התעוררתי הבוקר וראיתי הודעה מידיד טוב. "אני סוגר טיסה לשבוע הבא. רוצה לבוא איתי?"

לא שאלתי כמה, אפילו לא לאן. גם העבודה לא עניינה אותי פתאום. "כן, תזמין," אני כותבת לו בעיניים מטושטשות, מניחה את הפלאפון בצד וחוזרת לישון. אני חושבת שלזה מתכוונים, כשאומרים שסומכים על מישהו בעיניים עצומות.

מאוחר יותר התברר לי שאנחנו נוסעים לליון. הייתה לי תחושה פנימית חזקה שאגיע לצרפת בקרוב. איכשהו הכותבים האהובים עלי הם כולם צרפתיים, זה התחיל כשקראתי את 'אלגנטיות של קיפוד' בתיכון והמשיך לספריו של וולבק, גיום אפולינר, סימון דה בובאר וחברים טובים אחרים. הצרפתים מודעים לעובדה שהם עם מאד מעצבן ומגוחך והמודעות הזו באה לידי ביטוי בכתיבה גסה אך מרתקת בישירותה, באופן כזה שתמיד מעורר בי רצון עז לשבת בבתי קפה קטנים, לעשות עיניים לגברים מאפירים ולכתוב שירים על פואה גרה.

השבוע פורסמה ביקורת (מפרגנת באופן מפתיע, אגב) על הספר שלי ב'הארץ', ובה צוטטו שירים נבחרים שלי, אחד מהם הוא שיר שבו הזכרתי את ליון. רציתי להגיע לליון אך הייתי בטוחה שאבקר קודם בפריז או בפרובאנס, אבל פתאום ליון קוסמת לי הרבה יותר.

כשדפדפתי בתמונות של הדירה שהוא שריין ראיתי שהיא יפהפייה, מאובזרת ומרכזית. יש בה שתי מיטות בשני חדרים נפרדים. הוא הומו וחלקנו מיטות לא פעם בטיולים בעבר, כך שאני תוהה לעצמי האם הוא בונה על סטוצים הפעם. זה כמובן בסדר גמור מבחינתי. אני בעיצומה של תקופת התנזרות ארוכה ואין לי כל כוונה לשבור אותה בשביל סקס בינוני עם אדם שכנראה לא אפגוש עוד לעולם.
כששאלתי כמה אני חייבת לו הוא נקב במחיר שעורר בי גיחוך. הוא תמיד מתקמבן על טיסות משתלמות ואיירBNB זול מבלי להתפשר על פרמטרים חשובים כמו נוחות, מיקומים וכו'.

אני אוהבת להיות ספונטנית.

 

מלו