אני מבינה את צביטת הלב על נפילת הפלטפורמה הנאיבית שבגרנו בין כתליה, פחות את הנחישות להיאבק על שרתים מתפוררים בשם הסנטימנטליות האינטרנטית. אני מודה ומתוודה, שמחתי לראות את ישרא' עומד יציב כנגד כל הסיכויים לאחר האיום הנורא לסגירתו בסוף השנה הקודמת, אך היה לי ברור שכל זה רק למראית עין ושרק הרווחנו עוד קצת חמצן נוסטלגי ומוכר. כך, היסטריה תהומית נרפאה בהכחשה ולכן כולם נורא מופתעים פתאום כשמתממש האיום והכתובת הותיקה אינה נטענת, כמו מעולם לא הייתה.

לי זה לא עשה כלום, באופן כזה שאני מרגישה כמעט אשמה. הרי, באתר הזה נבנו עמודי התווך של ספרי הראשון – אותן שנות התבגרות קריטיות בחיי, אשר תועדו בבלוג אותו כתבתי שש שנים וכרוכים לכדי תוצר מודפס ואלגנטי שעומד כעת על מדפי חנויות הספרים, נכתבו לראשונה במסך העריכה הפרימיטיבי והכעור של ישרא'. הודות לאנשים שאת פרצופם לא אכיר, הבנתי את העונג הטמון בריקושטים, במחמאות ובתובנות. לא הסתפקתי בישרא', בעיקר מתוך ההבנה שהוא ארעי, כמו כמעט כל דבר אחר. הספר שלי, לעומתו, יחיה עוד הרבה אחריי.

ברור לי שהזעקה האמיתית לצורך באתר כמו ישרא' נובעת מהעובדה שהוא מאפשר את מה שפייסבוק ודומיו אינם מאפשרים – בקשה לתשומת לב המשוחררת מכבלי זהות. כמובן, בכל כתיבה ישנו מימד מסוים של פורקן, אך העניין בכתיבה, עבורי לפחות, הוא לא בתוכן כמו באיכות. לכל דבר יש מקום, וישרא' סיפק את הבמה לפורקן נטול פילטרים ואף העניק את האופציה לקבלת משוב ותמיכה. אבל היום לכל כאב יש שם, תמונת פרופיל ולייף איוונטס, בין אם נרצה ובין אם לא; אני מקבלת זאת בהבנה חרף הדיסוננס שנרקם בתפישותיי הרומנטיות.

אולי ישרא' יעלה באורח פלא מחר בבוקר לאוויר, אולי הוא עוד יקבור את כולנו – היו דברים מעולם, אבל כדאי להירגע עם הדרמה, ההצהרות והרוח המיליטנטית. המנצח במלחמה הפיקטיבית הזו הוכתר עוד הרבה לפניי שהיא התחילה ובינינו – אם זה "הבית", מבחינתי שכל האדמות ייכבשו.

 

מלו