הביתה.

התעוררתי אחרי ארבע שעות של שינה טרופה, מורעבת. כאב חד הלם בצד הימני של הראש שלי. השעה קצת לפני חמש בבוקר, עדיין חשוך. על יד המיטה שלי היה מונח בקבוק מים קטן של חצי ליטר, שתיתי את כולו בלגימה אחת והלכתי להשתין. לא היה לי פיפי. הרגשתי בחילה מטפסת במעלה הגרון שלי, אך לא הייתי בטוחה אם זה הרעב או הצורך להקיא. אכלתי חתיכת גבינה קשה שהייתה במקרר וחזרתי לחדר. פתחתי חלון, הסתכלתי על הרחוב ישן תחתיי, דימיתי עצמי לרוח רפאים. פחדתי. נשמתי אוויר קר וזה היה נעים. בבניין ממול, איש אחד הסתובב בחדר השינה שלו. דקות אחדות התבוננתי בו, מנסה להבין מה הוא עושה. לבסוף הוא קלט אותי. הסטתי את הוילון ונכנסתי למיטה. הייתי ערנית לחלוטין והיה לי משעמם. אוננתי. הראש היה חלול וכאוב, שום מחשבה לא באה, הפנטזיות מיצו את עצמן ואני מיציתי את עצמי. לא גמרתי. נרדמתי.

חלמתי שהאיש מהחלון ממול יורה עלי. התעוררתי בבהלה. רעש המכוניות מהרחוב היה מצמרר וקרוב. הראש לא כאב יותר. הרעב החל לנקר. בווצאפ הודעה מהבלונדיני: "ירדתי לקנות קפה."

IMG-20180901-WA0114.jpg

מלו